|
הרשעת שוואהרשעת שווא היא עיוות דין בצורה של פסק דין שגוי שניתן על ידי בית משפט בהליך פלילי, שבמסגרתו נקבע שנאשם חף מפשע ביצע עבירה פלילית.[1] הרשעת חף מפשע נחשבת לעוול חמור במיוחד – לא רק לנאשם עצמו הסובל מהקלון הנלווה, משלילת חירותו או מהפיצוי הכספי לטובת הקורבנות המוטל עליו ולא רק עבור משפחתו ומכריו הסובלים מנזקים ישירים ועקיפים, אלא מדובר בעוול חברתי. עוול זה, פוגע באינטרס ציבורי מהותי ומרכזי, וזאת מכמה סיבות:[1] הראשונה, ואולי המרכזית, היא שהרשעת חף מפשע עלולה להעיד על בעיה מבנית בשיטת המשפט ועל הסכנה שחפים מפשע נוספים יורשעו; השנייה, היא כי האשם האמיתי נותר חופשי וממשיך להוות סכנה לחברה; ואילו האחרונה, היא הפגיעה הממשית המתמשכת באמון הציבור ובחברה כאשר מתקיימת הרשעת שווא על כל המשתמע מכך.[2] הרשעת חפים מפשע ידועה כתופעה עולמית אשר נמצאת על סדר היום הציבורי בין אם במסדרונות האקדמיה ובתי המשפט, ובין אם בתקשורת ובתרבות. צמיחתה של רשת החפות העולמית (אנ') המונה כיום למעלה מ-68 קליניקות משפטיות הפועלות לזיכוי חפים מפשע, מהווה ביטוי מובהק לכך. קליניקות אלה, הובילו עד כה לזיכוי מורשעים חפים מפשע (לרבות בתיקי רצח או פשע חמור) בלמעלה מ-340 תיקים, פעמים רבות בעזרת בדיקת סימני DNA.[3][4] גם הקמתו של "מרשם הרשעות השווא" בארצות הברית המונה כיום למעלה מ-3,000 מקרים בהם חפים מפשע הורשעו שלא עוול בכפם, הובילה גם היא להעלאת המודעות לקיומה של תופעה, כאשר מסד נתונים שנאסף עד כה משמש למחקר אקדמי המנתח את הגורמים השונים לתופעה.[5] כך למשל, מנתוני רשת החפות האמריקאית, עולה כי ב-63% מהמקרים הגורם להרשעת שווא היה טעות בזיהוי; ב-17% עדות שקר, בכ-26% הודאת שווא ובכ-26% בידוי ראיות על ידי המשטרה והתביעה.[3] הרשעת חפים מפשע בישראל – נתונים ומגמותגם בישראל, ניתן לראות מגמות דומות למתרחש בעולם, הן בעולם המשפט והן מבחינת המודעות הציבורית לתופעה אשר בשנים האחרונות צוברת תאוצה. דרישת ההוכחה במשפט הפלילי בישראל, או "נטל ההוכחה" המוטל על כתפי המאשימה (שבמשפט פלילי היא המדינה) להוכיח את אשמתו של נאשם, נקבע כ"מעבר לכל ספק סביר". קביעה זאת מבטאת את עמדתה של החברה ולפיה נדרשת מידת וודאות גבוהה לצורך הרשעה בפלילים. מדובר בנטל כבד אשר נועד, בין היתר, למנוע הרשעות שווא. אולם, המציאות והנתונים הקיימים כיום בנושא, מלמדים שהמשפט הפלילי אינו חסין מטעויות וכי חפים מפשע לעיתים מורשעים על לא עוול בכפם.[6][7] כפועל יוצא מכך, בשנת 1994 חל שינוי במצב המשפטי שהיה קיים בעקבות המלצות ועדת גולדברג, שהוקמה במטרה לבחון את אפשרות ההרשעה על סמך הודאה בלבד וכן בחינה מחודשת של העילות בחוק למשפט החוזר.