ג'יימס א. רובינסון

ג'יימס א. רובינסון
James A. Robinson

לידה	27 בפברואר 1960 (בן 64)
ענף מדעי	כלכלה
מקום לימודים	בית הספר לכלכלה של לונדון (1982) אוניברסיטת ווריק (1986) אוניברסיטת ייל (1993)
מנחה לדוקטורט	Truman Bewley
מוסדות	Harris School of Public Policy Studies (1 ביולי 2015) אוניברסיטת מלבורן (1 בספטמבר 1992–30 באוגוסט 1995) אוניברסיטת דרום קליפורניה (1 בספטמבר 1995–30 ביוני 1999) אוניברסיטת קליפורניה בברקלי (1 ביולי 1999–1 ביולי 2001) אוניברסיטת קליפורניה בברקלי (1 ביולי 2001–30 ביוני 2004) בית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד (1 ביולי 2004–30 ביוני 2015) אוניברסיטת שיקגו המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס
תלמידי דוקטורט	Camilo García-Jimeno, Maria Cecilia Acevedo
פרסים והוקרה	עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים Clarivate Citation Laureates (2022) Heinz I. Eulau Award (2007) פרס נובל לכלכלה (2024) עמית החברה האקונומטרית (2021)
אתר רשמי

ג'יימס אלן רובינסון (נולד ב-1960) הוא כלכלן ומדען פוליטי בריטי המכהן כפרופסור לחקר סכסוכים גלובליים בבית הספר האריס למדיניות ציבורית שבאוניברסיטת שיקגו מנהל את מכון פירסון לחקר ופתרון קונפליקטים גלובליים שבהאריס.^[1][2][3] רובינסון לימד בעבר באוניברסיטת הרווארד (בשנים 2004–2015) וגם באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אוניברסיטת דרום קליפורניה ואוניברסיטת מלבורן.

רובינסון חיבר מספר ספרים עם דרון אג'מולו, וביניהם המסדרון הצר, מדוע אומות נכשלות ומקורות כלכליים של דיקטטורה ודמוקרטיה .

בשנת 2024, זכו רובינסון, דרון אג'מולו וסיימון ג'ונסון בפרס נובל לכלכלה על מחקריהם ההשוואתיים בין מדינות, בנוגע לאופן שבו מוסדות כלכליים ושלטוניים משפיעים על צמיחה ושגשוג. הם זכו בפרס נובל על תרומתם להבנת הקשר בין מוסדות פוליטיים להתפתחות כלכלית, ובמיוחד על מחקרם בנוגע לתפקיד המוסדות בצמיחה כלכלית, על ההבחנה בין מוסדות מכלילים ומדירים, על הבנת התנאים להתפתחות דמוקרטיה ועל ניתוח השפעת מוסדות על התפתחות כלכלית וחברתית.

רובינסון למד תואר ראשון בכלכלה בבית הספר לכלכלה ומדע המדינה בלונדון ב-1982, תואר שני בכלכלה מאוניברסיטת וורוויק ב-1986, ודוקטור לפילוסופיה בתיאוריה כלכלית ויחסי עבודה מאוניברסיטת ייל ב-1993.^[4]

תחומי המחקר העיקריים של רובינסון הם בכלכלה פוליטית ובפוליטיקה השוואתית, וכן בפיתוח כלכלי ופוליטי.^[4]

ב-2004 מונה רובינסון לפרופסור חבר לממשל באוניברסיטת הרווארד. מאוחר יותר הוא מילא תפקידי יו"ר בהרווארד, תחילה כפרופסור דייוויד פלורנס לממשל (2009–2014) ולאחר מכן כפרופסור לממשל בווילבר א. קווט (2014–2015).^[5] ב-1 ביולי 2015, הוא מונה לאחד מתשעה פרופסורים באוניברסיטה בבית הספר האריס ללימודי מדיניות ציבורית של אוניברסיטת שיקגו . ^[6] הוא גם מחזיק בתואר הכומר ד"ר ריצ'רד ל. פירסון פרופסור לחקר סכסוכים גלובליים. ב-9 במאי 2016 הוענק לפרופסור רובינסון תואר דוקטור לשם כבוד על ידי האוניברסיטה הלאומית של מונגוליה במהלך ביקורו הראשון במדינה.^[7] הוא גם פרופסור למדעי המדינה(2020) ושותף במרכז המחקר CAGE, הממוקם בתוך המחלקה לכלכלה בוורוויק^[8]

