כתב העת נוסד בשנת 1928 באספת הסופרים בראשותו של חיים נחמן ביאליק, לאחר שאלה החליטו לפרוש מביטאונה הקודם של אגודת הסופרים העברים, "כתובים", שנשלט על ידי צעירי האגודה, שנמצאו בוויכוח חריף עם הוותיקים. הגיליון הראשון של "מֹאזְנַיִם" יצא לאור ב-15 במרץ1929. עורכיו הראשונים היו י"ד ברקוביץ ופישל לחובר, ולצדם חברי המערכת אשר ברש, יעקב פיכמן ושלמה צמח. במאמר הפתיחה של ברקוביץ ניכרים אותות הסכסוך, בין השאר במילים "במקום הכוונה הטובה לעבוד עבודה ספרותית נאמנה, להגביר ולהפרות את כוחות היצירה, להשכיל ולהיטיב את הקהל העברי ולהעלותו למדרגה העליונה – באה האמביציה הקטנה האישית".
תחילה יצא לאור כשבועון, בתשרי תרצ"ד הפך לירחון, מתשרי תש"ח עד לניסן תש"ח יצא לאור כדו-שבועון. הוצאתו לאור נפסקה עד לשנת תשט"ו, שבה חזר לצאת לאור כירחון.
על מאפייני "מאזנים" עמד ישראל זמורה, מעורכיו של "מאזנים", בגיליון היובל לכתב העת:
תמיד הקפידו כל העורכים על אווירה מיוחדת של "מאזנים" (בחינת "האצילות מחייבת"), שקבעו ראשונים: אווירה של "רשמיות", של איפוק ושל מידה מסוימת של "קלאסיות". על "אווירה" זו שמרו אפילו עורכים שהרשו לעצמם לפרוץ פרצות ופתחו שעריה של במה "מרכזית" לצעירים אקסטרווגנטיים, אבל גם אלה לבשו כאן בגדי-ערב, נשאו עליהם גושפנקא רשמית ואף התגאו בה. תמיד ובכל המקרים היה "סכר" של כיבוד-אבות ודרך-ארץ כלפי "מסורת".
— ישראל זמורה, 'מדוכן לדוכן: הרהורים וזכרונות עם יובל "מאזנים"', מאזנים מח, 6–5 (תשל"ט, מאי 1979), 102
כאז כן עתה
בינואר 2025, פורסם בבלוג מכון גנזים הגיליון מ-18 במרץ 1948, כחודשיים לפני הקמת מדינת ישראל, ובעמוד הראשון, "גילוי דעת של קבוצת סופרים" שעליו חתומים סופרים ואנשי רוח ידועים, ובהם י.ד. ברקוביץ, אשר ברש, יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג, גרשון שופמן ודוד שמעוני. והדברים – כאילו נכתבו היום: "קריאה לאחדות ונגד אסון הפירוד בעם"[א].