חרטהחרטה היא רגש שחש מי שאינו מרוצה ממעשיו ומהתנהגותו בעבר. חרטה מלווה לעיתים בתחושות של עצב, בושה או אשמה, לאחר מעשים שמאוחר יותר האדם חש כי מוטב ולא נעשו. חרטה עשויה להיווצר לא רק בעקבות מעשה, אלא גם בעקבות מחדל - האדם מתחרט על שלא פעל במקום שראוי היה שיפעל. לעיתים החרטה מלווה במעשים הנובעים ממנה: שינוי ההתנהגות, התנצלות בפני הנפגע, ואף מתן פיצוי לנפגע. במקרים קיצונים החרטה עלולה להוביל לדיכאון, ואף להתאבדות. היעדר תחושת חרטה הוא אחד התסמינים של הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. הבעת חרטה בין-אישיתחרטה במשפט הפליליחרטה בעת ביצוע העבירה כבסיס לפטור מאחריות פליליתבסעיף 28 לחוק העונשין נקבע: "מי שניסה לעבור עבירה, לא יישא באחריות פלילית לניסיון, אם הוכיח שמחפץ נפשו בלבד ומתוך חרטה, חדל מהשלמת המעשה או תרם תרומה של ממש למניעת התוצאות שבהן מותנית השלמת העבירה". בית המשפט העליון בחן את המניע לפטור עקב חרטה:
בפסק דין של בית המשפט העליון נקבע שעל החרטה להיות רגשית-מוסרית, כלומר, "הסעיף דן ב'בעל תשובה' ולא במי ששוקל שיקולי כדאיות, כפי שנובע מדברי הכנסת ומדברי ההסבר להצעות החוק שאוזכרו לעיל"[2] (בדיון בכנסת הדגים ח"כ דן מרידור חרטה משיקולי כדאיות: "אם הוא ראה מכונית משטרה מתקרבת וחזר בו, זה לא מחפץ נפשו אלא מפני שהוא ראה את המשטרה"). בפסק דין שניתן כ-16 שנים מאוחר יותר בוטלה הדרישה שעל החרטה להיות רגשית-מוסרית, ונקבע שניתן להסתפק בחזרה מהכוונה לבצע את העבירה. הנימוק שניתן לשינוי זה הוא שתכלית הוראת הפטור עקב חרטה היא תמרוץ העושה לחזור מהשלמת העבירה, ולכן אין להערים קשיים ולהעמיד דרישות שאינן מתחייבות מהוראת הסעיף ומתכליתו.[1] חרטה לאחר השלמת העבירה כשיקול להקלה בענישהבמשפט הפלילי, לחרטה של עבריין שהורשע ניתן משקל רב במסגרת השיקולים לעונש. הבעת חרטה כנה על ידי המורשע היא נימוק מקובל להקלה בעונשו, ולעיתים אף נימוק להמרת עונש מאסר בפועל בעונש קל יותר, כגון מאסר על תנאי או עבודות שירות. על החרטה להיות אמיתית, ולא כזו הנעשית מן השפה ולחוץ, רק כדי לזכות בהקלה בעונש. בגזר הדין במשפטו של חיים רמון התייחסו השופטים לחרטתו וציינו:
שופט בית המשפט העליון חיים כהן הבחין בין חרטה שבמעשה לחרטה שבדיבור:
בדיון שהביא להקלת עונשו של השודד רוני ליבוביץ, ניתן משקל רב לחרטתו, כפי שניכר בפסק דינו של המשנה לנשיא מנחם אלון:
גם בעת מתן חנינה, הבעת חרטה כנה על ידי מבקש החנינה מהווה שיקול חשוב. בנימוקיו להענקת חנינה לנעמי בלומנטל, למשל, ציין נשיא המדינה, שמעון פרס, כי היא "הביעה חרטה ובה קיבלה על עצמה בהכנעה את פסיקתו המרשיעה של בית המשפט".[3] חרטה כחובה דתיתביהדות, אם פגע אדם באחר אולם אחר הביע חרטה כנה לנפגע וניסה לתקן את העוול שגרם, קיימת חובה דתית על הנפגע לסלוח ולהתפייס. אם הפוגע אינו מביע חרטה, אין כל חובה לסלוח. זאת כיוון שהיהדות מתמקדת באחריות האישית של החוטא. זוהי אחריותו של החוטא להכיר בחטאו ולבקש מחילה מאלה שבהם פגע. תהליך התשובה כולל את המרכיבים הבאים:
סקרמנט הוידוי של הכנסייה הקתולית מורכב מחרטה, הודאה וגמילות חסדים. באסלאם, סליחה דורשת לעיתים קרובות חרטה מצד החוטא. במקרים שבהם האדם מבקש את סליחת האל, מרכיב החרטה הוא מהותי לקבלת הסליחה. אצל המורמונים, חרטה היא אחד מארבעת עקרונות האמונה. העיקרון כולל חרטה כנה או "צער אלוהי", כפרה במידת האפשר, והימנעות מחטא. המפתח לתהליך החרטה הוא הווידוי של האדם בפני אלוהיו, בו הוא מבקש סליחה על חטאיו ומתחייב שלא לחזור על שגיאותיו. על חטאים כבדים מתוודים בפני בישוף, המציע דרכים לכפרה ועידוד רוחני. חרטה כצעד חברתיחרטה היא רגש אישי, שאותו חש האדם, אך יש להבעתה בפומבי גם משמעות חברתית. בתחילת מאסרו של המחבל היפני קוזו אוקמוטו, שלא הביע חרטה על מעשיו, ניסתה משפחתו לשכנעו להביע חרטה בפומבי על מעשיו, ובכך להחזיר את כבוד העם היפני וכבוד משפחתו, על פי כללי המסורת היפנית. בדרום אפריקה התנצלו הלבנים על משטר האפרטהייד וגם שחורים רבים התנצלו על רצח לבנים. רוצחים התוודו מול בני משפחותיהם של הנרצחים בדיוניהן של "ועדות האמת והפיוס".[4] רבים התוודו, הביעו חרטה וקיבלו חנינה. תהליך זה פתח פצעים אבל היווה תחילתו של ריפוי. הדינמיקה הזו היוותה דוגמה לתהליך דומה שאירע ברואנדה לאחר רצח העם שעשו ההוטו בטוטסי ב-1994.[5] בעשורים האחרונים קמו ברחבי העולם עשרות ועדות דומות (אנ'). לדוגמה, בפרו הוקמה ועדת אמת ופיוס (אנ') דומה לשם חקר מלחמת האזרחים שארעה במדינה בשנות ה-80'. ראש ממשלת אוסטרליה קווין ראד התנצל בשנת 2008 בפני האבוריג'ינים על רדיפתם ובאוסטרליה נקבע יום לאומי לציון נושא זה, בשם יום ההתנצלות. חודשים מעטים לאחר מכן התנצל ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר בפני האינדיאנים הקנדים על רדיפתם ועל הפלייתם.[6] במסגרת הפעולות שנועדו לתקן את האפליה נחקקו חוקים שהתבססו על "ייחודיותם הגלויה" של האינדיאנים כמיעוט. כחודש לאחר מכן התנצל הקונגרס של ארצות הברית על אפליית השחורים - על העבדות בארצות הברית ועל חוקי ג'ים קרו.[7] אחד התומכים המשמעותיים בעקירת היפנים בארצות הברית וכליאתם, במהלך מלחמת העולם השנייה, היה ארל וורן, התובע הכללי של קליפורניה. לאחר מכן ראה וורן בתמיכתו בעקירה את אחת משגיאותיו הגדולות, וכתב באוטוביוגרפיה שלו:
דברים אלה היו חלק מהחרטה הכללית בארצות הברית על צעד זה. חרטה ככלי ביחסים הבינלאומייםממשלת יפן התנצלה בשנת 1993 בפני קוריאה הדרומית, על אונס של עשרות אלפי נשים בשנות מלחמת העולם השנייה.[8] בדצמבר 2008 התנצלו אנשי רוח טורקים על רצח העם הארמני.[9] בשנת 2011 אישר הסנאט של ארצות הברית החלטת התנצלות על חוק הדרת הסינים. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|