|
הרמנויטיקה   הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω; מילולית: פרשני) היא גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות. גישה זו התפתחה בכל התרבויות הטקסטואליות – לרבות בעולם היהודי. מוצא המילה "הרמנויטי" נעוץ כנראה במיתולוגיה היוונית בשליח האלים הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15, כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, בפילוסופיה וכו'). אחד הראשונים שחקר לעומק את התחום והציג תובנות ראשונות בתחום הוא הרמב"ם בהקדמתו לפירוש פרקי אבוקרט (הוא היפוקרטס), שם הרמב"ם מציג את גישתו הכללית לסיבות מוצדקות לכתיבת פירושים לחיבורים שקדמוהו, הוא מונה 4 סיבות שונות המצדיקות כתיבת פירוש לספר (חלקן מעידות על מעלת החיבור ומחברו וחלקן על חסרונות החיבור או מחברו) ומסביר איזו מהסיבות הביאה אותו לכתוב פירוש לכתבי היפוקרטס.[1] הראשון שבנה את ההרמנויטיקה כתחום-ידע כולל היה הפילוסוף וההוגה הדתי הגרמני פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכים למעשה צורת חשיבה ועבודה שונה. לדעתו, מטרת כל פרשנות היא שחזור חוויית הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתוּוך אליו על ידי הטקסט. לאחר ימיו של שליירמאכר, התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות – כולל אומנות לצורותיה ואף מולטימדיה. חסידי גישה זו טוענים שטקסטים, והאנשים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. זאת ועוד, הם טוענים כי טקסטים אלו הם ביטויים שעברו קונוונציונליזציה, של ניסיון המחבר; כך, פרשנות של טקסטים אלה יכולה לחשוף דבר מה על ההקשר החברתי בו הם נוצרו, אך, ויש לכך לא פחות חשיבות, פרשנות זו גם תספק לקורא את האמצעים לחלוק את חוויותיו של המחבר. הוגים מרכזייםההרמנויטיקה של הרמב"םבהקדמתו לפירוש לפרקי אבוקרט מנה הרמב"ם ארבע סיבות לקיומה של פרשנות. שתי הסיבות הראשונות מעידות דווקא על כישוריו היתרים של מחבר הספר, השלישית – אינה נוגעת ישירות למחבר עצמו, ורק הרביעית מקורה בפגמיו של החיבור[2]
הוגים מודרנייםבין ההוגים המרכזיים של הגישה המוזכרת קודם, נמצאים פרידריך שליירמאכר, פילוסוף והוגה דתי; וילהלם דילתיי, היסטוריון ופילוסוף; הסוציולוג מקס ובר; הפילוסופים מהזרם הפנומנולוגי אדמונד הוסרל ומרטין היידגר; וממשיך דרכם הנס גאורג גדמר. יורגן הברמאס תקף את עקרונות ההרמנויטיקה כשמרניים, ותמך בתאוריה ביקורתית כאלטרנטיבה. פול ריקר ניסה לאחד שתי מסורות אלה, אף על פי שעבודתו אינה הרמנויטית במובן אותו תיאר גדמר. ההרמנויטיקה ביהדותבדומה לתרבויות טקסטואליות אחרות, היהדות פיתחה כלים הרמנויטיים לשם פירוש כתביה.