[8] המלצות הוועדה הובילו לתיקון החוק העוסק בתנאים לקיום משפט חוזר (חוק בתי המשפט סעיף 31(א)). במסגרת התיקון הורחבה תחולת החוק על מקרים נוספים שלא נכללו בו בעבר ונוספה "עילת סל" המאפשרת לבית המשפט לקבל בקשות למשפט חוזר תחת העילה הכללית של "עיוות דין".[9] כעשרים שנה לאחר מכן, ביוני 2018 הוקמה ועדה ציבורית נוספת, "הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן" המוכרת בשם "ועדת דנציגר". הוועדה הוסמכה לדון, בין היתר, בתופעה של הרשעות שווא, באפשרויות הקיימות למניעתן וכן בנושא המשפט החוזר בישראל. הוועדה פרסמה שני דוחות עד כה, אשר תומכים בעריכת שינויים מהותיים בתחום זה. בין היתר, הומלץ על הקטנת המשקל הראייתי של זיהוי נאשם במסדר זיהוי ועיגון שלבי המסדר בצורה מפורטת וברורה. בנוסף, הומלץ על הקמת רגולטור (יחידת אסדרה) לתחום הפורנזי, שיהיה אמון הן על בחינת השיטות הפורנזיות הנהוגות בישראל והן על אופן יישומן.[10][11] נכון להיום, בישראל, מקום המדינה ועד שנת 2022, התקבלו רק שלושים וארבע בקשות למשפט חוזר. שלושים ואחת מהן התקבלו לאחר תיקון החוק, החל משנת 1996 ואילך.[12] עוד עולה מהנתונים הקיימים כי בתשעה עשר מהמקרים בלבד, בהם התקבלה הבקשה למשפט החוזר, זוכו הנאשמים כך שהרשעתם הוגדרה כהרשעת שווא. יש הטוענים שכמות הרשעות השווא בפועל גדולה יותר מהנתונים הרשמיים כך שאין הם משקפים את המציאות.[13][14] כך למשל, להערכת פרופסור בועז סנג'רו – אחד המומחים המרכזיים בתחום, כחמישה אחוזים מכלל ההרשעות בעברות חמורות בישראל הן הרשעות שווא.[15] הטוענים כך גורסים שמספר הזיכויים במדינה נמוך באופן לא סביר ביחס למספר הכולל של המורשעים בפלילים בישראל ובהתחשב בנתונים הקיימים במדינות אחרות, כגון ארצות הברית.[16] מקרי הרשעות שווא בישראלמאז קום המדינה אושרו 34 משפטים חוזרים, בחלק מהמקרים הפרקליטות החליטה לחזור בה מכתב האישום ולא לנהל משפט חוזר ואפשרה בכך "זיכוי אילם", חלק הסתיימו בהסדר טיעון – וכמה בהרשעה מחודשת. ב-19 תיקים זיכו את המורשעים לאחר הוראה לקיום משפט חוזר:
הגורמים המרכזיים להרשעות שווא בישראלאת הגורמים השונים להרשעות שווא הנלמדים מהספרות המקצועית, ניתן להציג במספר דרכים, לרבות השלב בו מצוי ההליך המשפטי (חקירה או דיון בבית המשפט) או כתלות בטיבו וסוגו של הגורם, כגורם מהותי או פרוצדורלי. הגורמים בחלוקה לפי שלבי ההליך הפליליא. התפיסה המוטעית של אשמת החשוד – עצם מעצרו של חשוד, עלול במקרים מסוימים לחזק את התפיסה שהוא ככל הנראה מי שביצע את המעשה בפועל, מאחר שלא ייתכן שנעצר ללא סיבה מוצדקת. תפיסה שגויה זאת עלולה להוביל את חוקרי המשטרה להתמקד בחשוד בלבד, תוך זניחת כיווני חקירה אחרים שיכולים לסייע בקידום חשיפת האמת. ב. הרשעה על בסיס הודאה בלבד – במשפט הישראלי ניתן להרשיע בפלילים אדם על סמך הודאתו במעשים ובלבד שקיימת ראייה מסוג "דבר מה נוסף" שמטרתה רק לאמת את תוכנה של ההודאה, וככזאת מהווה תוספת שמשקלה "קל כנוצה".