|
סבוראים
סָבוֹרָאִים (בעלי סברא) – ובספרות התורנית רבנן סבוראי – הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים והסתמאים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (סוף המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר. אופי פעילותםבשונה מקודמיהם, האמוראים, שדבריהם מובאים בשמם, והסתמאים, שערכו את דברי האמוראים והוסיפו את דבריהם שלהם ללא שמם ('סתמא דגמרא'), והם שיצרו את הנוסח הראשוני של התלמוד הבבלי, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכתו הסופית של התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד. מלבד זאת, לא הותירו הסבוראים אחריהם טקסט כתוב, בשונה מכל שאר תקופות ישראל, לכן הידע עליהם הוא דל ביותר. מחברי הסקירות ההיסטוריות השונות שנכתבו בתקופת הגאונים הסכימו שהסבוראים היו קרובים יותר לאמוראים מאשר לגאונים לא רק מבחינת הזמן אלא אף מבחינת אופי פעילותם. אף אם תרומתם של הסבוראים הייתה מוגבלת וגבולותיה מטושטשים, אין ספק שהתלמוד כפי שהוא יצא מתחת ידיהם לא היה זהה לתלמוד שירשו מסתמאי בבל ואמוראיה, עד כמה שניתן לראות זאת. ההבחנה העיקרית בינם ובין הגאונים שבאו אחריהם, היא היחס לתלמוד, הגאונים התייחסו לתלמוד באופן עקרוני כקורפוס ספרותי סגור שאינו נתון לעריכה אלא להפצה לפרשנות וליישום בלבד. יש המייחסים לסבוראים את העלאת המשנה והתלמוד על הכתב[1]. המקורות ההיסטורייםהמקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא הספר סדר תנאים ואמוראים. בספר זה אין תאריכים או סדר של דורות, רק רשימה גולמית של 11 שמות של סבוראים. למרות חוסר במידע אודות תקופה זו, בספר זה מופיע הערכה רבה לפועלם של הסבוראים: ”שבזכותם נמתחו שמים וארץ והשיבו התלמוד למקומו מדעתם מרוב חכמתם ומרוב פילפולם”. לאחר מכן, בסוף המאה ה-10 מוזכרת תקופת הסבוראים ביתר פירוט באגרת רב שרירא גאון. אחר כך, במאה ה-12 בספר הקבלה לרבי אברהם אבן דאוד, בשינויים קלים מאגרת רב שרירא, בתיחום התקופה ל-189 שנה (500–689)[2], ובתוספת של חלוקה לחמישה דורות. בעקבות רבי אברהם אבן דאוד, הלכו כל ההיסטוריונים שעד המאה ה-17: רבי מנחם המאירי (המאה ה-13), רבי יצחק בן יוסף הישראלי (המאה ה-14), רבי אברהם זכות (המאה ה-16), רבי גדליה אבן יחיא (המאה ה-16), ורבי דוד קונפורטי (המאה ה-17). סקירה היסטוריתתקופת הסבוראים החלה עם סיום תקופת האמוראים והסתמאים. לפי איגרת רב שרירא גאון, רבינא האחרון נפטר סביב שנת 500 לספירה, וסביב מועד זה נחתם התלמוד הבבלי[3]. לדברי הבבלי עצמו, "רב אשי ורבינא סוף הוראה", כלומר אחרוני האמוראים ואפשר שהם גם שותפים לסידור ועריכת התלמוד. אך למעשה התלמוד נסדר ונערך על ידי הרבה אמוראים במשך כל תקופת האמוראים וגם אחריהם, ומשמעות החתימה היא, שלאחר החתימה אין לשנות להוסיף ולגרוע על התלמוד, בדומה למובן של "חתימת כתבי הקודש"[4]. בהתאם לכך, הסבוראים לא חלקו על קודמיהם, האמוראים, אלא רק פירשו והסבירו, ולעיתים גם הכריעו (הלכה) במקומות שלא היה הכרעה ברורה. אחרי כ-50 שנה שישיבות סורא ופומבדיתא היו סגורות, שב רב חנן מאישקיא, בראש סיעת חכמים, לעיר פומבדיתא ופתח שם את סדר הלימודים כמקדם (ד'שמ"ט – 589). לאחר שנתיים, או 20 שנה (ד'שנ"א או ד'שס"ט, הדבר תלוי בחילופי נוסחאות באיגרת רב שרירא גאון), התחדשה גם ישיבת סורא, שהלימודים בה פסקו אחר פטירת רב עינא, ובראשות הישיבה עמד רב מר בר רב הונא. מכאן ואילך נמשך רצף של ראשי ישיבות בישיבות סורא ופומבדיתא. סיום תקופת הסבוראיםהמקור הראשון שתוחם באופן ברור את תקופת הסבוראים הוא ספר הקבלה, שמציין את סיומה, לאחר חמישה דורות, בשנת ד'תמ"ט (689) עם פטירת רב משרשיא בר תחליפא. בעקבותיו הלכו רבי אברהם זכות ב"ספר יוחסין", ורבי מנחם המאירי בספרו "סדר הקבלה". כיום, מקובל לתארך את סוף תקופת הסבוראים בהתאם לדברי ספר הקבלה[5]. הרב שלמה רוטנברג בספרו תולדות עם עולם[6] הביא לכך גם סימוכין מדברי הגאונים וראשונים, שמכנים את רב הונא, סבורא בדור החמישי (האחרון), כ"רבנן סבוראי"[7]. בניגוד לתקופות אחרות בעם ישראל, בהם ישנו מאורע או אישיות מרכזית שתוחמים וסוגרים תקופה, בסיום תקופת הסבוראים לא ידוע לנו על שינוי מהותי שאירע בתולדות ישראל. אמנם, בשנים אלו אירע הכיבוש הערבי, שהשפיע על כל ההיסטוריה של יהודי בבל וארץ ישראל, ומבחינה מדינית יש לראות בו את סוף תקופת הסבוראים וראשית תקופת הגאונים. בעל הספר סדר תנאים ואמוראים רומז על כך, בכתבו "מוחמד יצא בזמן הסבוראים"[8]. בתחילת המחקר ההיסטורי אודות תקופה זו, הניחו החוקרים כי מדובר בתקופה קצרה מאוד. ראשון לצמצום תקופה זו היה הרב דוד גנז בספרו צמח דוד, שהבין מדברי אגרת רב שרירא גאון שמדובר בתקופה של 2 או 3 דורות (89 שנה). ההיסטוריון צבי גרץ הפליג לצמצמם את התקופה לכדי 40 שנה בלבד[9]. אחריהם הלכו רוב ההיסטוריונים וכותבי ימי ישראל עד המאה ה-20. לפי הנחה זו, האירוע של פתיחת ישיבת פומבדיתא מחדש (ד'שמ"ט - 589), פתח את ראשיתה של תקופת הגאונים, וסיים את תקופת הסבוראים. בראשית המאה ה-20 חל מפנה בחקר תקופת הסבוראים ותקופת הגאונים, עם יציאה לאור של ספרי המקור במהדורות מדעיות ועם פרסום כתבי יד רבים שנחשפו בגניזה הקהירית[10]. אחד החוקרים הראשונים שגילה שהסבוראים פעלו הרבה יותר ממה שיוחס להם עד כה, הוא הרב פרופסור אברהם ווייס. בין תגליותיו, נמצא שכמעט בכל מסכת מן התלמוד הבבלי טבועה הסוגיה הראשונה באיזו מידה שהיא בחותם סבוראי. שמות סבוראים
סבוראים נוספיםבספר סדר תנאים ואמוראים מופיעים עוד שלוש סבוראים, שלא מופיעים באגרת רב שרירא גאון או בספר הקבלה:
סוגיות סבוראיותעל פי עדויותיהם של כמה מן הראשונים, בתלמוד שבידינו נטמעו כמה סוגיות סבוראיות, רובן בראשי המסכתות או בפתחם של נושאים חדשים. העיסוק הפרשני בסוגיות הללו הוא בדרך כלל באמצעות ניתוח לשוני, ולעיתים קרובות יש בו השוואה בין חלקי המסכת, והרחבה של הדיון, אך אין בו תוספות הלכתיות ועקרוניות. דוגמאות ידועות לסוגיות סבוראיות: הפתיחה למסכת קידושין (ב/א-ג/א)[13], הפתיחה לסדר נזיקין (בבא קמא ב/א-ג/ב), סוגיית המגדף (מסכת סנהדרין, דף נ"ו, עמוד א'). פסיקות סבוראיותקיימת דעה כי חלק מהמקומות שבתלמוד בו חלוקים אמוראים, ובסוף מחלוקתם נאמר "והלכתא כרב פלוני" או "והלכתא כך וכך", פסיקה זו היא הוספה של הסבוראים[14]. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
