|
אנטיגונה
אנטיגונה (ביוונית: Αντιγόνη; מילולית – "זו שנועדה להתנגד") היא דמות מהמיתולוגיה היוונית, ומחזה מאת סופוקלס. היא בתו וגם אחותו למחצה של אדיפוס מלך תבאי, ושל אשתו-אמו יוקסטה (Ἰοκάστη). הגרסה הידועה ביותר של סיפור אנטיגונה מצויה בטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, שהוצגה ככל הנראה לראשונה ב-442 לפנה"ס. ישנן גם גרסאות אחרות לסיפור, החורגות מגרסתו של סופוקלס. הרקע לסיפור אנטיגונהאנטיגונה ליוותה ביחד עם אחותה איסמנה את אביהם העיוור אדיפוס לגלות, נמלטה לקולונוס ליד אתונה ושוחררה בידי תזאוס כאשר דודה קריאון ביקש לחטוף אותה. לאחר מותו של אדיפוס היא חוזרת לתבאי, כדי למנוע את הקרב בין שני אחיה, עליו התנבא אביה. לאחר עזיבתו של אדיפוס התחלקו שני בניו פוליניקס ואטאוקלס בשלטון בעירם תבאי. לאחר שפוליניקס גורש בידי אחיו, הוא גייס כוח צבא ועלה על תבאי, "עיר שבעת השערים", כדי לכבוש אותה. אטאוקלס ניצח בקרב על שישה מבין השערים, אך בשביעי נהרגו שני האחים בקרב, זה מידו של זה. בנקודה זו מתחיל מחזהו של סופוקלס, כמו גם למשל המחזה "אנטיגונה" מאת המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי. המחזה של סופוקלסעלילהלאחר שאדיפוס הגלה את עצמו והלך לגלות עם שתי בנותיו (איסמנה ואנטיגונה), שני בניו פוליניקס ואטאוקלס נשארו בתבאי למלוך זה לצד זה. הם חילקו ביניהם את המלוכה כך שכל אחד ימלוך למשך תקופה מסוימת ואז יעבירה לשני. אטאוקלס היה הראשון שמלך, וכשהגיע זמנו של פוליניקס למלוך, סירב אטאוקלס להעביר לו את מלוכתו, והגלה אותו מתבאי. פוליניקס הלך בעקבות הגזירה לממלכה אחרת, וכעבור זמן מה, הגיע לתפקיד ראשי באותה הממלכה, והלך להילחם בעיר מולדתו – תבאי. לאחר שנלחמו שני הבנים וצבאותיהם זה בזה בשישה משערי העיר, הגיעו להילחם בשער השביעי, ונהרגו זה מידו של זה. בכך התקיימה נבואתו של אדיפוס שבישרה כי שני הבנים יילחמו ויהרגו זה את זה במלחמת אחים. לאחר שמתו שני הבנים, והעיר תבאי ניצחה, עלה קריאון לשלטון בעיר. קריאון, שהיה המלך החדש של תבאי, העניק לאטאוקלס הלוויה בעלת טקס דתי מכובד ביותר, היות שנלחם למען ארצו ומת מות גיבורים. לעומת זאת, הטיל איסור לקבור את פוליניקס, וכינה אותו בוגד, כי טען שהוא נלחם בעיר ובשלטון הנתון, וחזר עם צבא אויב להשמיד את עיר הולדתו. לאחר ההלוויה שערך לאטאוקלס, הוציא קריאון את צו המלך (צו המלך קריאון), בו נכתב כי אף אדם לא מורשה לקבור את פוליניקס, ואפילו להתאבל עליו. בצו המלך נכתב כי מי שיעז לקבור את פוליניקס דינו אחד – מוות. בצו נכתב גם כי גופת פוליניקס לא תיקבר והיא תהיה למאכל הכלבים ולעופות הטרף. כל עוד קריאון הוא השליט זה הצו ואין להפר אותו (קריאון נותן צו זה מול המקהלה, לפי מחזה סופוקלס). הבעיה בצו זה, והסיבה למחאה שהוא עורר בקרב תושבי העיר, היא שהאלים אמרו כי יש לקבור כל אדם, לא משנה מה הוא עשה בחייו, כי כל אדם זכאי לקבורה. צו זה שהורה קריאון עובר על דברי האלים. לאחר כל זאת, הודיע בנו של קריאון, היימון, כי הוא ואנטיגונה מתארסים. אנטיגונה, האחיינית של קריאון, ראתה בצו המלך כדבר שאין אמורים לשתף איתו פעולה. אנטיגונה ניסתה לארגן קבורה לאחיה פוליניקס ביחד עם אחותה איסמנה. איסמנה אמרה שאומנם אין צו