|
תמר מרוז
תמר מרוז (22 בנובמבר 1933 – 4 באוגוסט 2019) הייתה עיתונאית ישראלית. מרוז עבדה במשך 23 שנה עבור עיתון הארץ והוציאה תחת ידה אלפי כתבות פרופיל ומאמרים שונים. לעיתים תחת שמה ולעיתים תחת שם העט "אורנה אילון". ב-1978 הוציאה ספר בשם "תל אביב-יפו: סיפורה של עיר". ביוגרפיהמרוז נולדה ב-1933 בירושלים וגדלה בשכונת רחביה. אביה היה הפרופסור גדעון ויטנברג (1895 - 1979), מומחה לפרזיטולוגיה ואמה סרפינה לבית פרופר[1]. אחי אמה היה הרופא עמנואל פרופר, מנהל משגב לדך בירושלים, בת דודתה ברברה הייתה ממקימי שדה בוקר ונרצחה ב-1952 על ידי מסתננים בדואים.[2] למרוז אחות בשם רותי. מרוז סיימה את לימודיה בתיכון בית הכרם בירושלים ולאחר מכן למדה בסמינר למורים. היא סיימה תואר ראשון בביולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ולאחר מכן למדה אמנות ואדריכלות בבית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות בפריז. ב-1973 יחד עם תרצה יובל, הגישה תוכנית רדיו בגלי צה"ל, התוכנית עסקה בסוגיות חברתיות כגון עולים חדשים ונשים בזנות.[3][4] קריירה עיתונאיתבין השנים 1967 ל–1990 הייתה עיתונאית בעיתון "הארץ", למעט שנים בהן הייתה בשליחות בצפון אמריקה מטעם מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. במשך תקופה זו פרסמה קרוב לאלף כתבות וטורים שהופיעו כמעט מדי שבוע ב"מוסף הארץ". מרוז פרסמה כתבות פרופיל וראיונות עם סופרים רבים בהם: אפרים קישון (1970), ארז ביטון (1976), אריקה ג'ונג (1976), שולמית לפיד (1984), פנחס שדה (1985),[5] דוד שיץ (1988), אלונה פרנקל (1987), דליה רביקוביץ (1976), אידה פינק (1988), מתי מגד (1987),[6] אנגליקה לנצמן (1988) ועוד. בנוסף פרסמה כתבות פרופיל וראיינה אמנים מפורסמים ביניהם שמואל בק (1968), בתיה אפולו (1970),[7] אביגדור אריכא (1970), יצחק דנציגר (1972), קורנליס אשר (1972), רחל לישנסקי (1973), לסר אורי (1974), נחום גוטמן (1974), יוסל ברגנר (1975), בוריס שץ (1975), גוסטב קלימט ואגון שילה (1976) אנדריי קילצ'ינסקי (1979)[8] ורחל מרכוס (1985).[9] כמו כן כתבה על התפתחות סגנונות בנייה בישראל ועל תולדות תל אביב והאנשים בה.[10][11] בנוסף כתבה גם תסריטים וביימה סרטים תיעודיים.[1] כתבות תחקירב-1968 הוציאה פרסום ראשון על זהרה לביטוב, הטייסת הישראלית הראשונה. בעקבות הכתבה נכתבו עליה ספרים, שירים ומחזות. על פרשת חייה ואהבתה הטראגית, המכתבים שכתבה לאהובה המת, עד למותה בגיל 20, במטוס שהתרסק. ב-1972 פרסמה כתבה על פרשת האהבה בין ח.נ ביאליק לציירת אירה יאן, הרומן הסודי שבעקבותיו נכתבו מהיפים בשיריו, כולל מסמכים גנוזים, צילומים, ועדויות אנשים שעדיין חיו אז והיו עדים לפרשה.