ליפשיץ סלד ממסגרות ללימודי אמנות ואף התבטא כנגדן לא פעם,[1] ולמרות זאת, כן השתתף לפרקים קצרים במספר מסגרות לימוד - הן כתלמיד והן כמורה. במשך שנה (1952) היה ליפשיץ חבר במחזור הראשון של מכללת אורנים.[2]
ליפשיץ למד ציור בהדרכתו של מרסל ינקו, פיסול בהדרכת דב פייגין ופסיפס בהדרכת פרלי פלציג. ב-1959 השתתף בקורס ציור קצר בהדרכת חיים קיוה בקיבוץ נען. שם הכיר את אשתו הראשונה, בת הקיבוץ אביבה, עמה נולדו לו שלושה ילדים.
בשנת 1963, למד ליפשיץ את טכניקת התחריט מטוביה בארי והתנסה בכך בסדנה של דניאל פרלטה בכפר סאלד.
במהלך שנות ה-60 וה-70 זכה להכרה רבה והיה מזוהה עם הבוהמה התל אביבית. הוא היה פעיל במסגרות אמנותיות שונות, כגון: "תצפי"ת" ו"עשר+". עבודותיו מתקופה זו מתאפיינות בסגנון אבסטרקטי אקספרסיוניסטי. בנוסף, באמצע שנות ה-60, החלו להופיע בעבודותיו ייצוגים פיגורטיביים. תוכנם היה לעיתים פוליטי, כגון סדרת ציורי "כפר קאסם" מ-1965.
בשנת 1969, הוא הציג את יצירתו בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל.
בשנת 1970, השתתף ליפשיץ בביאנלה בסאו-פאולו ושם זכה לציון לשבח. כמו כן, באותה השנה נישא לעדה, אשתו השנייה, ויחד עמה עבר להתגורר ביפו. לזוג נולדו בהמשך שלושה ילדים.
במהלך שנות ה-70 בילה האמן את זמנו בין תל אביב-יפו לבין ספרד. שם המשיך ביצירה פרודוקטיבית וייצר מספר רב של ציורים, כגון הסדרות: "על פי גויה", "על פי ולאסקז" ו"על פי ורמיר". על כך נוספו סדרות תחריטים רבות, כגון: "הסיפורים הנוצריים", "הסעודה האחרונה" ו"צליבות".
בשנת 1982, הכיר את אשתו השלישית - דורית. עמה, וביחד עם ילדם המשותף, התגורר ליפשיץ בנווה צדק עד יומו האחרון.
לעומת העניין הרב בו זכה האמן בשנות ה-60 וה-70, בהמשך דרכו המקצועית נתקל במה שגדעון עפרת כינה "חרם בלתי רשמי של הממסד האמנותי".[3] הערותיו הפוגעניות כנגד נשים, הומוסקסואלים, נכים ומזרחים הובילו במידה רבה להדרתו מליבו של שדה האמנות.
לאחר פרסום ראיון בעיתון "הארץ", מ-16 באוקטובר 1998, בו התבטא האמן בפרובוקטיביות כנגד קבוצות מוחלשות התעוררה אף מחאה ציבורית כנגדו. לאחר הצגת עבודותיו בבית המשפט העליון בירושלים באותה שנה, התבטא שר החינוך, יצחק לוי, כנגד דברי האמן והגדירם כ"אנטי-אנושיות, גזעניות ונאציות". בנוסף התקיימה הפגנה מול מבנה בית המשפט עם הקריאה להסרת עבודותיו. ליפשיץ התנצל לא פעם על התבטאויותיו ולאחר פרסום אותו ראיון שערורייתי פרסם התנצלות רשמית ב"הארץ": "למקרא הכתבה הצטערתי וכעסתי מאד. אני מבין שדברי פגעו באנשים רבים. לא התכוונתי לפגוע באיש או בקבוצה כלשהי או להסית נגדם. טעיתי, אני מתנצל בכנות".[4]
האוצרת גליה בר אור מייחסת את גישתו הבוטה ונטייתו לדון בנושאים שעלולים להרחיקו מאהדת הקהל כגורם ראשי לחשיבותו כאמן: "אני התרשמתי שהכוח שלו נשמר כל העת באופן שבו שיקף מגמות שהתפתחו בחברה הישראלית. הוא תקף בצורה ישירה מצבים אקטואליים ושיקף חזות קשה מבחינת ערכים, זהות, אופי החברה. את האלימות הבוטה, את הפשיזם, דברים שעולים לא רק מהדימויים בעבודות אלא גם מהחומרים שלהן ומהצירופים שלהן. זה לא מצא חן בעיני המעגל האנין של האמנות, החוג הפנימי, שלא עסק בהתמודדות אקטואלית".[5]
החל משנות ה-90 החלו ציוריו להתמקד בציור בסגנון אקספרסיבי ובו ייצוגים של מחאה חברתית ופוליטית. דיוקנאות רבים ממלאים את עזבונו משנים אלו. כך סדרת "הנואמים" מ-1988–1990, בהם צייר דמויות מרכזיות מהימין הפוליטי, ציורי פקידי ביורוקרטיה מ-1997 וסדרת תחריטי אנשי בית המשפט מ-1999. בשנות ה-2000 המשיך בקו הפוליטי. ב-2001 צייר סדרת דיוקנאות ראשי ממשלה ישראלים והציגם בגלריית מכון אבני, ב-2002 ייצר את סדרת "האינתיפאדה השנייה" וב-2004 התפרסם הספר, בעריכת האמן, "אורי ליפשיץ: שלטון".