[3] תופעה פרשנית זו קיימת ביהדות כבר מן התקופות הקדומות ביותר, וכבר המקרא מציג פירושים לעצמו. התהליכים ההרמנויטיים פרחו ועברו מיסוד בעיקר בידי התנאים והאמוראים. פירושים אלו עומדים ביסוד מערכת המשפט היהודית, המגולמת בהלכה וכן ביסוד המשמעויות התאולוגיות והמוסריות הטמונות באגדה. היהדות פיתחה מערכת של היסקים, אשר נגזרו באמצעים לוגיים או בדרך הפלפול. פן פרשני נוסף בפרשנות חז"ל מתבטא בסטייה מהמישור הפילולוגי, ובהפקת תובנות על דרך הפרשנות האלגורית, המיסטית או הפילוסופית [4]– או על פי לשון חז"ל דרך, הפשט, הרמז, הדרש והסוד (פרד"ס). ההרמנויטיקה היהודית למעשה יוצאת מתוך מספר הנחות היסוד: ראשית, בהתחלה הייתה התגלות האל, אשר הועלתה על הכתב. שנית, קיימת מסורת בעל פה, הממלאה את הפערים שבין ההתגלות לכתוב. מסורת בעל פה זו אינה נופלת בערכה מזאת הכתובה ('כל הדברים האלה', שמות כ א). היא יונקת את סמכותה משרשרת העברה.[5] אדרבה, הנוסח המקראי הוא 'אילם', ללא פרשנות הדורות; ואין לו שום תוקף לעצמו – ומכאן הערך המוסף העצום של הפרשנות. מכאן עוד עולה כי בין אם ההתגלות עולה ישירות מהכתוב ובין אם לאו, צריכה להימצא הדרך ליישב בין שני המקורות. שלישית, עולה ליישב בין התורה שבכתב ובין התורה שבעל פה בכלים הרמנויטיים – מידות שהתורה נדרשת בהן ואף עקרונות פרשניים יווניים או ערבים – ובתנאי שנשמרים גבולות החופש והאחריות שלהם. למעשה לפרשנות מעמד שווה להתגלות האלוהית; וכן היא נזקקת למנגנון לצורך הגשמתה ולשם קבלת תוקף – ומכאן מעמדם הבכיר של החכמים. דבריהם של אלו מקבלים משנה תוקף, מכיוון שהחלטותיהם מתקבלות על פי דעת הרוב. בכל זאת, דעת המיעוט מתועדת – ובכך מעשירה את מסד הנתונים וזמינה לשימושם של מלומדים מהדורות הבאים.[6] התנ"ך נתפס אפוא כצופן מורכב שיש לפענחו באמצעות טכניקה הרמנויטית המתאימה לו במיוחד. היות שאין בתורה דבר מיותר, ואין בה טעות - מחד גיסא, ניתן לגזור גזירה שווה על דברים שאין ביניהם קשר סמנטי, היסטורי, ענייני, נסיבתי או לוגי. מאידך גיסא, ההקשרים המשתנים יצקו בכתובים משמעויות חדשות, והקנו להם רעננות וחדשנות. למעשה קיימת אוטונומיה של מרכיבי התקשורת האלוהית. ייחודיותו של הטקסט הכתוב לא הגבילה את ריבוי המשמעויות המורכבות, הנובעות ממנו, אלא זהו מעיין נובע של חיי נצח, מדריך וסמל לנצח ישראל. כל הקשר היסטורי. מזווית הראייה של הפרשן היהודי, הרי בעובדה שניתן לטעון ש'כך כתוב במקרא' -ולו בעקיפין, הרי לא רק שהמקרא ברא את עם ישראל, כדי שבאמצעות פרשנותו, ישראל יברא את עצמו לעולמי עולמים – ולמעשה ימציא את עצמו מחדש, על פי הנסיבות המשתנות.פישביין גורס כי, הקבלה רואה בתורה שבכתב ושבעל פה ביטוי של הבעה אלוהית, שהגיע לזמן המאוחר לאחר שעבר סינון. עוד הוא טוען, כי
על פי האגדה, אלוהים מגלה עניין בפרשנותו של עם ישראל; ואגדה זו מביעה את ההכרה, כי ההרמנויטיקה היהודית אינה בגדר אקט של ניכור רוחני, אלא הכרח דיאלקטי של קיום דתי, המצמצם את האוטונומיה של האל, ומממש את אינסופיות הבריאה על פני האדמה – על ידי יצירת דיאלוג מתמיד אתו. כך מתמצת פישביין את ההרמנויטיקה היהודית:
ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