[17] בעבר נטו בתי המשפט בישראל לראות בקיומה של הודאת נאשם כראייה משכנעת ביותר וזאת אף זכתה לכינוי "מלכת הראיות". נקודת המפנה בנושא, התרחשה בעקבות ועדת גולדברג (1994) אשר הצביעה על מספר גורמי סיכון שביכולתם להביא להודאות שווא. לרבות מבנה אישיותו של הנחקר, מאפיינים שונים כגון שפת אם, גיל, מצב נפשי או קוגניטיבי, קיומם של לחצים חברתיים חיצוניים או השפעת הלחץ של החקירה ו/או המעצר ועוד.[18][19] המידע והנתונים המצטברים בנושא הובילו לצמיחתה של תפיסה מקבילה, ולפיה יש להתייחס להודאות כראיה "חשודה".[20] במחקרים שנעשו בארצות הברית נמצא שמתוך 120 הודאות שווא, 82% מהן הובילו להרשעות שווא. כפועל יוצא מכך, נתונים אלה מצביעים על כוחם המוגבל של השופטים לזהות בזמן אמת הודאות שווא, ועל הסיכון הקיים בהרשעה על סמך הודאת נאשם בלבד.[21] ג. הרשעה על סמך עדות ראייה – בישראל ניתן להרשיע אדם בפלילי על סמך עדות ראייה אחת יחידה וללא כל ראיה נוספת. זאת בתנאי שהעדות נמצאה מהימנה בעיני בית המשפט. כלל ראייתי זה, העניק לעדים בשיטת המשפט הישראלית, מעמד מרכזי ומשקל רב אך הוא אינו חף מטעויות. על פי נתוני פרויקט החפות האמריקאי, הגורם המרכזי ביותר להרשעות שווא הוא עדויות ראייה מוטעות. נמצא כי ב-76% מתוך 250 הזיכויים הראשונים שנחשפו במסגרת הפרויקט, הרשעות השווא היו מבוססות רק/גם על עדות ראייה מוטעית. כמו כן, מחקרים מצביעים על כך שהסיכויים לזיהוי מוטעה עולים ככל שאדם מתבקש לזהות אדם אחר מקבוצה גזעית או אתנית שונה משלו.[22][23][24] בהתאם לכך, גם בישראל חלו התפתחויות בנושא זה עם הקמת "ועדת דנציגר" אשר במסגרת דוח הביניים הראשון דנה, בין היתר, במשקל הפחות שיש לייחס לראיה זאת ולכללים שיש לעגן לצורך הגברת מהימנותה.[11] ד. עדות שקר – מדובר במקרים בהם עד שיקר בצורה מכוונת והביא להפללתו של הנאשם. הנתונים שנאספו במסגרת פרויקט החפות האמריקאי מצביעים על כך שב-21% מתוך 250 הרשעות השווא הראשונות של הפרויקט, הרשעת השווא נתמכה גם בעדות שקר.[25] ה. ראיות מדעיות – על פי שיטת המשפט הישראלית, ראיות מדעיות (כגון: DNA, השוואת טביעות אצבעות וכדומה) מוגשות לבית המשפט באמצעות מומחה, אשר יכול להעיד אודות מהימנותן והמשמעות הנגזרת מהן. בישראל לאור פערי הכוחות בין הצדדים בהליך הפלילי, הראיות המדעיות מוצגות ברוב המקרים על ידי התביעה ולא על ידי ההגנה. המעבדות השונות (כגון המעבדה לזיהוי פלילי ובדגש על המרכז לרפואה משפטית) אינן עומדות לרשות הסנגוריה, אלא לרשות התביעה והמשטרה בלבד. לפיכך, מוטל עול כלכלי כבד על נאשמים הנדרשים לחוות דעת ולעדות מומחה נגדית מטעמם. בהמשך לכך, עובדי המעבדות עובדים בצמידות לגורמי התביעה, דבר שעלול להשפיע על מידת האובייקטיביות שלהם, אף אם לא במכוון. כך למשל, כאשר המעבדה מבצעת מלכתחילה רק את אותן הבדיקות שעשויות להפליל את הנאשם ולא לזכותו. כמו כן, מומחים נוטים לעיתים להפריז במידת הדיוק של הבדיקה אותה ביצעו. במקביל, שופטים אינם מודעים דיים לאפשרות של טעות מעבדה או לכך שהרבה נדבכים ב"מדע הפורנזי" לא פותחו על סמך או בהתבסס על מחקר מדעי, אלא על ותק וניסיון של מבצע הבדיקה בלבד.