|
אבי שליים
אבי שליים (באנגלית: Avraham "Avi" Shlaim; נולד ב-31 באוקטובר 1945) הוא היסטוריון ישראלי-בריטי, פרופסור אמריטוס ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד וחבר באקדמיה הבריטית. שליים מזוהה עם הקבוצה המכונה "ההיסטוריונים החדשים". קורות חייואבי שליים נולד בבגדאד בשנת 1945, לאב שהיה יבואן של חומרי בניין. בשנת 1951 עלתה משפחתו לישראל במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. בעקבות העלייה הפסיד אבי המשפחה את כל רכושו. הישגיו בבית הספר בישראל היו נמוכים. הוא סיפר כי כאשר עבר את מבחני המיון, אמרה לו המחנכת שעבר רק בגלל ההנחות שעושים למזרחים. כדי להצילו ממה שנראה ככישלון מובטח שלחה אותו אמו בגיל 16 לאנגליה, שם התגורר אצל אחיו. הוא סיים שם את בית הספר התיכון בציונים גבוהים. בשנת 1964 חזר לישראל כדי לשרת בצה"ל[1]. שליים נשוי לנינתו של המדינאי הבריטי דייוויד לויד ג'ורג'. משנת 1966 הוא מתגורר באנגליה ומחזיק באזרחות כפולה, ישראלית ובריטית. קריירה אקדמיתלאחר שירותו בצה"ל חזר שליים לאנגליה ולמד היסטוריה באוניברסיטת קיימברידג'. הוא התכוון להצטרף למשרד החוץ הישראלי, אך בתום לימודיו העדיף לקבל משרת מרצה במחלקה ליחסים בין-לאומיים של אוניברסיטת רדינג. ב-1987 מונה לפרופסור באוניברסיטת אוקספורד. קיר הברזל: ישראל והעולם הערביהספר "קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי" יצא לאור באנגלית בשנת 2000. מהדורה עברית (תרגום ראשון של ספר של שליים לעברית) ראתה אור בשנת 2005. הספר סוקר את יחסי התנועה הציונית עם הערבים ובעיקר את יחסי מדינת ישראל עם מדינות ערב במאה העשרים. הוא מאמץ את הגישה שלפיה ישראל סירבה דרך קבע להצעות השלום מהצד הערבי. הדבר אירע לדעתו ב-1949 בהצעת חוסני זעים בסוריה, עבדאללה הראשון, מלך ירדן בשנת 1950, והצעת אנואר סאדאת ב-1971. השלום נכרת לבסוף רק ב-1979 עם מצרים, ב-1993 עם הפלסטינים וב-1994 עם ירדן. המונח "קיר הברזל" לקוח ממאמרו של זאב ז'בוטינסקי משנת 1923, "על קיר הברזל". לטענת ז'בוטינסקי, מחייב המזור לחולשת הציונות מול הערבים את יצירתו של קיר ברזל מצד התנועה הציונית, ורק כשיסתמו בקיר את כל הפרצות, תרדנה הקבוצות הערביות הקיצוניות, ותעלינה הקבוצות הערביות המתונות, שאיתן ניתן יהיה לעשות שלום. שליים גורס כי לא רק יורשיו האידאולוגיים של ז'בוטינסקי, כגון מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו, התנהגו בהתאם לפרדיגמה זו, כי אם גם מנהיגי תנועת העבודה ובעיקר דוד בן-גוריון וגולדה מאיר. כל אלו קיימו את החלק הראשון של מאמרו של ז'בוטינסקי, אך התעלמו מחלקו השני. שליים גורס כי ישראל סירבה למשא ומתן דו-צדדי עם הערבים ובכלל זה ועידות בין-לאומיות, מתוך חשש שתהיה נתונה בלחצים שבהם לא תוכל לעמוד, והדבר הביא להיווצרות ערוצי שיחות אלטרנטיביים, שהביאו לחתימת הסכמי אוסלו לבסוף. שליים גורס כי ישראל הרבתה להתערב בענייני הפנים של מדינות האזור כמו לבנון, ולקחה חלק בניסיונות הפיכה במשטרים ערביים. הוא מותח ביקורת על בן-גוריון, גולדה מאיר, שמיר, נתניהו ושרון ומשבח את משה שרת, בגין, יצחק רבין ואהוד ברק. עמדותיובהקדמה לספרו "Israel and Palestine: Refutations ,Revisions ,Reappraisals" (ישראל ופלסטין: הערכה מחודשת, תיקונים, שלילות, 2009), ביטא שליים את השקפתו על זכות קיומה של מדינת ישראל: "היהודים הם עם, וכמו כל עם אחר, גם להם יש זכות טבעית להגדרה עצמית לאומית [...] החלטה שהועברה בידי העצרת הכללית של האו"ם ברוב גדול אינה יכולה להיות בלתי חוקית. אולי היא אינה צודקת, אך היא אינה בלתי חוקית". על קווי שביתת הנשק שנקבעו ב-1949 (הקו הירוק), כתב, "אלה הם הגבולות היחידים שנחשבים לגיטימיים בעיניי", וסיכם: "לדעתי הקמתה של מדינת ישראל הייתה כרוכה בעוולה איומה עבור הפלסטינים [...] אני מקבל במלואה את הלגיטימיות של מדינת ישראל בתוך גבולות טרום 1967".[2] לגבי ההתנחלויות, כתב כי הוא "מתנגד – בצורה נחרצת, מוחלטת ובלתי מתפשרת – למפעל הקולוניאלי הציוני שמעבר" (לגבולות הללו). לדעתו, "הפתרון ההוגן והסביר היחיד הוא חלוקתה של פלשתינה... פתרון שתי המדינות".[3] שליים, בעקבות תום שגב[4], טען כי תמיכת דייוויד לויד ג'ורג' בהצהרת בלפור נבעה ממניעים אנטישמיים (חששו מהשפעתם המזיקה של היהודים במהלך מלחמת העולם הראשונה, כפי שהצהיר בפני ועדת פיל)[5]. באופן דומה, טען כי תמיכתו של וינסטון צ'רצ'יל בתנועה הציונית נבעה מאסלאמופוביה[6]. שליים ציין:
