|
הצנזורה הצבאית
  הצנזורה לעיתונות ולתקשורת המוכרת יותר בשם "הצנזורה הצבאית", היא יחידה השייכת לאגף המודיעין בצה"ל שמטרתה ביצוע צנזורה (גנזרות) מוקדמת בנושאים הנוגעים לביטחון מדינת ישראל. הצנזורה הצבאית, שמקום מושבה בבני ברק, פועלת מכוח תקנות ההגנה (שעת חירום) שפרסם המנדט הבריטי בשנת 1945, ואשר אומצו לימים בספר החוקים של מדינת ישראל. הצנזורה הצבאית אחראית לכך שחומר כתוב או מודפס, המופץ בציבור או המגיע מידי אדם אחד לידי אחר, לא יכיל בתוכו ידיעות שהפצתן עלולה לפגוע בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. הצנזורה הצבאית בודקת שידורי טלוויזיה, רדיו ואינטרנט, עיתונים וספרים, מוחקת בעצמה קטעים או מורה למחברים להשמיטם. בעבר, בדקה גם מכתבים (הן מכתבי חיילים והן מכתבי אזרחים לחוץ לארץ), אך כיום כבר אינה עושה זאת. בראש הצנזורה הצבאית עומד הצנזור הראשי לעיתונות ולתקשורת המוכר יותר בשם "הצנזור הצבאי הראשי" הואיל ולתפקיד ממונה באופן מסורתי קצין צה"ל, אף כי הדבר אינו הכרחי. על הצנזור הצבאי הראשי מוטלת החובה לאזן בין שני ערכים שמתנגשים לפעמים: האחד הוא "זכות הציבור לדעת" כחלק מהערך הדמוקרטי של חופש הביטוי, והשני הוא הערך הביטחוני המחייב פיקוח על חשיפת מידע שפרסומו יגרום לנזק ממשי לביטחון המדינה. בפסיקת בית המשפט העליון, נקבע כי אין הצנזור מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. הצנזור הראשי הנוכחי הוא תא"ל קובי מנדלבליט. הצנזור הצבאי הראשיהצנזור הצבאי הראשי מתמנה על ידי שר הביטחון. במקביל למינוי על ידי השר לצנזור צבאי ראשי, ממנה אותו הרמטכ"ל למפקד היחידה של הצנזורה הצבאית באמ"ן. תקנה 86 מאפשרת אומנם לשר הביטחון למנות כצנזור "כל אדם", אולם הנוהג הוא שמתמנה לתפקיד קצין צבא בכיר. לאחר מינויו, הצנזור הראשי אינו כפוף לשר הביטחון, לרמטכ"ל או לדרג צבאי או מדיני כלשהו. הצנזור יכול להתייעץ עם ראשי מערכת הביטחון אך זכותו וחובתו להפעיל שיקול דעת עצמאי. מלבד הצנזור הצבאי הראשי ישנם מספר אזרחים עובדי צה"ל המקבילים לקצינים בדרגת סגן-אלוף המשמשים כצנזורים פיקודיים ומקבלי החלטות. סמכויות הצנזורה הצבאיתסמכויות הצנזורה הצבאית מוגדרות בחלק ח' של תקנות ההגנה (שעת חירום). על-פי התקנות, רשאי הצנזור הצבאי הראשי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי. הצנזור רשאי לדרוש הצגת כל חומר טרם פרסומו, אולם כדי למנוע הצפת חומר התפתח הנוהג של קביעת רשימת נושאים שכתבות שעוסקות בהם יוצגו לצנזור. חל איסור על פרסום עצם העובדה שהצנזור שינה או התערב בפרסום. לצנזור סמכות מנהלית להורות על הפסקת הופעתו של עיתון מודפס על ידי החרמת מכונות דפוס או איסור על הפעלתן, אם שימשו להדפסת "פרסום בלתי מותר": פרסום המכיל חומר שלא הוגש לצנזורה; או פרסום שהתפרסם למרות פסילתו בידי הצנזורה; או פרסום שהוכרז על ידי הצנזור כפרסום אסור. המקרה המוכר ביותר של סגירת עיתון בצו של הצנזור הצבאי היה זה של סגירת העיתון חדשות לשלושה ימים בשנת 1984 בעקבות פרסום מידע שעסק בפרשת קו 300. הבסיס החוקי לצנזורה הביטחונית בישראל וסמכויותיהסמכותה של הצנזורה נובעת מתקנות ההגנה (שעת חירום) מ-1945[2].