[26] גם בהקשר זה, מממצאי פרויקט החפות תומכים ומצביעים על כך ש74% מתוך הרשעות השווא התבססו גם על 'ראיות מדעיות', מהן 60% היו מוטעות, כאשר מדובר בראיות מסוימות שנתפסות כאמינות בידי בית המשפט אך מתבררות כחסרות ביסוס. ו. ראיות נסיבתיות מטעות – ראיה נסיבתית היא ראיה שאינה מוכיחה באופן ישיר עובדה מעובדות כתב האישום, אלא היא מוכיחה "נסיבה" שבאמצעות ההיגיון ניתן להסיק ממנה עובדה מסוימת. כך למשל, מאיכון טלפון סלולרי של חשוד באזור ביצוע עבירה ובזמן ביצועה, ניתן להסיק שהיה נוכח החשוד באזור ובשעה שהתרחשה העבירה. למעשה, ניתן להרשיע בישראל בידי ראיות נסיבתיות בלבד.[27] אולם, הראיה הנסיבתית עלולה בנסיבות מסוימות ליצור רושם מוטעה לגבי אשמתו של אדם בביצוע עבירה, או לגבי עצם העובדה שנעברה עבירה כשבמציאות לא בוצעה כלל.[28][29] ז. הטיות קוגניטיביות בפענוח ראיות וקביעת ממצאים – מקרים בהם ידיעה מוקדמת הקושרת נאשם למעשה, משפיעה על פענוח הראיות בתיק. מדובר בהטיה הנוגעת לכלל הגורמים העוסקים בפענוח העבירה. לדוגמה, כאשר מומחה המפענח ממצאי DNA במעבדה, יודע שהדגימה לה הוא משווה היא של נאשם שזוהה כאנס, יכול הדבר להוביל להטיה ובכך לפענוח שגוי.[30] ח. האמת העובדתית למול האמת המשפטית – שיטת המשפט מבחינה בין האמת העובדתית שהיא מה שהתרחש בפועל, לאמת המשפטית שהיא מה שהוכח בבית המשפט שהתרחש בכפוף למגבלות בית המשפט (לדוגמה: כללים ראייתיים). לעיתים, מתגלה כי קיים פער בין האמת העובדתית לאמת המשפטית, כך שאדם עלול להיות מורשע בעבירות מסוימות למרות שלא קיימת וודאות של ממש, שאכן זה המצב העובדתי שהיה בפועל. כך למשל, החוק מעגן מספר "חזקות משפטיות" אשר בהתקיימותן וכל עוד הנאשם לא הביא ראיה להפריכן, ניתן לקבוע עובדות או להסיק ממצאים. לדוגמה, העובדה שאם אדם נתפס עם כמות מסוימת של סם בחפציו, מקימה חזקה משפטית ולפיה הסם אינו לשימוש עצמי אלא למטרות סחר. דוגמה נוספת היא העבירה המעוגנת בסעיף 64ד לפקודת התעבורה, לפיה נהג שמסרב להיבדק בבדיקת ינשוף יחשב כמי שנהג בשכרות. גם העובדה שחלה חסינות על מסמכים מסוימים מצביעה על פער בין האמת העובדתית לאמת המשפטית, כאשר פער זה עלול להוביל בנסיבות מסוימות גם להרשעת שווא.[31][32][33] גורמים הנובעים מבעיות פרוצדורליות
