יבנאל
יַבְנְאֵל היא מושבה ומועצה מקומית בדרום מזרח הגליל התחתון. המושבה שוכנת בבקעת יבנאל, דרומית לטבריה, לאורך כביש 767 המחבר בין כפר תבור לבין המושבה כנרת. המושבה נוסדה ביום 7 באוקטובר 1901, כ"ד תשרי תרס"ב והוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1951. המועצה המקומית הורכבה מארבעה יישובים צמודים: יבנאל, המושבה בית-גן, מושב משמר השלושה ומושב סמדר. יש המזהים את מקום מושבם של משמרת הכהונה אִמֵּר עם אזור יבנאל, אך יש המזהים את מקום מושבם בחרבת יבנית שבגליל העליון, בין ביריה לעמוקה. היסטוריהרקעראשיתה של ההתיישבות ביבנאל בכישלון ההתיישבות היהודית בחורן. באוגוסט 1898 נטשו מתיישבי חורן את היישוב, לאחר שלוש שנות התיישבות. שתי קבוצות המתיישבים האחת של עולי רומניה ורעותה מעולי בולגריה התפצלו לשני יעדים. עולי בולגריה בראשות יצחק לוי עברו לצפת ועולי רומניה בראשות יחיאל ברקוביץ' עברו למטולה. הקבוצות שמרו על קשר ביניהן, נודעו בגליל כאנשי סאחאם ג'ולן ותרו אחר אתר התיישבות חדש.[4] ההקמה והתפתחות המושבה עד קום המדינהב־1901 רכשה יק"א קרקעות במימון הברון רוטשילד[5] בסמוך לח'רבת ימא, בה שכנה לפי הסברה[6] העיירה התלמודית כפר ימה, אשר זוהתה על ידי חז"ל עם העיר המקראית יַבְנְאֵל שבנחלת שבט נפתלי, כמתואר בספר יהושע: ”וַיְהִי גְבוּלָם מֵחֵלֶף מֵאֵלוֹן בְּצַעֲנַנִּים וַאֲדָמִי הַנֶּקֶב וְיַבְנְאֵל עַד לַקּוּם”,[7] ובהתאם לזיהוי שבתלמוד הירושלמי: ”מחלף – חלף, מאלון - איילון, בצעננים - אגנייא דקדש, ואדמי – דמין, הנקב – ציידתה, ויבנאל - כפר ימה, עד לקום - לוקים”.[8] הקרקעות שנרכשו הוצעו ל"אנשי סאחאם ג'ולן" וב־1901 עלו עשר משפחות מצפת, ראש פינה, ומטולה לקרקע. ראשוני המתיישבים ביבנאל מאנשי סאחאם ג'ולן היו: שבתאי סאחין, יחיאל ברקוביטש, יעקב ואלוביטש, א. אלכסנדר, שמואל צבי מייזל, ניסים לוי, דוד יוסף לוי, פסח מקארוב, יצחק לוי, עזריאל לוי, יחזקאל לוי, משה בנימין, יעקב אליהו, משה וינגר, משה פורטר, משה לבקוביטש, אליהו גוטרמן, יעקב לייבוש מאירוביטש. מאנשי ראש פינה: יעקב דב מגידוב, שמואל פיקוביטש, מאיר כץ. מאנשי מטולה: אברהם רזניק, אריה לייב שמואלביטש, אליעזר שיינוק, יוסף צוקרמן, משה כהן, יצחק ששון, אברהם ימני (קירה), זבולונוביטש, אשר נחומובסקי, אליעזר סגל, מאיר זילברשטיין, חיים יצחק מרגלית, יולס ברקוביטש, אנשל שיינוק, אברהם קוסטיצקי.