|
N-1
 N-1 הוא משגר לוויינים וחלליות אדיר ממדים שפותח בברית המועצות, שנועד לשגר קוסמונאוטים לירח. עקב בעיות מימון, מורכבות רבה, ניהול לקוי והעדר יכולת לבצע מספר מספיק של ניסויים ובדיקות, הסתיימו כל ארבעת שיגורי הניסיון בכישלון. מיזם בניית המשגר והתוכנית המאוישת של ברית המועצות לחקר הירח בוטלו רשמית בשנת 1976. אישים מרכזיים הקשורים במיזם הירחתכנון המשגר הירחי N-1 החל בשנת 1959 במשרד התכנון המיוחד מספר 1 (OBK-1), תחת ניהולו של סרגיי קורוליוב. לאחר מות קורוליוב ב־1966, ומינויו של וסילי מישין למנהל המשרד, היה מישין למנהל מיזם N-1. ולנטין גלושקו עסק בפיתוח מנועים רקטיים המונעים בדלק היפרגולי (אנ') (הניצת מעצמו), אשר קורוליוב התנגד להם עקב רעילותם הרבה והסכנה הטמונה בהם במקרה של דליפת דלק או מחמצן. למרות השפעתו הפוליטית הרבה של גלושקו, נבחרו מנועים קונבנציונליים מבחינת הדלק (מבוססים על קרוסין וחמצן נוזלי) פרי פיתוחו של מיכאיל יאנגל. היסטוריית הפיתוח של N-1בשנת 1959 הוחל בתכנון משגר כבד, תחת ניהולו של סרגיי קורוליוב, ראש ה־OKB-1. המשגר נועד לשיגור תחנות חלל גדולות, ומאוחר יותר התווספו דרישות להנחת אדם על הירח, ואף למשימה מאוישת למאדים, תוך שימוש בשלב עליון המונע במנועים גרעיניים. במרץ 1961 נערכה פגישה של המתכננים הראשיים (קורוליוב, יאנגל, גלושקו, צ'לומיי, לאבוצ'קין ואחרים) בקוסמודרום בייקונור, בה נידונה תוכנית המשגר N-1. קורוליוב קיבל מימון ראשוני לעבודה על המשגר לשנים 1961–1963. ועדה מטעם הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות הכינה דין וחשבון בקשר למיזם המשגר N-1 וקבעה כי יש לבצע ניסוי ראשון במשגר בשנת 1965. בלוק Dבלוק D היה שלבו החמישי של N-1. הוא כלל את LK - רכב נחיתה מאויש שנועד לנחות על הירח, וכן גרסה של החללית סויוז הנקרא סויוז 7K-LOK, לצוות, שכללה תא חזרה לכדור הארץ. המנוע שלו היה RD-58 (אנ'). בעיות בתוכנית N-1השלב הראשון של המשגר כלל 30 מנועים רקטיים (השווים בדחפם לחמשת המנועים בשלב הראשון של המשגר סאטורן 5). מתחילת המיזם והעבודה על המשגר, התגלו בעיות במערכת המשאבות והצנרת שהזרימה את הדלק אל המנועים הללו, ושני שיגורים נכשלו בעקבות בעיה זו. גודלו העצום של המשגר ומשקלו, הקשו על השינוע ממתקני היצור לאתר ההרכבה והשיגור בקוסמודרום בייקונור. לכן, לאחר הרכבתם, הועמסו השלבים על רכבות בדרכם לקזחסטן. כתוצאה מהרעידות של הרכבת, הפירוק וההרכבה, התגלו פגמים שונים כמו צינורות שהתעקמו או נקרעו, אטימות לוואקום שנפרצו וכיוצא בזה. כישלונות בטיסות הניסוי (נערכו ארבע טיסות ניסוי מתוך 12 מתוכננות, וראו להלן) הביאו לבסוף לפיטוריו של מנהל ה־OKB-1 וסילי מישין והחלפתו בידי ולנטין גלושקו בשנת 1974. שנתיים מאוחר יותר בוטל המשך הפיתוח של המשגר, שנועד להציב במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ תחנת חלל, בדומה לתחנת החלל האמריקנית סקיילאב. ניסויי הטיסהארבעה שיגורי ניסיון נערכו למשגר N-1. כולם הסתיימו בכישלון, שנבע מסיבות שונות בכל שיגור.
שיגורים נוספים לא התקיימו, אף על פי ששני משגרים היו מוכנים לניסוי. ביטול פרויקט הירחעם הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח, של החללית אפולו 11 האמריקנית, והניצחון המוראלי החשוב של ארצות הברית במרוץ לחלל, ירדה המוטיבציה של הדרג הפוליטי בברית המועצות להמשיך ולממן את מיזם הירח, שמחירו הלך וגדל. עם כל כישלון בשיגור, ועם התארכות המיזם לשנים שלאחר סיום מבצע אפולו, התמיכה הפוליטית בו ירדה עוד יותר, עד שהבשילה ההחלטה לבטל לחלוטין את תוכנית הנחתת הקוסמונאוטים על הירח בשנת 1976. שרידי המשגרלאחר ביטול מיזם הירח על ידי הדרג הפוליטי (ובלחצו של ולנטין גלושקו), יצאה הנחיה להשמיד את החומרה הקשורה במשגר. שני משגרים היו מוכנים לניסוי טיסה, והם פורקו לגרוטאות. במשך שנים ניתן היה לראות באזור הקוסמודרום חלקים של N-1 המשמשים כמחסנים, סככות, ואף שוקת לחזירים. אחת הסיבות לפירוק המשגרים הייתה הרצון להימנע מהודאה פומבית בקיום תוכנית מאוישת לטיסה לירח, והמיזם כולו היה מסווג עד שנת 1991. בשנת 1989 החלו להופיע בתוכניות טלוויזיה בברית המועצות תצלומים ראשונים של שרידי המשגרים. וסילי מישין התראיין לתוכנית טלוויזיה בריטית על תוכנית החלל הסובייטית, ולראשונה שרטט לעיני המצלמות שרטוט סכמטי של המשגר N-1. קישורים חיצוניים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
