דפוס בלטדפוס בֶּלֶט הוא שם למספר טכנולוגיות בתחום הדפוס. דפוס הבלט בצורתו המודרנית הומצא על ידי יוהאן גוטנברג במאה ה-15, ובגלגוליו השונים היה טכנולוגיית הדפוס הדומיננטית בעולם עד אחרי מלחמת העולם השנייה. החל בשנות ה-50 של המאה ה-20, טכנולוגיות אחרות החליפו את דפוס הבלט בקצב גובר והולך, תהליך שהושלם עד סוף שנות ה-80 של המאה. במאה ה-21 מוגבל השימוש בדפוס הבלט להדגמות במוזיאונים, ולמספר בתי דפוס שמשתמשים בטכנולוגיה מסיבות של נוסטלגיה, הדרכה, או מסיבות אמנותיות, למשל בהדפסה על נייר עבה, באופן שהטבעת הבלט ניכרת במוצר המודפס. בתחילתה הטכנולוגיה הייתה ידנית לחלוטין, אך עדיין אפשרה הוזלה של דברי דפוס באופן שהפך לראשונה את האות המודפסת זמינה לאדם מן השורה. לפני דפוס הבלט, השיטה המקובלת לעשיית ספרים, הייתה העתקה ידנית של הספר. עשיית עותק חדש של ספר, כלומר פשוטו כמשמעו העתקתו, הייתה אורכת למעתיק ולבעלי מלאכה אחרים כשנה. בעת העתיקה היו עבדים מלומדים שהועסקו בהעתקה, ובימי הביניים לבלרים, נזירים נוצרים, סופרים יהודים ומוסלמים, ואחרים, העתיקו ספרים, כשרבים מהספרים המועתקים הם ספרי קודש. בדרך כלל ספרים הועתקו על מגילת קלף, והיו מוצרים יקרים ויקרי המציאות, שלרוב האנשים לא הייתה גישה אליהם. דפוס הבלט שינה כל זאת. מצע הדפוס הוחלף מיריעת קלף לנייר, ומחיר הספר ירד ממחיר שכר עבודה של בעל מלאכה מומחה לשנה, למחיר נמוך בהרבה - בתחילה לשווה ערך של שכר מספר שבועות של פועל מומחה, ובהמשך עד כדי שאפשר היה לקנות עיתון יומי בן מספר עמודים במחיר השווה לכל נפש. מספר קפיצות טכנולוגיות בתחום הסדר, מרוצפות בתקופות של התקדמות הדרגתית, הביאו את דפוס הבלט משיטת עבודה ידנית כמעט לגמרי, לשיטה בה הטקסט להדפסה מוקלד במקלדת דמוית מכונת כתיבה במקום אחד, תוך שהוא מנוקב על גבי סרט מנוקב, שנלקח בתום ההקלדה למתקן הקורא את הסרט ומשדר את תוכנו בשימוש בטכנולוגיות של טלגרף וטלפון, כשבצד הקולט התוכן מעובד על ידי מחשב כדי להכינו להדפסה, תוך יצירת סרט מנוקב חדש, כשזה מוזן למכונת סדר שמוציאה טקסט מסודר, מוכן לעימוד והדפסה. הטכנולוגיה מתבססת על שימוש בגופני אותיות יצוקים מנתך עופרת. הגופנים הללו מסודרים זה לצד זה כדי ליצור את הטקסט להדפסה. הגופנים מכילים את האותיות, סימני הפיסוק, הסמלים, והרווחים מהם עשוי הטקסט המודפס. גופני העופרת מסודרים במסגרת ייעודית, ומשמשים להדפסה, על ידי משיחתם בדיו, ולחיצת דף נייר אליהם, במתקן שנקרא מכבש הדפוס. דף הנייר מוסר מדף העופרת, דיו חדש נמשח, והדף הבא מודפס, וחוזר חלילה. שכלולים של הטכנולוגיה כוללים הדרך בה נמשח הדיו, הדרך בה דף הנייר מוצמד לדף העופרת, ושימוש בדף העופרת כדי לייצר, בטכניקה שנקראת "סטראוטיפ" או בצרפתית "קלישאה", תבנית חדשה, וזו משמשת להדפסה על הנייר. באופן זה ניתן ליצור מספר עותקים של הגלופה ולהפעיל מספר מכבשי דפוס במקביל. בעזרת סטראוטיפ ניתן גם לייצר גלופות מעוגלות, שמאפשרות שימוש בדפוס רוטציוני, במהירויות עצומות. טכנולוגיית הבלט הוחלפה על ידי טכנולוגיות הדפסה אחרות, שאפשרו שימוש בטכנולוגיות צילומית ואחרות. בתחום הדפוס, החליף