רובינסון ערך מחקרים במדינות ברחבי העולם כולל בוצואנה, צ'ילה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, האיטי, הפיליפינים, סיירה לאון, דרום אפריקה וקולומביה, שם הוא מלמד מדי קיץ באוניברסיטת האנדים בבוגוטה .^[9]

הספר מקורות כלכליים של דיקטטורה ודמוקרטיה נכתב בשיתוף עם דרון אג'מולו ופורסם על ידי הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' בשנת 2006. אג'מולו ורובינסון מנתחים בספר את היווצרותן וגיבושן של חברות דמוקרטיות. הם טוענים כי הדמוקרטיה מתגבשת כאשר לאליטות אין תמריץ חזק להפיל אותה. תהליכים אלו מושפעים ממספר גורמים - 1. חוזקה של החברה האזרחית, 2. מבנה המוסדות הפוליטיים, 3. אופי המשברים הפוליטיים והכלכליים, 4. רמת אי השוויון הכלכלי, 5. מבנה הכלכלה ו-6. צורת הגלובליזציה והיקפה.

רומיין וואציארג שיבח את הספר וסבר כי תרומתו המהותית היא המיזוג התאורטי של המטריאליזם הדיאלקטי המרקסיסטי ("שינוי ממסדי נובע ממאבקי חלוקה בין שתי קבוצות חברתיות מובחנות, מעמד שולט עשיר ורוב עני, כל אחד מהאינטרסים שלו מעוצב בעיקר על ידי כוחות כלכליים") והרעיונות של בארי וינגסט ודאגלס נורת', שטענו כי "רפורמה מוסדית יכולה לשמש עבור האליטה דרך להתחייב באופן אמין למדיניות עתידית על ידי האצלת חקיקתם לאינטרסים שלא ירצו לשנות אותם". ויליאם איסטרלי כתב כי הספר מהווה את "אחת התרומות החשובות ביותר לספרות על כלכלת הדמוקרטיה מזה זמן רב". אדוארד גלייזר תיאר אותו כיצירה "משמעותית ביותר" ו"תרומה גדולה לתחום".

בספרם מ-2012, "מדוע אומות נכשלות", טוענים רובינסון ואג'מולו שצמיחה כלכלית בחזית הטכנולוגיה דורשת יציבות פוליטית, שלציוויליזציה של המאיה (כדוגמה אחת) לא הייתה, והרס יצירתי. זה האחרון אינו יכול להתרחש ללא מגבלות מוסדיות על מתן זכויות מונופול ואוליגופול. הם אומרים שהמהפכה התעשייתית שהחלה בבריטניה הגדולה, כי מגילת הזכויות האנגלית משנת 1689 יצרה הגבלות כאלה. רובינסון ואג'מולו סבורים ש"הבדלי התפתחות בין מדינות נובעים אך ורק מהבדלים במוסדות פוליטיים וכלכליים, ודוחים תיאוריות אחרות המייחסות חלק מההבדלים לתרבות, למזג אוויר, לגאוגרפיה או לחוסר ידע לגבי המדיניות והפרקטיקות הטובות ביותר".

בספר מוצגת הבחנה בין מוסדות מכלילים לבין מוסדות מדירים. מוסדות מכלילים (Inclusive Institutions) במדינה, שמאפשרים השתתפות רחבה ומעודדים חדשנות והזדמנויות, משפיעים לטובה על התפתחות וצמיחה. בעוד שבמוסדות מדירים (Extractive Institutions) המרכזים כוח בידי קבוצה מצומצמת ומונעים תחרות והתפתחות, הצמיחה נחסמת. מוסדות מכלילים משפיעים באופן חיובי על הכלכלה כיוון שהם מעודדים חדשנות ויזמות, ומעודדים השקעות זרות ופיתוח הון אנושי. ואילו למוסדות מדירים השפעה שלילית על הכלכלה כיוון שנחסמת בהן היזמות התחרות והחדשנות, העושר מרוכז אצל קבוצה מצומצמת ואי השויון מעמיק, ויש בריחה של משקיעים.

הספר נכתב לקהל הרחב. הוא נידון בהרחבה על ידי אנליסטים ופרשנים פוליטיים. וורן באס כתב עליו ב"וושינגטון פוסט" : "מתאמץ, גס רוח, שאפתני בטירוף ובסופו של דבר מלא תקווה. למעשה הספר הוא די יצירת מופת". קלייב קרוק כתב ב"בלומברג ניוז" שהספר ראוי למרבית ה"שבחים המפוארים" שקיבל. בסקירה שלו ב-Foreign Affairs ביקר ג'פרי סאקס את רובינסון ואג'מולו על כך שהם מתעלמים באופן שיטתי מגורמים כמו פוליטיקה פנימית, גאופוליטיקה, תגליות טכנולוגיות ומשאבי טבע. הוא גם טען שהפנייה של הספר מבוססת על רצונם של הקוראים לשמוע ש"הדמוקרטיה המערבית משתלמת לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה כלכלית". ביל גייטס כינה את הספר "אכזבה גדולה" ואפיין את הניתוח של המחברים כ"עמום ופשטני". ריאן אוונט, עורך ב"אקונומיסט", הגיב כי "ייתכן שאמוגלו ורובינסון לא לגמרי צודקים לגבי הסיבה לכך שמדינות מצליחות או נכשלות. אבל לפחות הם עוסקים בבעיה הנכונה".

בסיפרם "המסדרון הצר. מדינות, חברות וגורל החירות" (2019), מציגים רובינסון ואג'מולו תיאוריה על התפתחות החירות הפוליטית והיחסים בין המדינה לחברה האזרחית. הטענה המרכזית של הספר היא שחירות פוליטית מתקיימת ב"מסדרון צר" - מצב עדין של איזון בין כוח המדינה לבין כוח החברה. מצד אחד, מדינה חזקה מדי תוביל לעריצות, ומצד שני, מדינה חלשה מדי תוביל לאנרכיה וכאוס. הם מדגימים את התיאוריה דרך מקרי בוחן היסטוריים שונים, מיוון העתיקה ועד ימינו, ומסבירים כיצד חברות שונות הצליחו או נכשלו בשמירה על האיזון העדין הזה. הספר מדגיש שחירות פוליטית אינה מתפתחת באופן אוטומטי, אלא דורשת מאבק מתמיד ומעורבות פעילה של החברה האזרחית למול כוח המדינה.

במאמרם "הכנסה ודמוקרטיה" (2008) בוחנים רובינסון ואג'מולו את הקשר בין רמת ההכנסה לבין התפתחות דמוקרטית במדינות. הם מאתגרים את ההשערה המסורתית הגורסת שצמיחה כלכלית מובילה באופן ישיר להתפתחות דמוקרטית. באמצעות ניתוח אמפירי מקיף של נתונים מ-150 שנה האחרונות, הם מראים שאין קשר סיבתי ישיר בין עלייה בהכנסה לבין דמוקרטיזציה. הקורלציה שנצפית בין עושר לדמוקרטיה נובעת ממשתנים היסטוריים ומוסדיים משותפים. המסקנה המרכזית מהמאמר היא שצמיחה כלכלית לבדה אינה מספיקה כדי להבטיח התפתחות דמוקרטית, והדגש צריך להיות על פיתוח מוסדות פוליטיים וחברתיים תומכי דמוקרטיה. במאמרם "אי-מודרניזציה" (2022), הם מאתגרים את תאוריית המודרניזציה המסורתית שטוענת שהתפתחות כלכלית מובילה בהכרח לדמוקרטיזציה. הם טוענים כי תאוריית המודרניזציה אינה יכולה להסביר מסלולים שונים של התפתחות פוליטית "מכיוון שהיא מציבה קשר בין כלכלה לפוליטיקה שאינו מותנה במוסדות ובתרבות ואשר מניח קשר מובהק בין כלכלה לפוליטיקה."^[10]הם מצאו שצמיחה כלכלית וטכנולוגית יכולה להוביל לכיוונים שונים, תלוי במבנה המוסדי והפוליטי של המדינה. התפתחות טכנולוגית וכלכלית יכולה גם לחזק משטרים אוטוריטריים כך לדוגמה בסין וברוסיה הצמיחה הכלכלית לא הובילה לדמוקרטיזציה והמשטרים בהן השתמשו בהתפתחות הטכנולוגית והכלכלית כדי לחזק את שליטתם.אג'מולו טוען שמשטרים אוטוריטריים מודרניים משתמשים בטכנולוגיה ובצמיחה כלכלית כדי לחזק את מנגנוני הפיקוח והשליטה שלהם על אזרחים, כדי להגביר את הלגיטימציה שלהם בעיני הציבור, וכדי לשפר את יכולת הדיכוי של התנגדות כלפי השלטון.

