|
תנועת סיטי ביוטיפול
 תנועת סיטי ביוטיפול (באנגלית: City Beautiful movement) ייצגה רפורמה פילוסופית באדריכלות ובתכנון העירוני באמריקה הצפונית ולאחר מכן גם באוסטרליה. שיא פעילותה נחשב בין שנות התשעים של המאה ה-19 לבין העשור הראשון של המאה ה-20, ומטרתה הייתה לייפות ולפאר מבנים ומונומנטים בערי ארצות הברית וקנדה.[1] התנועה היוותה חלק מתנועת הרפורמה החברתית המתקדמת בצפון אמריקה בהנהגת המעמד הבינוני-גבוה, שדאג למיגור תנאי חיים גרועים בכל הערים הגדולות.[2] התנועה פעלה בעיקר בשיקגו, קליבלנד, דטרויט ווושינגטון די. סי.. תומכיה האמינו שיופי יכול לקדם סדר חברתי הרמוני שיעצים את איכות החיים העירונית בעוד מתנגדיה טענו שהתנועה מזוהה יתר על המידה עם האסתטיקה מאשר הרפורמה החברתית אותה היא מנסה לקדם. העיתונאית, ג'יין ג'ייקובס, כינתה את התנועה "כת עיצוב אדריכלית" ("architectural design cult").[3] היסטוריהמקורות והשפעההתנועה החלה בארצות הברית בתגובה לצפיפות ברובעי המגורים, תוצאה של שיעור ילודה גבוה, הגירה מוגברת והגירה פנימית של אוכלוסיות כפריות לערים. התנועה פרחה במשך כמה עשורים, ובנוסף לבניית אנדרטאות, היא גם השיגה השפעה רבה בתכנון עירוני שנמשך לאורך המאה ה-20, במיוחד בכל הקשור לפרויקטים של דיור ציבורי בארצות הברית. תנועת "עיר גנים" בבריטניה השפיעה על התכנון של מספר פרברים חדשים בלונדון, והייתה השפעה צולבת בין שתי האסתטיקות, האחת מבוססת על תוכניות גנים רשמיות ותוכניות עיור והשנייה, עם "הווילות הדו-משפחתיות שלה" "משרה אווירה כפרית יותר". ביטוי אדריכלי הסגנון האדריכלי המסוים של התנועה הושאל בעיקר מהאדריכלות האמנויות היפות והאדריכלות הנאו-קלאסית של אותה עת, שהדגישו את נחיצות הסדר, הכבוד וההרמוניה. התערוכה העולמית של שיקגוהפיתוח הראשון בקנה מידה גדול של "העיר היפה" התרחש בשיקגו בתערוכה הקולומביאנית העולמית של 1893. תכנון התערוכה נוהל על ידי האדריכל דניאל ברנהם, ששכר אדריכלים ממזרח ארצות הברית, כמו גם הפסל אוגוסטוס סיינט-גודנס (אנ'), כדי לבנות מונומנטים בקנה מידה גדול לאמנויות היופי שהיו קלאסיות במעורפל עם גובה כרכוב אחיד. התערוכה הציגה מודל של עיר בקנה מידה גדול, המכונה "העיר הלבנה", עם מערכות תחבורה מודרניות וללא עוני גלוי. התערוכה מיוחסת לכך שהביאה לאימוץ רחב היקף של מונומנטליזם עבור האדריכלות האמריקאית במשך 15 השנים הבאות. שדרת המונומנטים (אנ') של ריצ'מונד, וירג'יניה היא ביטוי אחד לשלב הראשוני הזה. תערוכת לואיזיאנההפופולריזציה שהחלה בתערוכת הקולומביאנית העולמית גברה בזכות התערוכה העולמית של סנט לואיס משנת 1904, שהתקיימה בסנט לואיס כחלק. הממונה על האדריכלים שלה בחר באדריכל הצרפתי-אמריקאי עמנואל לואיס מאסקריי (אנ') להיות ראש התערוכה. תוך שלוש שנים תכנן את מבני היריד הבאים בסגנון האמנויות היפות הרווח: ארמון החקלאות, המפלים והעמודים, ארמון היערות, הדגים והמשחק, ארמון הגננות, וארמון התחבורה. כל אלה זכו לחיקוי נרחב בפרויקטים אזרחיים ברחבי ארצות הברית.