לאור הסמכות הרחבה שניתנה לו בתקנה 87 הנ"ל, הצנזור רשאי לאסור פרסום של "ידיעה סודית", כפי שהוגדרה בסעיף 113 לחוק העונשין (ריגול חמור). אחת ההגדרות למונח "ידיעה סודית" המופיעות בסעיף 113(ד) היא ידיעה שהממשלה הכריזה עליה בצו שהיא עניין סודי. ישנו צו הקובע שכל ידיעה הקשורה לישיבות הקבינט הביטחוני היא ידיעה סודית. עקב כך הצנזור חייב לאסור פרסום ידיעות העוסקות בישיבות של הקבינט הביטחוני, ואם עיתונאי מפרסם ידיעה מודלפת מישיבת קבינט, הוא עשוי להיות מואשם בעבירה פלילית לפי אחד מסעיפי חוק העונשין העוסקים בריגול. עולה מכך בעיה – ניתן לדון בהחלטות פוליטיות במסווה ביטחוני, אף על פי שאין להן כל קשר לנושא ביטחוני, ובכך למנוע את פרסומן. בג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי
בבג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי עמד לראשונה לביקורת שיפוטית היקף סמכותו של הצנזור הצבאי הראשי. בפסיקת השופטים שניתנה פה-אחד ב-10 בינואר 1989 נקבע הכלל שלפיו אין הצנזור הצבאי הראשי מוסמך לפסול ידיעה, אלא אם כן נראה, אובייקטיבית, כי יש בפרסום משום ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, בשלום הציבור או בסדר הציבורי. השופטים קבעו כי החלטתו של הצנזור הצבאי הראשי, תא"ל יצחק שני, לפסול כתבה במקומון "העיר" המותחת ביקורת על תפקודו של ראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, תוך ציון שהדבר בא לרגל חילופים קרובים בראשות הארגון, אינה עומדת במבחן זה. הסכם הצנזורה
בשנת 1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, הושג הסכם בין העיתונים לבין שלטונות צה"ל, שנועד להסדיר את יחסי העיתונים עם הצנזורה הצבאית. לפי ההסכם, הצנזורה מיועדת למנוע הסתננות מידע ביטחוני באופן העשוי לפגוע בביטחון המדינה, ופעילותה נעשית בשיתוף פעולה עם העיתונים. חברי ועדת העורכים של העיתונים היומיים בישראל היו הנציגים של כלי התקשורת בישראל, הוועדה נפגשה באופן סדיר עם ראש הממשלה, שרים, קצינים ופקידים במערכת הביטחון, שהעבירו לוועדה מידע בתמורה להבטחה שגופי התקשורת לא יפרסמו אותו, גם אם יקבלו אותו ממקור אחר. בשנת 1992, בעקבות טיפול הצנזורה בפרשת אסון צאלים ב', הודיע עיתון "הארץ" על פרישתו מהסכם הצנזורה, ואחריו פרש גם "ידיעות אחרונות". ההסכם קרס למעשה, משום שרק מיעוט מכלי התקשורת בישראל נותר מאוגד בו. במאי 1996 נחתם הסכם צנזורה חדש, שתיקן את הפגמים העיקריים בהסכם הישן. בין השאר הוא הגביל את סמכות הצנזורה, והתיר לה לפסול רק מידע ביטחוני שפרסומו עלול בוודאות קרובה לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, והבטיח את זכות אמצעי התקשורת לעתור לבג"ץ נגד החלטות הצנזורה. אף על פי שהסכם הצנזורה ממשיך להיות ההסדר המקובל לפעילות הצנזורה הצבאית בישראל, ועדת העורכים איבדה את הכוח שהיה לה בעבר. בראשית שנות האלפיים הפך המפגש השנתי של הוועדה עם ראש הממשלה ב-כ"ט בנובמבר למסיבת עיתונאים שתוכנה מדווח באופן פומבי. ועדת השלושהועדת השלושה היא מנגנון הערעורים על החלטות הצנזורה הצבאית. בוועדה חברים שלושה אישים: נציג צה"ל, נציג כלי התקשורת (בעבר: נציג ועדת העורכים) ונציג הציבור אשר ממונה ליו"ר הוועדה. הוועדה מכריעה בדבר פרסומם או צנזורם של חומרים בעלי אופי ביטחוני. כיום יושבים בוועדה השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה (יו"ר), תת-אלוף (במיל') איתי ברון, ואיש התקשורת שלום קיטל. הוועדה הוקמה ב-1949, כשנה לאחר הקמת ועדת העורכים, כגוף מייעץ בלבד, אך כעבור שנתיים השתנה התקנון כך שהוועדה החליטה בפועל בערעורים, והרמטכ"ל מחויב לאמץ את החלטות ועדת השלושה, אם היא התקבלה פה אחד על ידי שלושת הנציגים. מאחר שבהסכם הצנזורה התחייבה הצנזורה להימנע מלהפעיל את הסנקציות העומדות לרשותה מתוקף חוק, הועברו סמכויות הענישה לוועדת השלושה. בשנת 1966 הורחב הסכם הצנזורה ונקבע כי הרמטכ"ל אינו יכול להחמיר את ענישת ועדת השלושה, מעבר להמלצת המיעוט. נציגות העיתונות חשה כי אין בכך די, וכי גופי הצנזורה שולטים בוועדה בפועל, ועל כן בשנת 1990 הוסכם כי גופי תקשורת שאינם מסכימים עם החלטת ועדת השלושה יוכלו לפנות לבג"ץ לצורך בחינת ההחלטה.[3]. מ-2016 ועד יוני 2021 הצנזורה פסלה 300 כתבות באופן מלא ו-2,300 באופן חלקי בממוצע מדי שנה. בכל התקופה, רק 6 ערעורים הוגשו, ואף אחד מתוכם לא התקבל והוביל לביטול החלטת הצנזורה[4]. בתי המשפט כמסלול עוקף צנזורהמאז הטלת ההגבלות על סמכויות הצנזור בבג"ץ שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי ובהסכם הצנזורה, התגבר מאוד השימוש של גופי הביטחון באמצעי עוקף צנזורה: צווי איסור פרסום של בתי המשפט. צווים אלה מוצאים על פי חוק בתי המשפט, והשופטים המוציאים אותם אינם מוגבלים בתנאים שהציב בג"ץ שניצר לצנזור הצבאי. כך נוצר בישראל מצב, שבו קיימות סמכויות מקבילות לצנזור ולבית המשפט, ונוצרת התנגשות חזיתית בין סמכויות אלה, כאשר כל רשות נוהגת על פי אמות מידה אחרות ומפעילה מבחנים אחרים. לעיתים קרובות, "הצווים מוצאים בהליך קצר, על סמך הצהרה חד-צדדית וקצרה של המבקשים בדבר נחיצותם, לפעמים באישון לילה"[5] . היסטוריה: הצנזורה הצבאית בשנות הארבעיםהצנזורה הצבאית הונהגה בארץ ישראל לראשונה בשנת 1939, בראשית ימי מלחמת העולם השנייה. שני נימוקים רשמיים נלוו לה: מניעת פרסום מידע העשוי להועיל לאויב, ומניעת הפרעת השלום והביטחון הפנימי בארץ ישראל. הפעלת הצנזורה זכתה לשיתוף פעולה מצד העיתונות בתקופת המלחמה, אך עם סיומה, התחדדו הקונפליקטים. באוקטובר 1945 בוטלה הצנזורה על הדואר והטלגרף, אך נמשכה הצנזורה על העיתונות.[6] ממלא מקום הנציב העליון הכריז ביוני 1945 שהצנזורה על העיתונות תימשך, בגלל המצב במזרח התיכון, אך תנהג בליברליות יתרה. למרות ההצהרות, נסגרו בנובמבר 1945 העיתונים היומיים "דבר" ו"המשקיף" על ידי השלטונות לשבעה ימים, צעד שעורר התמרמרות רבה.[7][8] לאחר קום המדינה הופעלה הצנזורה הצבאית באופן מוסכם על ידיעות עיתונאיות הנוגעות לענייני ביטחון, בפועל היה תחום פעולתה רחב יותר. ביולי 1948 נסגר העיתון "על המשמר" ליום אחד בשל תמונות שלא הוגשו לביקורת. חודש אחר כך נסגר בית הדפוס של "ידיעות אחרונות" לשלושה ימים על פרסום רשימה בניגוד לתקנות הצנזורה. בתגובה מחתה ועדת העורכים של העיתונות על הניסיון להטיל צנזורה פוליטית. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הבטיח לפעול לחקיקה בעניין.[9] במאי 1949 הוסרה הצנזורה הצבאית מישיבות הכנסת.[10] האזנות סתר לשיחות בין-לאומיותעד שנת 2004 ביצעה הצנזורה הצבאית האזנות סתר לשיחות טלפון בין-לאומיות שיצאו מישראל. ההאזנות נועדו לפקח על המידע המועבר על ידי הכתבים הזרים שדיווחו מישראל, אך בפועל בוצעו האזנות לכל שיחות הטלפון הבין-לאומיות שיצאו מישראל. לא אחת נותקו שיחות על ידי הצנזורים המאזינים לאחר שנמסרו בהן מידע שהצנזורה קבעה כי הוא אסור לפרסום או מידע בנושאים ביטחוניים שלא הוגש לצנזורה מוקדמת כנדרש. כך למשל, ב-22 במאי 1967, במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, איש-צנזורה