דפוס האופסט את דפוס הבלט, כשהסדר מוחלף בהדרגה בסדר אופטי, ובהמשך טכנולוגיות ממוחשבות לחלוטין כמו הוצאה לאור שולחנית. רקעשיטות שונות לדפוס הופיעו במהלך ההיסטוריה, כמו החותם, ששימש להטבעת צורה חרותה בחותם עצמו בחומר רך כמו דונג או חומר (נקרא גם "חימר"), כשהחומר מתקשה, משמשת הדמות המודפסת בו כעדות לכך שבעל החותם אכן כתב את המסמך, או אישר אותו בחתימתו. טכניקה להדפסה על בד ונייר, בעזרת חיתוך עץ, ובמידה פחותה בעזרת סיתות אבן, הופיעה במאה ה-8 בסין, והגיעה לאירופה כמה מאות שנים אחר כך. זו טכניקה עתירת עבודה, בה חרש-עץ אמן מפסל, בעזרת כלי חיתוך עץ, את הדמות להדפסה על ידי הסרת חומר בגילוף או סיתות מלוח עץ או אבן, כשהמקומות מהם לא הוסר, נשארים בולטים בלוח, ומעבירים את הדיו לנייר או לבד עליו מדפיסים. הכנת כל עמוד כזה דורשת עבודה רבה של בעל מלאכה מומחה, ואינה סלחנית - הדרך לתקן טעות היא להתחיל את העבודה מתחילתה. טכניקה זו שימשה יותר להדפסת ציורים או עיטורים, והעתקת טקסט נשארה במידה רבה מלאכתם של מעתיקים מקצועיים - נזירים, סופרי סת"ם, לבלרים, ובעלי מקצועות דומים. גרסה מוקדמת של דפוס בלט נוצרה בערך בשנת 1040, על ידי בי שנג (Bì Shēng) בסין[דרוש מקור], מתוך התנסות בהדפסה של כתב סיני מורכב תוך שימוש בכלי חרסינה. במרוצת 200 השנים הבאות הועבר הידע אל שושלת קוריאו (היום קוריאה) אשר באותו הזמן הייתה תחת השפעה פוליטית ותרבותית של סין. באותן מאתיים השנים התפתחה שיטת ההדפסה של בי שנג. לראשונה הודפסו הדפסות בעזרת השימוש במתכת, תחת שושלת קוריאו, בערך בשנת 1230. מושגיםדפוס הבלט מבוסס על שימוש בגופנים יצוקים מנתך עופרת. אלו הם מעין "מקלות" מלבניים, בעלי "גוף" ו"פנים". הגוף הוא בצורת תיבה, שממדיה מדויקים, וה"פנים" הם פני התו להדפסה, בכתב ראי. כדי להכין את הטקסט להדפסה מסדרים את גופני העופרת הללו זה ליד זה, באופן שהתווים בראשם יוצרים את הטקסט הרצוי. תהליך זה נקרא "סדר". את השורות המסודרות מניחים במגש, ולאחר מכן, בתהליך המכונה "עימוד", ב"גלופה" המשמשת להדפסה. בתהליך ההדפסה, פני הגלופה נמשחים בדיו, ונייר מוצמד ונלחץ אליהם (בגרמנית, התהליך נקרא Druk, באנגלית Press ובעברית "דפוס" - בשלוש השפות הפירוש המילולי הוא "לחיצה" או "לחץ"), בעזרת מכבש או גלילי גומי. במקומות בהם הגלופה "בולטת" הדיו מועבר לנייר בלחיצה, ושאר הנייר נשאר לבן. הנייר מוסר מהגלופה להמשך הטיפול כדי להגיע למוצר המוגמר. בתום ההדפסה, הגלופה מפורקת, והאלמנטים השונים ששימשו להדפסה ממוחזרים, לשימוש חוזר או להתכה. מושגים נוספים
היסטוריההדפוס בצורתו המוכרת הומצא באירופה, במאה ה-15, על ידי יוהאן גוטנברג. חלק מהאלמנטים של הטכנולוגיה הצטברו בשנים שקדמו לכך: הנייר הגיע לאירופה, ולצורך הדפסה מחיתוכי עץ או אבנים מסותתות, הלכו והשתכללו מכבשי הדפוס, דיו, ושיטות כריכה. גוטנברג בנה מכבש הדפוס חדש, שהיה מבוסס בעיקרו על המכבשים ששימשו בייצור הנייר, ופיתח דיו שהיה מבוסס יותר על צבעים שפיתחו ציירים בני התקופה, מאשר על הדיו ששימש בכתיבה ידנית, כמו גם את השיטה למשוח את הדיו על הגלופה. החלק העיקרי