[9] ב־1902 החלו בעבודות להרחבת המושבה לכדי 40 משפחות, תוך הקצאת 300 דונמים לכל משפחה. בשנה זו החלו עימותים עם ערביי הסביבה ובמקביל פרצה מגפת כולרה שגבתה קורבן ראשון מקרב עולי רומניה. ב־1903 מנה היישוב 39 משפחות. ארבע־עשרה מעולי רומניה, עשר מעולי בולגריה, אחת מעולי כורדיסטן וארבע־עשרה משפחות נוספות שהגיעו ממטולה. למוח'תאר המושבה מונה עזריאל לוי מיוצאי בולגריה שנודע באזור בקשיחותו ובכוחו הפיזי הרב. ב־1909 הואשם לוי על ידי כפריים ערבים ברצח אחד מחבריהם שהסתנן ליבנאל לביצוע גנבה חקלאית. מחשש לנקמת דם עזב לוי את הארץ והיגר לבולגריה. גם לאחר שהוברר שהערבי נרצח על רקע סכסוך פנים שבטי, סירבו השלטונות העות'מאנים לאשר ללוי לחזור והוא נותר בבולגריה. ב־1910 עזבה גם משפחתו של לוי את יבנאל וחזרה לבולגריה. כעבור מספר חודשים עזבו שאר תשע המשפחות מעולי בולגריה את המושבה.[10] ב-1912 הגיע שמואל יבנאלי מאגודת השומר לחדרה והציע לעולי תימן ששהו בחדרה לעבור לחוות כנרת, תוך הבטחה שהיחס אליהם יהיה טוב, שעבודה לא תחסר להם, וכי יסופקו להם מגורים שם. בדרכם לכנרת השתקעו מספר משפחות ביבנאל. בשנת 1917, בעקבות גירוש תל אביב, כ-7,000 מהתושבים שגורשו התיישבו במושבות זכרון יעקב, חדרה, פתח תקווה וכפר סבא. חלקם אף עלו להתגורר בירושלים. מעטים בלבד היו בעלי אמצעים שיכלו לשכור דירות או חדרים ולכלכל עצמם מכספם. שאר המגורשים יצאו לצפון הארץ, אל מושבות הגליל התחתון. תושבי הצפון, למרות יכולתם המוגבלת, התגייסו לעזרת המגורשים באמצעי הובלה ובשטחים שהקצו למגורשים. בטבריה נקלטו כ-1,200 מגורשים, צפת כ-700, ביבנאל כ-130 וביתר המושבות הגליליות כ-200. בשנים 1919–1912 היה אהרון קרון מנהל בית הספר במושבה יבנאל, וכן מפקח על בתי הספר ומדריך למורים במושבות הגליל התחתון. סביב החינוך ביבנאל התנהל מאבק בין אלה שחפצו בחינוך דתי לאלה שחפצו בחינוך חילוני, ובשלב מסוים הוקם ביישוב תלמוד תורה, אך בית הספר שבניהולו של קרון גבר עליו. ביוזמתו של קרון הועברו בתי הספר של פיק"א בגליל לרשת החינוך של ההנהלה הציונית. קרון גם טיפל במגורשי תל אביב שהגיעו ליבנאל. בשנת 1921 עזב קרון את יבנאל, ועבר לנהל את בית הספר חביב בראשון לציון. ביסוס המושבה לאחר קום המדינהלאחר מלחמת העולם הראשונה חל פיתוח חקלאי מואץ במושבה, גודלו גידולי שדה, ירקות ופירות וכן נבנו לולים. ב־6 באפריל 1944 נערך במושבה יבנאל, קרב בין חיילים בריטים ובין שני לוחמי לח"י, מנחם לונץ ושבתי דרוקר, שהתבצרו באחד הבתים במושבה וסירבו להיכנע. הקרב נגמר במותם של שני לוחמי הלח"י.