שקיים האזנה לשיחת טלפון של כתב צרפתי עם מערכת עיתונו ניתק את השיחה לאחר שהכתב מסר בה ידיעה שנפסלה קודם לכן במברק ששלח – על אונייה שעברה במצרי טיראן והגיעה לאילת. עקב הגידול במספר קווי התקשורת לשיחות בין-לאומיות מישראל, הוקם מתקן האזנה חדש ומשוכלל בקומת המרתף של בניין הנמצא ברחוב קרליבך 7 במרכז תל אביב, שבנייתו הושלמה באוגוסט 1973. לטענת צה"ל, ”לאורך שנות הפעלתו התערב המתקן מספר פעמים בשיחות ומנע פגיעה בביטחון המדינה. על מנת למנוע שימוש לרעה ביכולת ההאזנה, התקיים נוהל פנימי של ניתוק וירידה מהאזנה בכל עת כשלמאזין התברר כשמדובר בשיחה אזרחית או פרטית”. המתקן נסגר ב-2004 לאחר שהצנזורית הצבאית הראשית רחל דולב החליטה, בתמיכת ראשי מערכת הביטחון, אנשי מודיעין וביטחון מידע, כי אין הצדקה לקיומו.[11] עקיפת הצנזורהמבחינתם של העיתונים והעיתונאים, הצנזורה היא מחסום לפרסום המידע שהצליחו לחשוף, לעיתים מחסום שאין ברצונם לשאתו. לפיכך עוקפים לעיתים העיתונים את הצנזורה, בדרכים שונות. לצנזורה מספר כלים לזיהוי העקיפה שבה ניתן לטפל במספר מישורים. סיפור בדיוני לכאורהאחת הדרכים לעקיפת הצנזורה היא פרסום סיפור בדיוני לכאורה, ששמות גיבוריו בדיוניים, המרמז למעשים ולאנשים מציאותיים לחלוטין (לעיתים תוך שינוי פרטים מסוימים). דוגמאות:
ציטוט מקורות זריםנוהג מקובל בעיתונות בישראל להתגברות על מגבלות הצנזורה הוא ציטוט "מקורות זרים" או "פרסומים זרים" – אמצעי תקשורת הפועלים בחו"ל, ולכן אינם כפופים למגבלות הצנזורה בישראל. לאחר שמידע פורסם במקור זר, קשה לאסור את פרסומו גם בישראל. דוגמאות:
התעלמות מהצנזורהבמקרים קיצוניים מסתכנים עיתונים בפרסום מידע תוך ידיעה ברורה שמידע זה אסור בפרסום. דוגמאות:
עידן האינטרנטבעידן האינטרנט הפך תפקידה של הצנזורה לקשה ומורכב הרבה יותר, שכן מידע על נושאים חסויים מתפרסם באתרים השוכנים במדינות אחרות.[19] הצנזורה לא יכולה לשלוט על אתרים אלו, כיוון שאינם תחת שיפוטה, ולרוב גם לא יכולה לחסום גישה אליהם. בעידן זה ישנו כרסום גדל והולך במעמדה של הצנזורה הצבאית. דוגמה לכך היא פרסום של פרופסור אבנר כהן על תולדות תוכנית הגרעין של ישראל: הצנזור הצבאי אסר ב-1997 על פרסום האתר, ואולם כתב קול ישראל באותה עת, אלי הכהן, עמד על כך שהוא יתפרסם. הכהן טען כי לא ייתכן שבכל רחבי תבל יוכלו לגלוש ולדלות מידע מן האתר ורק בישראל לא. הצנזור קיבל טענה זו. גם במבצע חומת מגן ובמלחמת לבנון השנייה, במקרים שבהם הצנזורה אסרה על פרסומים מסוימים הופץ המידע כשמועות במקום שיפורסם באופן ממוסד (ראו: רב-סרן שמועתי). בדו"ח ועדת וינוגרד יש המלצות להגברת הפיקוח של הצנזורה הצבאית על מקורות מידע באינטרנט, הן בזמן מלחמה והן בשגרה. על צנזורת האינטרנט אמרה הצנזורית הראשית, סימה וואקנין-גיל:
במאי 2012 הודיעה וואקנין-גיל שהצנזורה הצבאית החלה לנטר בלוגים ורשתות חברתיות מקוונות כגון פייסבוק וטוויטר,[20] ובפברואר 2016 פנתה הצנזורה לעשרות פעילי אינטרנט בדרישה להגיש לה ידיעות ביטחוניות לאישור. לאחר פרישתה מתפקידה בשנת 2015, פרסמה וואקנין-גיל מאמר בכתב העת "משפט וצבא", בו טענה שצריך לבטל את מוסד הצנזורה ושהדבר לא יפגע אנושות בביטחון המדינה. המאמר נכתב בתמיכתו של שר הביטחון דאז, משה יעלון, והוצג לראשי מערכת הביטחון ומערכת המשפט. יעלון הנחה את גופי הביטחון לבצע בהדרגה את השינויים שהוצעו במאמר.[21] צנזורים צבאיים ראשיים
ראו גם
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