דרכי ההתמודדות בישראל עם הרשעת שוואעל פסק דין מרשיע בו נקבעה אשמתו של נאשם על ידי בית המשפט, ניתן לערער פעם אחת בזכות בפני ערכאה גבוהה יותר (ערכאת ערעור). לאחר קבלת פסק דין בערעור, הופך ההליך ולאחר מכן ניצבות בפני הנידון הטוען לחפותו שלוש דרכי התמודדות נוספות: 1. הגשת בקשה ל-"דיון נוסף" – מוגשת לבית המשפט העליון לאחר שניתן פסק דין סופי שלא ניתן לערער עליו עוד (פסק דין חלוט). קבלת הבקשה תאפשר דיון נוסף בתיק, שידון בהרכב מורחב של שופטים (במקום שלושה שופטים כמקובל) וזאת על אף קיומו של פסק דין חלוט. הליך זה מוסדר בחוק בתי המשפט,[42] שקובע כי דיון נוסף יתקיים רק מקום בו הוכח כי מדובר בהלכה שנפסקה ובעלת חשיבות, חידוש, או קושי מהותיים ומשמעותיים באופן המצדיק דיון נוסף בסוגיה המשפטית. לפיכך, רוב הבקשות לדיון נוסף נדחות בסופו של דבר. כמו כן, אפשרות הדיון הנוסף אינה נועדה לצורך בירור העובדות אלא נועדה לבירור סוגיה משפטית ובשל כך לרוב אינה מועילה לנידון חף מפשע המעוניין בהוכחת חפותו.[43] 2. בקשה למשפט החוזר – הדרך העיקרית להתמודדות עם הרשעות שווא. הבקשה נידונה בפני בית המשפט העליון על ידי שופט אחד (דן יחיד) וזאת רק לאחר תום כלל שלבי ההליך הפלילי. מוסד המשפט החוזר מעוגן בחוק בתי המשפט[42] ומונה את העילות אשר בהתקיימותן יורה בית המשפט על קבלת הבקשה וקיום הליך פלילי חדש לחלוטין (בין העילות המנויות בחוק ניתן לציין את עילת הראיות החדשות; התגלה כי ראיה מרכזית מזויפת; התעורר חשש שנגרם עיוות דין ועוד).[44] אף על פי שמדובר במסלול העיקרי לבירור טענות חפות והרשעת שווא, בפועל רובן המוחלט של הבקשות נדחות.[45][46][47] זאת, בין אם בשל העדר חקיקה וסמכויות בחוק ובין אם בשל קביעת רף הוכחה בלתי ניתן להשגה (הוכחה ישירה לחפותו של הנאשם).[48] יתרה מכך, ייתכן ומציאות זאת נובעת מכך שאין בנמצא הסדרה חוקית לשמירת מוצגים, ומכך שקיים ניגוד עניינים מובנה בהליך. כיום, אותו הגוף שהוביל להרשעה- כלומר הפרקליטות, הוא גם הגוף שנדרש לבקר את עצמו, לבחון בקשות אלה ולתת עליהן מענה.[49][50][51] בנוסף לכך, קיימת אי בהירות משפטית בהליך. למשל בכל הנוגע ליצירת קשר עם עדים לאחר קיומו של פסק דין חלוט, החוק אינו נהיר ועלול לחשוף את המבקש או בא כוחו, לאישום פלילי מקום בו יוכרע כי דובר ב"הטרדת עד".[52] 3. בקשת חנינה בידי הנשיא – מוסד החנינה מעוגן בחוק יסוד: נשיא המדינה ולפיו לנשיא מדינת ישראל מוקנית הסמכות להקל בעונשם של מורשעים מטעמי חסד.[53] בפעולה זאת הממסד אינו מבקש "לעשות צדק" אלא פועלו מתמקד דווקא בעשיית חסד. בניגוד לקבלת בקשה למשפט חוזר אשר מבטלת את הרשעתו של הנידון על כל נדבכיה, החנינה מותירה אות קלון על החנון ואיננה מבטאת חפות. לפיכך, היא אינה מותאמת ואינה מיועדת לתת מענה הולם לאדם הטוען שהורשע לשווא. יחד עם זאת, לעיתים החנינה נדרשת כסעד ביניים עקב נסיבות המקרה עד לבירור העובדות בבקשה עתידית למשפט חוזר.[43] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