[12][13] ב-1973 פרסמה מסחר תחקירים על פרשיות היסטוריות בהן רצח ארלוזורוב, היא קראה לתחקיר "מי רצח את ארלוזורוב?" ובו חשפה מסמכים שהיו מוסתרים עשרות שנים, וכן תחקיר בשם "הצל הארוך" שבו הוצג הרקע הפוליטי שקדם לרצח, ומסמכים חדשים וראיונות עם המעורבים בפרשה.[14][15][16][17] עוד ב-1973 פרסמה תחקיר "הדוצ'ה והבית הלאומי" שבו הציגה מחקרים שהראו את תמיכת בניטו מוסוליני, מטעמיו שלו, לעודד הקמת מדינה יהודית מאז שנות ה-30. ב-1973 פרסמה כתבה בשם "ילדי הפיות", היה זה פרסום ראשון ונרחב על ילדים אוטיסטים. בזמן הכנת הכתבה רופאי ילדים רבים שרואיינו לא ידעו כלל על התופעה, ורבים מילדים אלה הוכנסו אז למוסדות לחולי נפש. ב-1975 כתבה מאמר "בודדים במצוקתם", העוסק בהפרעות קשב, היה זה אחד הפרסומים הראשונים בישראל על הפרעות קשב לסוגיהן. בשנת 1976 ראיינה את אילן שיינפלד שיצא בפניה מהארון. היה זה מהלך יוצא דופן באותן שנים.[18] ב-1977 פרסמה את סיפורה של סטודנטית (בעילום שם, על למנוע פגיעה במשפחתה) שנסעה בטרמפ לאוניברסיטה ונאנסה על ידי הנהג בצורה אכזרית. כשפנתה למשטרה נאלצה להמתין שם שעות רבות ואחר כך להיחקר על ידי חבורת שוטרים סקרנים, שהתעניינו בעיקר בפרטים האינטימיים. מאחר שלא ראו סימני התנגדות פקפקו בדבריה. מושפלת ומזועזעת התאבדה הסטודנטית בתליה. בעקבות הכתבה, שגובתה במסמכים ונדונה בכנסת, בהובלת חברת הכנסת תמר אשל, שונו באופן דראסטי דרכי הטיפול בנפגעות אונס.[19] ב-1982 פרסמה ראיון נדיר מאוד בביתה בפריס עם סימון דה בובואר זמן לא רב לפני מותה, על יצירותיה ועל חייה לצד ז'אן-פול סארטר, מאז היכרותם ועד ששהתה לילה שלם שוכבת לצידו, לאחר שמת. ב-1983 פרסמה כתבה בהארץ על התחממות כדור הארץ, הייתה זו הכתבה הראשונה שפורסמה בישראל על הפגיעה באוזון ועל אפקט-החממה, שהתגלו רק שסוף שנות ה-70. הכתבה התבססה על המחקרים המעודכנים. ב-1984 פרסמה כתבה שעשתה גלים על ה"העסקה שלא היתה" - תשלומים שהועברו לסלובקיה על מנת לעצור את הרג היהודים במלחמת העולם השנייה. הפרשה עסקה ברב דב מיכאל ויסמנדל והפעילה גיזי פליישמן שפעלו בסלובקיה הכבושה, ניהלו בזהות בדויה התכתבות עם היינריך הימלר על האפשרות לעכב את רכבות ההשמדה לעומת התעלמות המוסדות בארץ מבקשות העזרה שלהם.[20][21][22] ספרהתל אביב–יפו: סיפורה של עיר, הוצאת הקרן לתולדות תל אביב-יפו ע"ש ד"ר בן ציון כדורי, 1978[23] הספר תורגם לאנגלית בשנת 1984.[24] חיים אישייםב-1959 נישאה לאיתמר מרוז (רוזנבאום)[25] בנו של אליהו מרוז (רוזנבאום) שהיה מנהל מחלקת החינוך של עיריית תל אביב.[26]היא אם לשני בנים: יובל מרוז, רופא בבית החולים הדסה ויורם מרוז, בלשן. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||