בהמצאתו של גוטנברג, ההוא השימוש בגופנים יצוקים מנתך עופרת, הדרך ליציקתם, והדרך לסדר אותם בגלופה מוכנה להדפסה. גוטנברג חקר ופיתח את הנתך המתאים, ונתך זה שימש ומשמש בדפוס הבלט עד תום עידן הבלט, במגוון וריאציות שרובן ככולן התבססו על עופרת - כ-80% או יותר, כשהמתכות הנוספות הן אנטימון, ובדיל, ובעבר גם נחושת ואבץ. הוא פיתח, או המציא, את השיטה ליציקת גופנים, על ידי הצמדת המטריצה לתבנית מלבנית, ויציקת הנתך לתבנית. הגופנים מסודרים בתיבה מיוחדת, באופן שיש תא לכל תו, כשבכל תא מספר רב של גופנים זהים. העובדה שהגופנים יצוקים כולם מאותן המטריצות משמעה שכל המופעים של אותה אות נראים זהים זה לזה. בעזרת הטכנולוגיות הללו, וטכנולוגיות נלוות כמו חיתוך, קיפול, וכריכה, הצליח גוטנברג להדפיס ספרים על נייר, שמחירו אז היה כשישית מחיר הקלף[1], במחיר חסר תקדים. מהדורת התנך שהדפיס, שידועה כתנ"ך גוטנברג, נמכרה במחיר של כ-30 שילינג, לא מחיר זול, ושווה ערך לשכר מספר שבועות או אפילו חודשים של בעל מלאכה אומן, אך עם זאת, זול לאין־שיעור ממחיר ספר דומה שהועתק ביד על גבי קלף. הטכנולוגיה החדשה התפשטה במהירות רבה, תוך שהיא משתכללת ומתקבעת. נוסדו סדנאות ליציקת גופנים, ייצור הנייר צמח במהירות כדי לספק את הביקוש הגובר, והודפסו ספרים רבים. יוהאן גוטנברג מיוחס להמצאת מכונת הדפוס במערב אירופה, אך עם זאת ידועים הדפסות של תויות ליין ושמן זית באירופה עוד בימיה של רומא. כמו כן נמצא שגם הדפסה של ספרים הייתה בשימוש בתקופה זו. גוטנברג היה הראשון בשינוי התפיסה לגבי שימושי הדפוס. השימוש שעשה גוטנברג במכונת ההדפסה בנוסף לשיפורים נוספים היו אלה שהפכו את הדפוס התעשייתי לבעל תוצאות מתקדמות הרבה יותר ביחס לכתבי היד שעשו המעתיקים בימים שקדמו לדפוס הממוכן. בעקבות ניסיונו כצורף וידיעותיו הרבות בתחום המתכות, גוטנברג היה למעשה הראשון שיצר את הסגסוגת שהכילה עופרת, בדיל ואנטימון, שהייתה הכרחית לייצור אותיות איכותיות ושבעזרתן הדפיסו ספרים בעלי איכות הדפסה מעולה. אותיות אלו העשויות סגסוגת של מתכות היו מתאימות לעבודות ההדפסה ועמידות הרבה יותר מאותיות החימר, העץ והנחושת שבהן השתמשו במזרח אסיה. לייצור אותיות אלו השתמש גוטנברג בדפוס הבלט, תבניות נפרדות לכל אות, מה שנחשב כיום להמצאתו הידועה ביותר. הפרדת האותיות היא שזירזה וייעלה את תהליך הייצור והעימוד של המקור ואת תהליך ההדפסה. בנוסף יצר גוטנברג את צבע השמן הראשוני שהיה עמיד יותר מאשר צבעים מבוססי מים שבהם השתמשו בזמן מוקדם יותר. הספר הראשון שהדפיס גוטנברג היה ספר תנ"ך, המכונה ספר התנ"ך של יוהאן גוטנברג או תנ"ך גוטנברג. גוטנברג ניסה הדפסה ציבעית לכמה מראשי הפרקים בספר, הדפסה זו מופיע רק בכמות עותקים מוגבלת מתוך הספרים שהוציא בהדפסה זו. כתב העת מיינז פסלטר (Mainz Psalter) שיצא לאור בערך בשנת 1453, לכאורה נחשב כמעוצב בידי גוטנברג, אבל הודפס תחת שמם של יורשיו של גוטנברג, גון פאוסט ופטר סקופר, הדפיס ראשי תיבות באדום וכחול. בנוסף לגוטנברג קיימים ממציאים נוספים ברחבי אירופה הטוענים לכתר ההמצאה על מכונת ההדפסה הראשונה, ביניהם לורנס גנזון מהולנד ופנפילו קסטלאדי מאיטליה. מגזין "לייף" כינה את המצאת גוטנברג כהמצאה החשובה ביותר של האלף האחרון. תהליך
