מנהגי אבלות זכר לחורבן
(מקורות עיקריים)

מנהג שבירת הכוס תחת החופה, אחד ממנהגי האבלות הידועים
מקרא	ספר תהילים, פרק קל"ז
תלמוד בבלי	מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'
משנה תורה	ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה י"ג
שולחן ערוך	אורח חיים, סימן תק"ס

אבלות על החורבן היא אוסף של הלכות ומנהגים, שמטרתם שימור זיכרון חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, והציפייה לבניין בית המקדש השלישי.

בט' אב ג'תת"ל, לאחר המרד הגדול שנמשך כשלוש וחצי שנים בהם מרדו יהודי ארץ ישראל בשלטון הרומאי, הביס הצבא הרומאי בפיקודו של טיטוס את המורדים היהודים בירושלים והחריב את בית המקדש השני.

חורבן המקדש מהווה נקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה היהודית בשל איבוד המרכז הרוחני הלאומי לעם ישראל ואיבוד מרכז השלטון העצמאי וביטול הישות המדינית של העם היהודי.

חורבן המקדש יחד עם ההרס והקטל העצום שחווה העם היהודי יחד עימו, הביאו את חכמי ישראל לקבוע מנהגים רבים שמטרתם היא לזכור את בית המקדש והעיר ירושלים ולעורר את העם להתפלל ולצפות לבניינם.

בתלמוד מסופר כי בעקבות הטראומה הלאומית היו אנשים שרצו להימנע מאכילת בשר ושתיית יין בשל הצער על החורבן:

כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע. אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח ועכשיו בטל?! נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות. אפשר בפירות? פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים. אפשר בפירות אחרים? מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם. שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה.

— תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'

בדברים אלו מונח הבסיס ההלכתי למנהגי האבלות על החורבן המאזנים בין החיים הממשיכים למרות הצער והאבלות, ובין מאבק בשכחת החורבן הנובעת מריחוק הזמן והמקום מהמקדש וירושלים^[1].

בתלמוד מוזכרים מנהגי אבלות מוקדמים מאוד שככל הנראה נהגו בעם ישראל סמוך מאוד לחורבן בית המקדש ואשר חלקם נמשכים עד היום:

כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה.
עושה אדם כל צורכי סעודה ומשייר דבר מועט. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא.
עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט.

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי" וגו'. מאי "על ראש שמחתי"? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין.

— תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'

מטרתם של מנהגים אלו, לדעת הרמב"ם: "כדי לזכור ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"^[2].

המנהגים המוזכרים בתלמוד הם:

חכמים קבעו ארבע תעניות על חורבן בית המקדש והיציאה לגלות (חלק מהצומות מציינים אירועים היסטוריים טראגיים נוספים בתולדות עם ישראל) ואלו הם:

• צום גדליה - גדליהו בן אחיקם היה מנהיג יהודי בירושלים שלאחר חורבן בית המקדש הראשון. על פי המסופר בספר ירמיהו מונה גדליהו על ידי נבוכדנצר למנהיג שארית הפליטה בירושלים אולם נרצח זמן קצר לאחר מינויו על ידי ישמעאל בן נתניה. הריגתו של גדליהו גרמה לבריחתם של יהודים רבים מארץ ישראל למצרים והדבר הביא לנטישה כמעט מוחלטת של יהודים את ארץ ישראל בתקופה שבין חורבן בית המקדש הראשון להקמת בית המקדש השני. על אף שנרצח ביום א בתשרי צום גדליה חל בתאריך ג' בתשרי זאת מפני שאין לצום בשני ימי החג של ראש השנה החלים בא' ו-ב' תשרי.
• צום עשרה בטבת - מציין את יום הטלת המצור על ירושלים על ידי טיטוס, מצור אשר בסופו חרבה ירושלים.
• צום יז בתמוז - מציין את היום בו הובקעה חומת ירושלים בעקבות המצור הממושך שהטיל טיטוס על ירושלים ופלישת הרומאים אל תוך העיר.
• צום ט' באב - מציין את היום בו חרבו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

שלוש הצומות הראשונים כוללים איסור אכילה ושתייה בלבד מעלות השחר ועד צאת הכוכבים של יום הצום. בצום ט' באב אסורים בנוסף לאכילה ושתייה גם סיכת הגוף בשמן, נעילת מנעלי עור, רחיצה במים ותשמיש המיטה. איסורים אלו חלים מהשקיעה של ח' אב ועד צאת הכוכבים של ט' אב^[3].

בעת בניית בית חדש חובה להשאיר כנגד פתח הבית, שטח של אמה על אמה (כ-45 ס"מ על 45 ס"מ) שאינו מסויד בסיד^[4].

בסעודה לאורחים בה ישנם מאכלים רבים, נמנעים מהגשת מאכל אחד וזאת כדי להדגיש את החסרון שעדיין קיים בהיעדר קיומו של המקדש^[2].