בסוף תקופת המנדט נחתו במושבה מטוסי ההעפלה האווירית מעיראק ב"מבצע מייקלברג". ביבנאל הוקמה המעברה הראשונה כפי שמובא בארכיון יבנאל[11]: "1948 - ראשוני העולים, מניצולי השואה ומכל קצוות תבל, נקלטו ביבנאל. בתחילה שוכנו באוהלים ובצריפים - במעברה הראשונה." ביבנאל נוסדו התאחדות האיכרים, התאחדות הפועלים החקלאיים, טייסת הגליל וחטיבת גולני. התיישבות חסידי ברסלב בשנות השמוניםבתחילת שנות השבעים, התמנה לרב המקומי הרב סיני מאיר פרנקל, צאצא לחסידות בוצ'צ'אה-בוטושאן, שנבחר לתפקיד בהיותו צעיר ביותר, בן 21 בלבד. משנת 1986[12][13][14] ואילך התיישבה במקום קבוצת חסידי ברסלב בראשות הרב אליעזר שלמה שיק - המכונה גם "הצדיק מיבנאל" או "מוהרא"ש", בהשראת ביקורו של רבי נחמן מברסלב בשנת 1798.[15] זאת למרות התנגדותה של המועצה המקומית יבנאל.[12][16][14] נכון לעשור השני של המאה ה־21 מתגוררות ביבנאל כ־400 משפחות של חסידי ברסלב והם מהווים כ־45% מהאוכלוסייה במקום.[17] הקהילה מפעילה מערכת חינוך משלה, הכוללת פעוטונים, גני ילדים, תלמוד תורה לבנים, בית ספר לבנות, ישיבה וכוללי אברכים, וכן ארגוני צדקה וחסד. חסידי ברסלב מכנים את המקום בפרסומיהם "יבנאל עיר ברסלב".[18] בשנת 2012 (תשע"ב) הסתיימה בניית בית הכנסת היכל הקודש דחסידי ברסלב. בנוסף לבית הכנסת הגדול בו נהוג נוסח תפילה אחיד, ישנם שלושה בתי כנסת נוספים, בהם נהוג נוסח עדות המזרח או מרוקו. בי"ז בשבט תשע"ה (2015) נפטר בניו יורק הרב שיק, ונקבר לבקשתו בבית העלמין ביבנאל. מאז, נערכת בבית העלמין בכל שנה ביום פטירתו הילולה גדולה בהשתתפות אלפי אנשים.[19] אוכלוסייהלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2024 (אומדן), מתגוררים ביבנאל 4,753 תושבים, מתוכם 4,626 תושבי ישראל (מקום 230 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). שינוי בגודל האוכלוסייה +0.8% בשנה. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-2022) היה 36.5%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 7,439 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).[20] המושבה בספרות העבריתבקעת יבנאל והמושבה יבנאל מוזכרות במרומז בספרו של מאיר שלו 'עשו' ככפרה של אם הגיבור:
הנחל המדובר הוא נחל יבנאל הזורם בסמוך למושבה. יש המזהים את בקעת יבנאל עם אלון בצעננים, אתר מקראי בדרום נחלת שבט נפתלי, בין הירדן ובין הר תבור, הנזכר מספר פעמים בתנ"ך ובכתבי חז"ל. פרשת הצלת חייו של בן-גוריוןגורקוז (גרכד) דאות (באדיגית: Дауыт ГъоркIожъ) היה אחראי השומרים הצ'רקסים בחוות סג'רה (אילניה). הוא היה רגיל לסייר בחווה, כדי לוודא שהאורות כובו ושהשקט נשמר. בספר "עולם הצ'רקסים"[21] מסופר שערב אחד הותקפה החווה ודוד בן-גוריון נפצע. דאות נשא אותו על גבו והעבירו לביתו של משה קוראקין. מאחר שנשקפה סכנה לחיי בן-גוריון, דאות רכב על סוס על מנת להביא את הרופא מיבנאל. הרופא ייצב את מצבו של בן-גוריון והוא נלקח ברכב אל בית החולים לטבריה להמשך טיפול. במשך האירוע בן-גוריון היה מחוסר הכרה ומשהחלים ושמע שדאות הציל את חיו, בן-גוריון ציין כי הוא חב לו את חייו. הספר "בטרם האיר הבוקר"אברהם קוסטיצקי, אחד ממקימי המושבה, תיעד את כל תקופת הקמת המושבה ואת החיים בה במהלך 10 שנותיה הראשונות. נכדו, יוסף ארגמן, ערך ועיבד את מאות העמודים של היומן וב-1988 יצא היומן כספר בשם "בטרם האיר הבוקר". אתריםבסמוך למושבה נמצאים מספר רב של אתרים ארכאולוגיים, כמו תל ינעם שבו אותרו ממצאים מתקופת המקרא, וכן אתרים מתקופת התלמוד, ובהם חורבת בית גן, חורבת כפר ימה, חורבת עטוש, חורבת אבצם, חורבת סרגונה, חורבת ציידתה, חורבת שרונה, תל אדמי וחורבת דמין. נחל עין חרצית זורם בקרבת היישוב. בית סבתא צילה שנבנה בשנת 1905 משמש מרכז לשימור מורשת המושבה. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|