בדפוס בלט האותיות או הסימן המיועדים להדפסה מובלטים מן המשטח, ויתר המשטח שקוע. על החלק המובלט נמרח הצבע הנדפס[2]. האותיות נוצקו בראש קובייה עשויה עופרת. לכל תו הייתה קובייה משלו, גם לרווח הייתה קובייה נפרדת. יוצרו סדרות אותיות בגדלים שונים, כל סדרה הכילה מספר גדול של אותיות מאותו המין וזאת על מנת שיוכלו בבוא העת להרכיב עמודים שלמים. ניתן לחלק את הפעולה למספר שלבים. התיאור להלן ישתמש בדרך כלל בלשון זכר, הן למען הפשטות, והן משום שרוב המקצועות המתוארים :
יציקת הגופניםגוטנברג יצק את הגופנים הראשונים. הצורך לקיים בית יציקה ליד בית הדפוס הציב אתגר גדול לבתי דפוס קטנים, וקמו ספקים שונים לגופנים יצוקים - כמה מבתי הדפוס הגדולים, שיצקו בעצמם את הגופנים מכרו גופנים לבתי דפוס קטנים יותר, ולצידם קמו בתי יציקה לגופנים, שלא עסקו כלל בדפוס, וכל עיסוקם היה לספק גופנים מוכנים לבתי דפוס גדולים וקטנים. בתי יציקה אלו עסקו גם בעיצוב גופנים חדשים בגדלים שונים, והעסיקו את ראשוני הטיפוגרפים. כאשר יש גופנים, שאר הציוד הדרוש לדפוס מתאים להפעלה בבית מלאכה לא גדול, ובתי דפוס רבים צצו בכל רחבי אירופה, גדולים וקטנים, ובשנים הבאות גם בעולם החדש. להתפשטות המהירה של הדפוס, שסימנה את תחילת הרנסאנס, יש חשיבות תרבותית והיסטורית שלא ניתן להעריך במלואה. בתי דפוס רבים, חלקם קטנים ו"אלמונים" יחסית, פתחה את הפתח להדפסת והפצת ידע והשכלה, מסות, מאמרים, ודעות באופן משוחרר יחסית מבקורת השלטון, כשלעיתים, בשעת הצורך, דברים מודפסים בעילום שם או תחת שם עט. הדפוס יצר מצב של חופש ביטוי, שלא היה קיים לפני כן. כך למשל, המקור בלטינית של 95 התזות של מרטין לותר, מראשית המאה ה-16, הודפס ב"בית הדפוס הרשמי", וממנו לא שרדו עותקים, ובמקביל, התרגום לגרמנית נדפס במספר בתי דפוס ומספר ערים, והופץ במאות עותקים, שקשורים קשר הדוק בין הדפוס לרפורמה בנצרות. בתחילת המאה ה-18 פרסם יונתן סוויפט את המאמר הצעה צנועה תחת שם בדוי, מאמר סאטירי המציע בנימה רצינית לפתור כמה בעיות ביחד, על ידי שימוש בתינוקות בני עניים להכנת מזון לעשירים, ובכך העביר שבט ביקורת נוקב על הגזענות, האפליה, והיחס הרע שקיבלו העניים באירלנד. האסטרונום האציל הדני, טיכו ברהה, החזיק בית דפוס פרטי, שהופעל על ידי משרתיו, ובו פרסם בחציה הראשון של המאה ה-17 מאמרים על תצפיותיו ועל התאוריות האסטרונומיות שלו, בלי להיות תלוי בבית דפוס או בית הוצאה לאור. סדר
את פעולת הסדר יש לתאר פעמיים: הסדר הידני, שכמעט לא השתנה במשך כ-400 שנים, מימי גוטנברג עד העשורים האחרונים של המאה ה-19, והסדר המכני, שמכונה גם "מתכת חמה", שדחק את רגלי הסדר הידני כמעט לחלוטין, והיה חלק מטכנולוגיית הדפוס ה"סטנדרטית" עד תום עידן דפוס הבלט. סדר ידני ראו גםלקריאה נוספתארהרדט ד. שטיבנר, ספר הדפוס, ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - האיגוד הארצי של עובדי הדפוס, הכריכה והקרטונז', תל אביב, 1992 קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|