|
תרצה כהן
תרצה כהן (4 ביולי 1925 - 16 במאי 2013) הייתה רופאה פנימית וגנטיקאית ישראלית, פרופסור לרפואה פנימית וגנטיקה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, חלוצת הייעוץ הגנטי והמחקר הגנטי-קליני בישראל. ביוגרפיהתרצה כהן נולדה במרבורג, גרמניה, להוריה, פרופ' אברהם הלוי (אדולף) פרנקל ורעייתו מלכה (וילהלמינה). ב-1929 הם הגיעו לארץ ישראל לתקופת שבתון של שנתיים, חזרו לגרמניה ועלו לארץ ישראל ב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון. למדה בבית הספר התיכון ״מעלה״ בירושלים. הייתה הנערה הראשונה שנבחנה בבחינת בגרות בתלמוד, שהצריכה בקיאות ב־60 דפי גמרא. לאחר מכן יצאה לשרות לאומי בקבוצת יבנה. החליטה ללמוד רפואה, אבל בהיעדר לימודי רפואה בישראל, והעדר אפשרות לנסוע ללימודים בחו״ל תוך כדי מלחמת העולם השנייה, למדה ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מלחמת העולם השנייה למדה רפואה בז'נבה ובבזל, שווייץ. ב־1949 נישאה ליעקב כהן, שגם הוא למד רפואה בשווייץ, ולימים שימש אפידמיולוג ראשי במשרד הבריאות[1]. שבה לישראל בתום לימודיה, ב־1952. לאחר שרות בן חמש שנים כרופאה פנימית בבית החולים על שם שוויצר בטבריה, חזרה המשפחה לירושלים, וכהן הצטרפה כחוקרת למעבדתה של פרופ' אלישבע גולדשמידט, מחלוצות המחקר הגנטי בישראל. במסגרת פעילותה האקדמית, ניהלה מחקרים בתחום הגנטיקה של האדם, מאפיינים גנטיים של בני עדות ישראל השונות, יוצאי כורדיסטן, קראים[2], יהודי פרס, מרוקו, קוצ'ין, גאורגיה ובוכרה. בדקה את השפעתם של נישואי קרובים על התבטאותן של מחלות תורשתיות שונות. מבין המחלות והמצבים אותם חקרה היו: תלסמיה[3], סוכרת נעורים[4], חרשות[5][6], ועוד[7]. מחקריה פורסמו בלמעלה מ־160 פרסומים, כולל בכתבי-עת רפואיים מובילים ובספרים. ב־1964 פתחה את המחלקה הראשונה לייעוץ גנטי בארץ[8], בבית החולים הדסה בירושלים[9]. שיטות העבודה שפיתחה במרפאה זו אומצו לאחר מכן במרפאות לייעוץ גנטי שנפתחו בבתי חולים נוספים בארץ. ב־1965 נפסלה לשידור תוכנית מדע פופולרי ברדיו בה השתתפה[10], בגלל השימוש במילה 'מין' (בהקשר של 'תאי מין'), מילה שהייתה אסורה לשידור באותם ימים. במקביל לעבודתה הקלינית והניהולית המשיכה לערוך מחקרים בגנטיקה של האדם שהקנו לה תארים אקדמאים באוניברסיטה העברית כולל מרצה (1965), מרצה בכיר (1971), פרופ' חבר (1976) ופרופ' מן המניין (1980). לאחר פרישתה הרשמית ב־1990 ועד 2004 (בהיותה בת 79), המשיכה לייעץ, בהתנדבות, במרפאה לייעוץ גנטי ב״הדסה״. פעילותה ההתנדבותית נפסקה כאשר ״התגלה״ שעברה את גיל 70, שהוא הגיל המרבי שבו הותרה לרופאי הדסה לקיים פעילות קלינית התנדבותית. פרופ' כהן הצטיינה בהתייחסותה המכבדת והאישית למטופליה. היא סירבה להשתמש במונח 'מקרה', שהיה מקובל באותה תקופה, לציין בני אדם חולים, והשקיעה מאמץ רב בהבנה מכבדת של המטופלים. היא שוחחה עם הפציינטים הערבים בשפתם, ורופאים רבים השתמשו בכישוריה כדי לתקשר עם המטופלים שלהם. בעלה, ד״ר יעקב כהן, הלך לעולמו בתאונת דרכים ב-1972[11]. בנותיה: יסכה כהן-מנספילד, פסיכולוגית חוקרת, נועה ליאל, רופאה קרדיולוגית ואורינה כהן, אמנית. מאבק להשוואת גיל הפרישה של נשים לזה של גבריםתרצה כהן קיבלה הודעה מהנהלת בית החולים הדסה על סיום עבודתה ופרישתה לפנסיה בגיל 60, למרות שגיל הפרישה למנהלי יחידות (גברים) הוא 68. בעקבות ההודעה חברה לפרופ' אילנה רות ברמן ולפרופ' אדית קיי, שקיבלו גם הן הודעות דומות, ושלושתן דרשו מהנהלת בית החולים להשוות את גיל הפרישה שלהן לגיל פרישה של פרופסורים גברים, במעמד מקצועי זהה. לאחר שנתקלו בסירוב נחרץ, גם מארגון "הדסה" העולמית שאליו פנו, הן גייסו למאבקן את פרופ' עו"ד פרנסס רדאי ואת פרופ' ניצה שפירא ליבאי. הן פנו לבית הדין לעבודה מיוצגות על ידי פרופ' פרנסס רדאי והגיעו בסופו של דבר להסכם פשרה עם הנהלת בית חולים הדסה בדבר השוואת גיל הפרישה של נשים לגיל הפרישה של גברים (65), וקביעת גיל 68 כגיל פרישה למנהלות של יחידות כמותן. תביעה זו וההסכם היוו פריצת דרך בתחום השוואת גיל הפרישה באוניברסיטאות לנשים וגברים. המהלך הובל בהמשך על ידי פרנסס רדאי בבג"ץ נעמי נבו, ובעקבותיו נחקק חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז-1987.[12] קישורים חיצונייםהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||