[4] זמן קצר לאחר פתיחת היריד ב-1904, התפטר מאסקריי, לאחר שקיבל הזמנה מהארכיבישוף ג'ון אירלנד בסנט פול, מינסוטה לעצב שם קתדרלה בסגנון יופי-ארט. אדריכלים מפורסמים אחרים שתכננו בניינים ביריד - בעיקר קאס גילברט שתכנן את ארמון האמנויות היפות, כיום מוזיאון סנט לואיס לאמנות (אנ') - יישמו רעיונות עיר יפים מהתערוכה לאורך הקריירה שלהם.  תוכנית מקמילןשימוש מוקדם באידיאל "העיר היפה" במטרה ליצור סדר חברתי באמצעות ייפוי ניכר בתוכנית מקמילן (אנ') (1902), על שם הסנאטור ממישיגן ג'יימס מקמילן (אנ'). התוכנית נבעה מהתכנון מחדש של ועדת פארק הסנאט בליבה המונומנטלית של וושינגטון הבירה, כדי להנציח את יום השנה המאה לעיר ולהגשים היבטים לא ממומשים של תוכנית העיר של פייר שארל ל'אנפן מאה שנה קודם לכן. המתכננים בוושינגטון, שכללו את ברנהאם, סנט-גאודנס, צ'ארלס פולן מק'קים (אנ') משרד האדריכלים "מאקים, מיד ו-ווייט" (McKim, Mead & White) ופרדריק לאו אולמסטד הבן (אנ'), ביקרו ברבות מהערים הגדולות של אירופה. הם קיוו להפוך את וושינגטון למונומנטלית וירוקה כמו בירות אירופה של אותה התקופה. הם האמינו שייפוי מאורגן על ידי המדינה יכול להעניק לגיטימציה לממשלה בתקופה של מהומות חברתיות בארצות הברית. מהות התוכנית הקיפה את הקפיטול של ארצות הברית במבני ממשלה מונומנטליים שיחליפו "קהילות ושכונת מצוקה ידועות לשמצה". בלב העיצוב עמדה יצירת המול הלאומי ובסופו של דבר כללה את תחנת האיחוד וושינגטון (אנ') של ברנהם. יישום התוכנית נקטע במלחמת העולם הראשונה אך התחדש לאחר המלחמה, והגיע לשיאו בבניית אנדרטת לינקולן ב-1922. השפעה בערים נוספות ההצלחה של פילוסופיית סיטי ביוטיפול בוושינגטון הבירה מיוחסת להשפעה על התוכניות שבאו לאחר מכן במטרה לייפות ערים רבות אחרות, כולל שיקגו, בולטימור, קליבלנד (המול), קולומבוס[5] (עם הציר לאורך רחוב סטייט מאוהיו בניין הקפיטול של המדינה ממזרח לספריית המטרופוליטן ומערבה לנהר Scioto), דה מוין, דנוור, דטרויט (מרכז התרבות, בל אי ואאוטר דרייב),[6][7] מדיסון (עם הציר מבניין הקפיטול דרך רחוב סטייט ולקמפוס אוניברסיטת ויסקונסין), מונטריאול, ניו יורק (בעיקר בניין מנהטן מוניציפל), פילדלפיה (רובע המוזיאונים בנג'מין פרנקלין פארקווי בין בניין עיריית פילדלפיה למוזיאון פילדלפיה לאמנות), פיטסבורג (רובע חוות שנלי בשכונת אוקלנד של פארקים, מוזיאונים ואוניברסיטאות), סן אנטוניו (פיתוח נהר סן אנטוניו), סן פרנסיסקו (מתבטא במרכז האזרחי שלה), וקמפוס קפיטול מדינת וושינגטון באולימפיה, ה-Rainier Vista של אוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. בוילמינגטון, דלאוור, זה