|
דב ירמיה
   דב ירמיה (24 באוקטובר 1914 – 30 בינואר 2016) היה פעיל שלום ישראלי, מוותיקי מפקדי "ההגנה" וצה"ל וממקימי רשות שמורות הטבע. ביוגרפיהשנותיו המוקדמותירמיה נולד ב-1914 לדוד ירמנוביץ' ובלה לבית קובנר במושבה בית-גן (כיום חלק מיבנאל). הוריו עלו לארץ מרוסיה ונמנו על חלוצי העלייה השנייה. לאמו היה לפני נישואיה קשר רומנטי עם יוסף טרומפלדור. ב-1920 עברה משפחתו למושב נהלל, שם התיידד עם משה דיין. בבית הספר גילה כישרון מוזיקלי, הלחין מנגינות ולמד לנגן בכינור, באקורדיון ובמפוחית פה. בגיל 15 אף זכה לנצח על מקהלת תלמידים. בשנים 1933–1934 הלחין שירים שונים, ביניהם של רחל וזרובבל גלעד וכן שיר אחד לפחות, שאת מילותיו כתב – "אל הגליל". קריירה ביטחונית וצבאיתב-1929 התגייס ל"הגנה" והגן על נהלל במאורעות תרפ"ט. במהלך המרד הערבי הגדול השתתף בפעולות של פלוגות הלילה של אורד וינגייט. ב-1938 נמנה עם מקימי קיבוץ אילון ואף יצר את שמו כהלחם בין שמות העצים "אלה" ו"אלון". השתתף בהקמת חניתה ואחר כך מונה למפקד הנקודה ולמוכתר האזור. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הבריטי, שירת ביחידת תובלה ארצישראלית והשתתף בקרבות אפריקה והמזרח התיכון עד הפלישה לאיטליה ואחר כך לגרמניה. עם תום המלחמה השתתף עם אנשי הפלמ"ח, ובעיקר הפלי"ם, בפעולות הבריחה וההעפלה של שארית הפליטה. ב-1948 התגייס לצה"ל, ובמלחמת העצמאות שירת כמפקד פלוגה והשתתף בקרבות הגליל המערבי והמזרחי ובכיבוש נצרת. בעת מבצע חירם שימש ירמיה סמג"ד בחטיבת כרמלי. ב-31 באוקטובר וב-1 בנובמבר 1948 נרצחו עשרות שבויים ערבים בכפר הלבנוני חולא ממערב למנרה. כאשר נודע לירמיה על טבח חולא שבוצע על ידי שני קצינים הוא הגיש נגדם תלונה והביא להרשעתו של המ"פ שמואל להיס ברצח. במשך השנים פעל ירמיה למנוע מלהיס להתקדם מפני שותפותו בטבח חולא, אך ללא הצלחה. אחרי המלחמה נשאר ירמיה בשירות והגיע לדרגת סגן-אלוף. ביוני 1950 מונה למפקד חטיבה 3. הוא פרש מצה"ל בעקבות היותו חבר מפ"ם. ב-1954 חזר לשירות קבע ומונה למפקד בה"ד 4. במהלך שירותו הקים את להקת פיקוד ההדרכה. ב-1967 מונה על ידי אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר, למפקד ההגנה המרחבית של קריית שמונה, ומאז שירת במילואים בהתנדבות. ב-1974, למחרת אסון מעלות, הקים את המשמר האזרחי בנהריה. לאחר חמישה שבועות השתתף עם אנשיו בחילופי האש שהתרחשו בזמן פיגוע על ידי מחבלים שחדרו לנהריה[1]. ב-1976, עם פתיחת הגדר הטובה, שירת במילואים ביחידת הממשל הצבאי. במבצע ליטני שירת כקצין-מינהל ושירותים ביחידת הממשל, שהוסבה ליחידה לסיוע לאזרחים. אחרי פרישתו לגמלאות ב-1979, עבד כרכז ביטחון במועצה האזורית געתון. במלחמת שלום הגליל התנדב לשרת ביחידת הסיוע לאזרחים. אחרי שהשתחרר פרסם ב"על המשמר" יומן בו הוא מתח ביקורת קשה על התנהגות צה"ל