במהלך מבצע צוק איתן פרסם שליים מאמר ב"אל ג'זירה", בו כינה את פעולותיה של ישראל "טרור מדינתי"[7]. על טבח שבעה באוקטובר אמר שליים כי חמאס היא "התנועה הפלסטינית היחידה שמביעה התנגדות לכיבוש הישראלי" וכי "באמצעות מתקפת 7 באוקטובר שלח חמאס מסר חזק: ההתנגדות הפלסטינית לא מתה, וחמאס ימשיך את המאבק למען החופש והעצמאות של הפלסטינים".[8] הפולמוס סביב כתיבתושליים ספג ביקורת מהיסטוריונים ישראליים המזוהים עם הזרם המרכזי ומתנגדים לגישת המחקר והמסקנות של "ההיסטוריונים החדשים". יוסף הלר ויהושע פורת כתבו על שליים, בעקבות ראיון שהעניק לעיתון "הארץ": "לצערנו הרב, מוליך אבי שליים את קוראיו שולל, בטיעוניו שישראל החמיצה את השלום, בעוד הערבים שוחרי שלום למהדרין".[9] לעומתם, תיאר יורם מיטל (ראש מרכז חיים הרצוג לחקר המזה"ת והדיפלומטיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב) את הספר "קיר הברזל" כספר חובה הכרחי להבנת מדיניות ישראל כלפי מדינות ערב והפלסטינים בתקופה שבה עוסק הספר[10]. מירון רפופורט כתב על הספר: "אחרי שקוראים את 573 עמודי הספר אפשר להבין למה שרון ולבנת לא רוצים שילמדו פה את שליים: בכתיבה קולחת, מבוססת על עובדות, הוא סוקר את התגלגלות המגעים של ישראל עם העולם הערבי מ-1948 ועד 2000 ופוסק באופן נחרץ כי לסיפור הישראלי על כך שישראל תמיד הושיטה יד לשלום אבל לא היה לה עם מי לדבר - אין רגליים ואין ידיים".[1] פרופסור אפרים קארש כתב בביקורת נוספת על ספרו של שליים "קנוניה מעבר לירדן: המלך עבדאללה, התנועה הציונית וחלוקת פלסטין",[11] כי המסמכים ששימשו את שליים לביסוס תאוריית קנוניה - לפיה הושג הסכם לאיפוק הדדי בין ההאשמים והציונים, אשר נועד לסכל הקמת מדינה ערבית ממערב לנהר הירדן, ובתוך כך לחלק את השטח בין ירדן וישראל - מעידים על ההפך הגמור והעיון בהם מראה כי גולדה מאיר התנגדה לכל הסכם שיפר את תוכנית החלוקה, וכי בן-גוריון ושרת העדיפו הקמת מדינה פלסטינית על פני סיפוח האזורים הערביים בארץ ישראל לעבר הירדן. בני מוריס כתב על הספר: "שם הספר עצמו מסגיר הרבה. כשאדם רואה בעין יפה את מדיניותן ומנהיגיהן של שתי מדינות, כל שיתוף פעולה שלהן כנגד גורם שלישי יתואר בדרך כלל כברית או כשותפות. "קנוניה", לעומת זאת, היא מילת גנאי".[12] מוריס טען שבספרו של שליים "רק אחד משני הצדדים השותפים ל'קנוניה' מועלה אל עמוד הקלון: היישוב ומנהיגיו, בעיקר דוד בן-גוריון", ואילו את הצד השני באותה "קנוניה". לדבריו, פוטר שליים את ירדן "בנזיפה קלה בלבד". עוד טען כי בזכות תיאורו החיובי של עבדאללה, "התחבב שליים מאוד על הנסיכים ההאשמים, והם פתחו עבורו דלתות רבות ברבת עמון" לקראת פרסום ספרו על המלך חוסיין. לדבריו, העובדה שעבדאללה כבש את ליבת השטח שהוקצה למדינה הפלסטינית בהחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947, "ובשנים שלאחר מכן תרם לא מעט להחנקת הלאומנות הפלסטינית", הצליחה "לחמוק מן הלהט המוסרי שמאפיין את עיסוקו של שליים בישראל".[13] מוריס ביקר גם את גישתו של שליים כי היסטוריונים אינם אמורים רק לתאר ולנתח אלא גם לשמש "שופט וחבר מושבעים", וכי באחריותם להביע שיפוט מוסרי כלפי מעשיהם של גיבוריהם. לדעתו, יש להשאיר את ההכרעה בידי הקוראים.[14] על בחירתו בהצהרת בלפור כ"משגה הדיפלומטי הבריטי החמור ביותר במחצית הראשונה של המאה ה-20" כתב ההיסטוריון אודי מנור: "לקרוא ולא להאמין. לא 'הסכם מינכן', לא מדיניות בריטניה בהודו, כל אלו מתגמדים לנוכח הצהרת בלפור."[15] ספריו
קישורים חיצוניים
על הספר המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית
על הספר קיר הברזל: ישראל והעולם הערבי
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||