• James A. Robinson; Daron Acemoglu (2019). The Narrow Corridor: States, Societies, and the Fate of Liberty. New York: Penguin Press. ISBN 978-0735224384.
• James A. Robinson; Emmanuel Akyeampong; Robert H. Bates; Nathan Nunn, eds. (2014). Africa's Development in Historical Perspective. New York: Cambridge University Press. ISBN 978-1107691209.
• James A. Robinson; Alice H. Amsden; Alisa DiCaprio, eds. (2012). The Role of Elites in Economic Development. New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-965903-6.
• James A. Robinson; Daron Acemoglu (2012). Why Nations Fail: The Origins of Power, Prosperity and Poverty. New York: Crown Business. ISBN 978-0307719218.
• James A. Robinson; Jared Diamond, eds. (2010). Natural Experiments of History. Cambridge, MA: Harvard University Press. ISBN 978-0-674-03557-7.
• James A. Robinson; Klaus Wiegandt, eds. (2008). Die Ursprünge der modernen Welt: Geschichte im wissenschaftlichen Vergleich (בגרמנית). Frankfurt: Fischer Taschenbuch Verlag. ISBN 978-3596179343.
• James A. Robinson; Miguel Urrutia, eds. (2007). Economía Colombiana del Siglo XX: Un Análisis Cuantitativo (בספרדית). Bogotá and México D.F.: Fondo de Cultura Económica. ISBN 978-9583801396.
• James A. Robinson; Daron Acemoglu (2006). Economic Origins of Dictatorship and Democracy. Cambridge, UK: Cambridge University Press. ISBN 0-521-67142-6.

• אסמוגלו, דארון, סיימון ג'ונסון וג'יימס רובינסון. 2001. "המקורות הקולוניאליים של התפתחות השוואתית: חקירה אמפירית." American Economic Review Vol. 91, מס' 5: 1369–401.
• רובינסון, ג'יימס א. 2006. "פיתוח כלכלי ודמוקרטיה". סקירות שנתיות של מדע המדינה 9, 503–527.
• אסמוגלו, דארון, סיימון ג'ונסון, ג'יימס א. רובינסון ופייר יארד. 2008. "הכנסה ודמוקרטיה". American Economic Review 98(3): 808–42.
• אסמוגלו, דארון, סיימון ג'ונסון, ג'יימס א. רובינסון ופייר יארד. 2009 "הערכה מחדש של השערת המודרניזציה." Journal of Monetary Economics 56(8): 1043–58.
• אסמוגלו, דארון וג'יימס רובינסון. 2022. "אי-מודרניזציה: מסלולי כוח-תרבות והדינמיקה של מוסדות פוליטיים." סקירה שנתית של מדע המדינה 25(1): 323–339

מדיה וקבצים בנושא ג'יימס א. רובינסון בוויקישיתוף

• ג'יימס א. רובינסון, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• ג'יימס א. רובינסון, באתר גוגל סקולר

זוכי פרס נובל לכלכלה
1969–1975	פריש, טינברגן (1969) • סמואלסון (1970) • קוזנץ (1971) • היקס, ארו (1972) • לאונטיף (1973) • מירדאל, האייק (1974) • קנטורוביץ', קופמאנס (1975)
1976–2000	פרידמן (1976) • אולין, מיד (1977) • סיימון (1978) • שולץ, לואיס (1979) • קליין (1980) • טובין (1981) • סטיגלר (1982) דברה (1983) • סטון (1984) • מודיליאני (1985) • ביוקנן (1986) • סולו (1987) • אלה (1988) • הוולמו (1989) • מרקוביץ, מילר, שארפ (1990) • קוז (1991) • בקר (1992) • פוגל, נורת' (1993) • הרסני, נאש, זלטן (1994) • לוקאס (1995) • מירליס, ויקרי (1996) • מרטון, שולס (1997) • סן (1998) • מנדל (1999) • הקמן, מקפאדן (2000)
2001 ואילך	אקרלוף, ספנס, שטיגליץ (2001) • כהנמן, סמית' (2002) • אנגל, גריינג'ר (2003) • קידלנד, פרסקוט (2004) • אומן, שלינג (2005) • פלפס (2006) • הורוביץ, מסקין, מאירסון (2007) • קרוגמן (2008) • אוסטרום, ויליאמסון (2009) • דיאמונד, מורטנסן, פיסרידס (2010) • סימס, סרג'נט (2011) • רות, שפלי (2012) • פאמה, הנסן, שילר (2013) • טירול (2014) • דיטון (2015) • הארט, הולמסטרום (2016) • ת'יילר (2017) • נורדהאוס, רומר (2018) • קרמר, באנרג'י, דופלו (2019) • מילגרום, וילסון (2020) • אימבנס, אנגריסט, קארד (2021) • ברננקי, דיימונד, דיבוויג (2022) • גולדין (2023) • אג'מולו, ג'ונסון, רובינסון (2024)