כלפי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית בלבנון[2]. בעקבות כך סולק משירות מילואים. פעילות ציבוריתבשנת 1950, במסגרת כינוס קציני מפ"ם בגבעת חביבה, הטיף דב ירמיה לתפיסת השלטון בכוח והנהגת מהפכה קומוניסטית בישראל[3]. בספרה של הדסה מור, היא טענה שדב ירמיה ניסה לשכנע אותה להצטרף לקומוניזם "לפתע גיליתי כמה עמוק הוא שקוע בתזות הקומוניסטיות בהן הוא האמין" כתבה, וציינה ש"סטלין... היה אלוהיו של דב"[4]. ירמיה היה פעיל במגזר הערבי מטעם מפ"ם והשתתף במאבק נגד הממשל הצבאי על ערביי ישראל[5]. מאבק שהחל בו כאשר סירב, בתום המלחמה, לקבל תפקיד של מושל צבאי בנצרת. באמצע שנות ה-60 היה חבר בחוג להתקרבות יהודית-ערבית ומחה על שישראל אינה עושה די לספק שירותים בערבית[6]. ב-1965 היה ממקימי רשות שמורות הטבע במחוז הצפון[7], ועבד בה עד צאתו לגמלאות ב-1979. לאחר מלחמת לבנון התפטר דב ירמיה מעבודתו כרכז ביטחון, ומאז הקדיש את כל זמנו למאבק ציבורי לעזרת פליטים פלסטינים. הוא יזם את הקמת הוועדה הציבורית בגליל המערבי שמטרתה לעזור לפליטים במחנות צור וצידון[8]. כן היה פעיל מרכזי ב"שלום עכשיו"[9] ובוועד נגד גזענות. ב-1983 קיבל את אות זכויות האדם ע"ש אמיל גרינצוויג, המוענק מדי שנה על ידי האגודה לזכויות האזרח על תרומה מיוחדת לקידום זכויות האדם בישראל. ב-1986 נמנה עם משלחת השמאל לדיאלוג עם אש"ף ברומניה[10]. ב-2011 יצא הסרט התיעודי "הציוני האחרון", אותו הפיק וביים אבי דבאח, בו ירמיה מספר על תולדותיו ומביע את דעתו על עתיד ישראל[11]. חיים אישייםבזמן שירותו, עת פיקד על בסיס טירונים, הכיר ירמיה את הדסה מור, ששירתה בבסיס. ירמיה התגרש מאשתו הראשונה, גרוניה, ואם שתי בנותיו הבוגרות, ונישא למור. ב-1956 נולד להם הבן רז, לימים פרופסור ומנהל המעבדה לפסיכונוירואימונולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר מכן הכירה מור את משה דיין דרך ירמיה. ב-1958 למדה מור באוניברסיטה העברית. באותה עת למד גם דיין באוניברסיטה ואילו ירמיה השתחרר מהשירות הצבאי וחזר לקיבוץ שריד עם בנו. בין דיין למור התפתח קשר רומנטי ובעקבות זאת היחסים בין ירמיה לדיין עלו על שרטון. לבסוף התגרשו ירמיה ומור ב-1958. ירמיה נישא בשלישית למנוחה לבית יפה (בתו של אליעזר יפה; 1923–2017) בתחילת שנות ה-60. השניים הכירו עוד מבית הספר היסודי בנהלל (הוא היה בכיתה ח' והיא בכיתה א'). השניים נפגשו שוב באיטליה ב-1945, כשמנוחה שרתה כאחות בבית חולים צבאי בריטי וכן ב-1948 במנרה. בשנת 1961 נפגשו השניים שוב בנהלל ולאחר מכן פנתה מנוחה לירמיה במכתב והציעה שיתגוררו יחד ויקימו משפחה. השניים נישאו והשתקעו בנהריה. ירמיה שב באחרית ימיו לקיבוץ אילון, שם גם נפטר. הוא הותיר אחריו את רעייתו השלישית, מנוחה, ושלושה ילדים. אוטוביוגרפיה
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||