היה השראה ליצירת כיכר רודני והבניינים האזרחיים שמסביב. בניו הייבן, קונטיקט, פיתח ג'ון ראסל פופ תוכנית עבור אוניברסיטת ייל שביטלה דיור לא תקני והעבירה את העניים במרכז העיר לפריפריה. קנזס סיטי, מיזורי ודאלאס ביצעו סלילת כבישים ובניית פארקים בהשפעת התנועה,[8] וקורל גייבלס הן דוגמאות לערים העולות בקנה אחד עם פילוסופיית סיטי בוטיפול. באוסטרליהשתי ערים באירופה ובצפון-אמריקה סיפקו מודלים לתנועת סיטי ביוטיפול האוסטרלית. שילוב של מרכיבים בערך בשנת 1900 השפיעו גם על התנועה:
עם זאת, סיטי ביוטיפול לא התעסקה רק באסתטיקה. המונח 'יופי' נגזר מהפילוסופיה היפה של העיר האמריקנית, שמשמעותה שייפויה של עיר חייבת להיות גם פונקציונלית. היופי, כולל הערך הכלכלי המוכח של שיפורים, השפיעו על תכנון הערים האוסטרלי.[9] לא היו ארגונים רשמיים של סיטי ביוטיפול שהובילו את התנועה הזו באוסטרליה; במקום זאת, היא הושפעה מתקשורת בין אנשי מקצוע ובירוקרטים, בפרט אדריכלים-מתכננים ורפורמים בשלטון המקומי.[9] בתחילת עידן הפדרציה כמה אוסטרלים בעלי השפעה היו נחושים שהערים שלהם מתקדמות ותחרותיות. אדלייד שימשה כדוגמה אוסטרלית ל"יתרונות של עיצוב אזרחי מקיף" עם טבעת הפארקים שלה. ייפוי העיר הובארט, למשל, נחשב לדרך להגביר את הפופולריות של העיר כיעד תיירותי.[9] קנברה וולטר ברלי גריפין (אנ') שילב עקרונות של סיטי ביוטיפול עבור עיצובו בקנברה.[9] גריפין הושפע מוושינגטון "עם צירים מפוארים ונוף ונקודת מוקד מרכזית חזקה"[11] עם מרכזים מיוחדים, ובהיותו אדריכל נוף, השתמש בנוף כדי להשלים את הפריסה הזו.[12] ג'ון סולמן, לעומת זאת, היה "התומך המוביל" של תנועת סיטי ביוטיפול באוסטרליה, וב-1921 כתב את הספר An Introduction to Australian City Planning.[11] גם הפילוסופיה של סיטי ביוטיפול וגם פילוסופיה של עיר גנים היו מיוצגות על ידי העיצובים ה"גאומטריים או "המתאר הנשלט" של סולמן של מערכות הכבישים במחזוריות בקנברה. גם רוחב המדרכות צומצם והוגדלו שטחי צמחייה, כגון שולי דרכים נטועים.[13] מלבורןתוכנית הרשת של מלבורן נחשבה משעממת ומונוטונית על ידי אנשים מסוימים, ולכן תכנן האדריכל וויליאם קמפבל תוכנית חדשה לעיר. העיקרון המרכזי מאחוריה היו רחובות אלכסוניים, המספקים אתרים לאדריכלות חדשה, מקיפה ולבניינים מיוחדים. העיצובים של פריז וושינגטון היו השראה מרכזית לתוכנית זו.[10] סיטי ביוטיפול באוסטרליה כיוםמלחמת העולם הראשונה האריכה את השפעת תנועת סיטי ביוטיפול באוסטרליה, שכן הוקמו יותר אנדרטאות מאשר בכל מדינה אחרת. אף על פי ש"העיר היפה", או תכנון אמנותי, הפך לחלק מתכנון ערים מקיף, השפל הגדול של שנות ה-30 סיים במידה רבה את האופנה הזו.[10] ראו גםקישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
הערות שוליים
|
||||||||||||