בעת שאישה מתקשטת בתכשיטים היא נמנעת משימוש באחד מתכשיטיה וזאת מאותה סיבה.

בעת קיום חתונה מניחים אפר בראשו של החתן, במקום הנחת תפילין של ראש.

נאסרה ההתעטרות לחתנים וכלות בעטרות בראשם (מעין תכשיט). לחתן היא נאסרה כליל ולכלה היא מותרת אם העטרה אינה מזהב או כסף^[5].

מאז החורבן נאסרה הנגינה בכלי זמר וזאת כדי שהשמחה לא תגרום לשכחת הצער והאבלות^[6].

על מי שרואה את מקום בית המקדש, או את ירושלים וערי יהודה בחורבנם, לקרוע את בגדו ולומר: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה"^[7][8].

מנהג שבירת הכוס בעת החופה נפסק להלכה על ידי הרמ"א^[9] וכיום הוא נפוץ ברוב תפוצות ישראל, למעט יהדות תימן ששימרה את מנהג נתינת האפר התלמודי (כיום חלק מצאצאי הקהילה שוברים כוס כמו המנהג המאוחר).

שבירת הכוס נועדה להזכיר כי גם בעת שמחת הנישואים לא יישכח הצער על החורבן. לפני שבירת הכוס אומר החתן את הפסוקים: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי"^[10].

הקישור שבין חתונה וזיכרון ירושלים מופיע פעמים רבות גם בהזמנות לחתונה המעוטרות בפסוק זה או בפרפרזות שלו.

ערך מורחב – ימי בין המצרים

ברבות מקהילות ישראל נוהגים מנהגי אבלות שונים בימים שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב מדי שנה, ימים אלו מכונים "בין המצרים" (ביטוי הלקוח ממגילת איכה^[11]). בין השאר יש הנוהגים שלא להסתפר ולא להתגלח ואף לא לקיים חתונות במשך שלושה שבועות. מנהגים נוספים אוסרים להתקלח מראש חודש אב או בשבוע שחל בו ט' באב. גם רכישת בגדים חדשים או קניה אחרת בעלת אופי חגיגי אסורה בימים אלו לחלק מהמנהגים^[12].

ביום ט' באב נוהגים לקרוא את מגילת איכה תוך כדי ישיבה על הקרקע. במהלך השנים חוברו קינות רבות על חורבן ירושלים ובית המקדש, ועל עוד צרות שפקדו את עם ישראל במהלך הדורות.

זיכרון ירושלים הוטבע גם בעת האבלות הפרטית של אדם על קרובו שמת. כאשר בחלק מהמנהגים אומרים המנחמים לאבל בעת ניחום אבלים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". למנהגים אחרים אומרים המנחמים "בירושלים תנוחמו".

בנוסף בברכת המזון המברכים האבלים יש הנוהגים להוסיף תוספת מיוחדת בברכת בונה ירושלים ובה אומרים: "נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָאֲבֵלִים הַמִתְאַבְּלִים בָּאֵבֶל הַזֶּה, נַחֲמֵם מֵאֶבְלָם וְשַׂמְּחֵם מִיגוֹנָם, כָּאָמוּר: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ וכו' בא"י מְנַחֵם צִיּוֹן בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם"^[13]

ערך מורחב – תיקון חצות

תיקון חצות הוא תפילה הנאמרת בחצות הלילה וכוללת פרקי תהילים, פיוטים ותפילות המבטאים את הצער על החורבן והכמיהה לבניין ירושלים והמקדש^[14]. התיקון נאמר ביחידות ונוהגים לחלוץ נעליים ולשבת על הקרקע בשעה שאומרים אותו (בדומה למנהגי האבלים לשבת על קרקע וללכת יחפים).

חכמים הדגישו את הזיקה שבין זיכרון החורבן לבניית הציפייה לבניין בית המקדש השלישי. דרישת ציון אף נלמדה על ידי ר' יוחנן מהפסוק "...כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ"^[15][16] ממנו משתמעת החובה לעורר את הלב בתפילה, ציפייה ודרישה לבניין ירושלים והמקדש.

דרישת ציון באה לידי ביטוי גם בהלכות הנובעות מתוך הנחת המוצא ש"מהרה ייבנה המקדש" והצורך בשימור המוכנות הלאומית והאישית לגאולה גם בעת הגלות^[17].

מדיה וקבצים בנושא אבלות על החורבן בוויקישיתוף

• זכר לחורבן, באתר עולמות (ארגון)
• אבלות על החורבן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• הרב אליעזר מלמד‏, הלכות זכר למקדש, באתר פניני הלכה
• זכר לחורבן, באתר מכון המקדש
• הרב אליעזר מלמד, הלכות זכר לחורבן, באתר פניני הלכה