ב-28 במאי 2011, נפטר אורי ליפשיץ בעקבות מחלה קשה. האמן, שהיה בן 75 במותו, נטמן בקיבוץ גבעת השלושה.
בשנת 2016 הוצגו 150 עבודות של האמן מתקופות שונות במהלך הקריירה. תערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון הרצליה,[6] באוצרות איה לוריא ואורי דרומר, הוקמה לציון חמש שנים למותו של האמן והייתה לגדולה מתערוכותיו של ליפשיץ. ריבוי התמונות אפשר להרהר בדמותו של האמן. על אף שאיפתו ליצירת אמנות "אינדקס",[7] אובייקטיבית, המשולה למפתח אינפורמטיבי על העולם, משיכות המכחול האקספרסיביות ונושאי הציור האלימים מבטאים גישה סובייקטיבית אמנותית.
לדברי גליה יהב, מהיצירות משתקפת דמותו של ליפשיץ, המתגלה כ"נציג מובהק של גבריוּת ישראלית, שוביניסטית ואלימה".[8] יהב טוענת שהאלימות בוקעת מפני הציורים, "פעם ככה ופעם ככה".
מלבד דמות האמן, פניה של המדינה נחשפות בתערוכה, כפועל יוצא של גישתו הטוטאלית ולא מתפשרת של ליפשיץ. תוכן היצירות הוא קשה לרוב ומתכתב עם המופיע בעיתוני הבוקר. כך כותב יונתן הירשפלד על שיטת עבודתו של האמן: "אופן הפעולה הזה, לקחת את הזמן, את הבר-חלוף, את העיתון (מלשון עת), ולהניח אותו על הבד (כהדפסה, כמצע), ולא באופן חד-פעמי, כחיוויי על אירוע ספציפי, אלא לאורך שנים, כשמגוון הנושאים נע משופטים ודירקטורים דרך האינתיפאדה או קבצנים וזקנים, דרך הפינוי מגוש קטיף ועד המלחמה בגיאורגיה, הוא אופן פעולה שתכליתו להעביר את ההוויה דרך הזמן ולהפוך אותה לסובייקטיבית, לאמנות, ובכך לממשית".[9] ביצירות מתגלה דמותו הישראלית המייצגת של האמן ובד בבד אירועי מפתח קשים של ההוויה הישראלית.
חיים אישיים
נישא 3 פעמים ונולדו לו 7 ילדים, עם אביבה אשתו הראשונה נולדו לו 3 ילדים, עם עדה אשתו השנייה נולדו לו 3 ילדים ובגיל 52 נולד לו בן עם אשתו השלישית דורית, לה היה נשוי עד לפטירתו.
איור ספרים
יאיר הורביץ, יונייקה, (ספור), רישום: אורי ליפשיץ, הוצאת עקד, תל אביב, תש"ל, 1969.
ישעיהו יריב, אורי ליפשיץ - תחריטים וליתוגרפיות 1963-1985, הוצאת גלריה גורדון, 1986 (מהדורה רגילה בת אלף עותקים ממוספרים, מהדורת פרמיום בת מאה עותקים ממוספרים הכוללת שני תחריטים מקוריים, מהדורת פאר בת שמונה עותקים ממוספרים הכוללת שני תחריטים מקוריים ופלטת מתכת מקורית אחת).