המלך נכון בעיקרון, אך הן אינן צריכות להתעסק בזה, ונגזר עליהן לקבל זאת. לאחר שיחה זו אמרה אנטיגונה כי היא מתביישת להיות אחותה והיא הולכת לקבור את פוליניקס בעצמה, ואין דבר שיעצור בעדה מלעשות זאת. לאחר זמן מה, הגיע שליח לקריאון ובישר לו כי פוליניקס נקבר, בניגוד לצו המלך. השליח מספר כי הקבורה התבצעה בזמן סופת חול ועוד דברים מנעו מהם לראות מי ביצע זאת, ולכן הם לא יכלו לזהות מי הקובר (מסופר כי זו הייתה איסמנה, שרצתה למנוע מאנטיגונה לעשות זאת בכך שתקבור אותו בשקט לפניה). קריאון אמר לשליח שבישר לו זאת שאם הם לא ימצאו מי עשה זאת – השליח יצטרך לקבל את גזר הדין של הקובר. השליח התחנן על חייו ואמר שאין זו אשמתו כלל וכלל ושאינו בוגד (כי כך חשב קריאון). השליח חזר בריצה למקומו וחיפש אחר הקובר רבות. לאחר מספר ימים, הגיע אותו שליח אל קריאון ובישר לו כי הקובר נתפס בשעת מעשה, בשעת יום ביצע הקובר טקס מכובד ביותר, ואין הקובר אלא אנטיגונה. קריאון ציווה שיביאו לפניו את אנטיגונה. קריאון זכר שבנו היימון מאורס לה, וניסה לבדוק האם יוכל שלא להמיתה בכך שיבדוק כי היא אולי אינה מודעת לגזירה ולכן לכאורה לא מגיע לה העונש, אך במהלך החקירה קריאון מבין כי אנטיגונה מודעת לגזירה ולכל מעשיה, ושהיא מוכנה לקבל כל עונש על מעשה זה. קריאון מחליט שדינה הוא מוות. היימון שהלך לדבר עם אביו בעקבות המעשה, מתחיל את שיחתו בכך שלדעתו אביו הוא מלך דגול ואבא טוב, וכולם צריכים להקשיב לו, אך במהלך השיחה מתחיל היימן להראות צד מסוים שמצביע על כך שהוא חושב שגזר דינה של אנטיגונה לא מוצדק, ובאמת בסוף השיחה אומר לאביו כי הוא טועה במעשהו ושאין הוא תומך במעשיו כלל וכלל, ויוצא מהמקום בכעס רב. לאחר השיחה הקשה בין קריאון ובנו, נכנס טירסיאס (נביא עיוור שנחשב לאחד מהחכמים בעיר תבאי) אל קריאון, ופותח את דבריו בכך שהוא מעריך אותו בתור מלכו, אך מהר מאוד מביע את דעתו כי קריאון לא צריך למלוך, היות ששחצנותו וגאוותו עולה על גדותיה, והוא עושה דברים שלא צריך לעשות, כגון: לעבור על דברי האלים, להמית אדם שעבר על אחד מחוקיו רק כי רצה להראות שליטה ולתת סיפוק לגאוותו, וכדומה. לאחר שיחה זו קריאון הבין כי באמת מעשיו אינם נכונים, והוא רץ עם עבדיו לשחרר את אנטיגונה, ועל הדרך לבצע הלוויה מכובדת לפוליניקס. ובעוד שלפוליניקס הצליח לבצע הלוויה מכובדת, לגבי להציל את אנטיגונה – הוא איחר את המועד. אנטיגונה נמצאה תלויה במערה שאליה ציווה להשליך אותה. קריאון שעיניו הבחינו באנטיגונה תלויה, שם לב כי לידה נמצא היימון בנו, שמחזיק בחרב ומכוון אותה כלפיו. לאחר ניסיון כושל לפגוע באביו עם החרב, מחליט היימן שהוא רוצה להתייחד עם נשמתה של אנטיגונה, ומתאבד באמצעות תקיעת חרבו בגופו. קריאון שהמום מהמחזה מתחיל לחזור לתבאי, וכשהוא מגיע לתבאי, נודע לו כי אשתו, אורידיקה, כינתה אותו "רוצח משפחתי ובני" (וגם תבאי), וגם היא התאבדה, לאחר ששמעה מה עלה בגורל בנה. לאחר כל זאת מבין קריאון, שנשאר האחרון במשפחתו, כי כתוצאה מכך שהניח לגאוותו להשתלט עליו, איבד את בנו היחיד ואת אשתו האהובה. בסיום המחזה, אומר ראש המקהלה כך:
השפעת המחזההמחזה נחשב, יחד עם אדיפוס המלך, לאחד ממחזותיו המשפיעים ביותר של סופוקלס. על כך מעידים עיבודים רבים למחזה. אריסטו אומנם הסתייג ממחזה זה כמיצג נאמן של הטרגדיה, אבל מאות רבות מאוחר יותר כינה הגל, בהרצאותיו על האסתטיקה, את המחזה יצירת האמנות המושלמת ביותר המוכרת לו. עיבודים מודרניים נוספים למחזה, בעלי משמעויות פילוסופיות ופוליטיות, נעשו על ידי ברטולט ברכט, ז'אן אנוי, ג'ודית באטלר וסרן קירקגור. בישראל, המחזה נלמד בשיעור ספרות בתיכונים ובחטיבות הביניים. המסר שמאחורי הטרגדיהמאחורי הטרגדיה הזו עומד מסר מעניין (שעד היום מפענחים אותו, ומביאים לו הסברים מפרספקטיבות שונות). קודם כל יש פה שני צדדים, הצדק נגד השלטון – האם אדם צריך לציית לשלטונות גם אם אינם עושים את הדבר הנכון. הטרגדיה הזו היא הוכחה לזה ששניהם אינם טובים במובן מסוים, קודם כל – אכן צריך לרדוף אחרי הצדק במידה מסוימת ובעצם לעשות את המעשה ולשתוק, ובעוד שאיסמנה עשתה זאת טוב, בצורה חשאית שבזכותה לא נתפסה, אנטיגונה עשתה זאת בדרך של תפילה בקול על אחיה המת וכו'.. – דבר שבעיני השלטונות נראה כלעג מוחלט. עם זאת, גם הצד של השלטון אינו נכון, השלטון צריך להיות קשוב לעם, ולא למלוך בצורה של טוטליטריזם קיצוני (כזו שלא מאפשרת להביע דעות), הרי אם אין עם, אז על מי תמלוך. קריאון מחליט שזה לא בשבילו, ותופס את תפקיד השלטון והמלוכה בצורה שונה: הוא מחליט שכל אחד שרק יעז לעבור על הגזרה של השלטון – ימות. זהו צעד קיצוני, במיוחד כאשר הגזרה היא נגד דברי האלים. דמויות במחזה
תרגומים לעברית
אנלוגיה לסיפור מקראי
במקורות ספרותיים נוספים נידונה שאלת המחויבות של האדם לצו האלוהי נוכח צו שלטוני סותר[2]. סיפור דומה על קונפליקט בין צו האל לכבד את המת ובין צו המלך להלין את המת, מובא בספר שמואל ב', פרק כ"א. בסיפור זה הגיבורה, רצפה בת איה, אינה מפרה את החלטת דוד המלך (שבוצעה על ידי הגבעונים) להוקיע את שני בניה וחמישה בני משפחה נוספים, ולא להביא לקבורה את גופותיהם.[3][4][5][6]. בשונה מהטרגדיה היוונית, רצפה אינה מפרה את צו המלך בגלוי, ואינה מערערת על סמכותו. היא אינה קוברת אלא מכסה את הגופות של בניה ושל בני מירב בת שאול בשק, ושומרת עליהן מפני השחתתן על ידי חיות הטרף בשדה ועופות השמים במשך זמן רב – מתחילת הקציר באביב ועד בוא הגשם. כשדוד שומע על המעשה האציל הזה הוא ניחם, מתרצה, ומורה בעצמו על קבורת הגופות. בניגוד לאנטיגונה, רצפה משיגה את מבוקשה מבלי לגרום להחרפת הסיטואציה, מבלי לגרום למוות מיותר נוסף ואף גורמת למלך להודות בטעותו ולכפר עליה. בניגוד לטרגדיה היוונית, בסיפור המקראי ניתנת למלך אפשרות לתקן את שגיאותיו, ולאחר שהוא מורה לקבור בצורה מכובדת את המתים, האל מוחל. ההיסטוריון מאיר בוסאק העלה סברה ש"חזון ישעיהו" (פרקים י–י"ב בספר ישעיהו, בהם נבואה המתארת את נפילת ממלכת אשור בעקבות גאוותה, ועלייתה המחודשת של מלכות בית דוד), השפיע על כתיבת "אנטיגונה". זאת דרך כתבי ההיסטוריון הרודוטוס אשר סייר בלבנט ותיעד את סיפור נפילת ממלכת אשור. ודרך הפיניקים שהעבירו את סיפור הנבואה, זאת על פי המסורת שקדמוס בן אגנור, מלך צור הפיניקי, הוא שבנה את העיר תבאי[7]. הפקות המחזה בישראלהמחזה עלה פעמים רבות בתיאטרון בישראל, בין היתר:
בנוסף עלתה בישראל פעמים רבות גרסת המחזה, פרי עטו של המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
