|
משפט פלילי
המשפט הפלילי הוא ענף מתחום המשפט, שתכליתו שמירה על המוסר, והסדרת חיי החברה על ידי הגדרת התנהגויות שליליות מסוימות כבלתי-חוקיות,שמירת זכויות אדם, וזאת באמצעות כללי עשה ואל-תעשה. אדם המפר כללים אלה יואשם בביצוע עבירה פלילית, ועשוי לעמוד לדין ולהיענש בהתאם לעונשים הקבועים בחוק. המשפט הפלילי חל על תחום רחב ומגוון של התנהגויות אשר הוגדרו בחוק כפליליות, והוא נועד למנוע התנהגויות אלו באמצעות הרתעה, העמדה לדין, ענישה וקלון. המשפט הפלילי מאופיין בכך שאכיפתו מוטלת קודם כל על המדינה, באמצעות התביעה הכללית, אף במקרים שהנפגע העיקרי מההתנהגות הפלילית יהא מתלונן פרטי אחר בחברה. המשפט הפלילי מסדיר יחסים בין פרטים בחברה, שמירה על הסדר הציבורי והגדרת דרכי התנהגות מקובלים גם כאשר יש סכסוכים בין אדם לחברו, אך למעשה מתנהל בין המדינה (כישות קולקטיבית) לבין הפרט (למשל: חשוד, נאשם, אסיר). התנהגות פליליתהתנהגות פלילית היא התנהגות המנוגדת לדין הפלילי, אשר מעוגן בחוק העונשין ובשורת חיקוקים נוספים. יש סוגים שונים של התנהגויות פליליות, וההגדרות של מעשה או מחדל כ'פליליים' משתנות ממדינה למדינה ומחברה לחברה. עם זאת, ישנם מספר מעשים המוגדרים כעבירות פליליות במרבית המדינות והחברות האנושיות, כגון: רצח, גנבה ואונס. שתיים מן הקטגוריות המרכזיות של העבירות הפליליות הן עבירות אלימות (למשל: רצח, הריגה, תקיפה וחבלה) ועבירות רכוש (למשל: גנבה, שוד ופריצה). בחלק מהמדינות, כולל מדינת ישראל, עבירות תנועה אף הן עבירות פליליות. בהקשר הפלילי, תפקידה של מערכת המשפט הוא לקבוע ממצאים עובדתיים, לפרש את הדין הפלילי, לקבוע האם התנהגות מסוימת המובאת בפניה (באמצעות כתב אישום) היא פלילית ואם לאו, ולגזור את עונשם של עבריינים מורשעים. קביעה כי התנהגות היא פלילית נקראת הרשעה וקביעה כי הנאשם לא עבר את העבירה הפלילית בה הואשם נקראת זיכוי. בשיטת המשפט המקובלת הנסמכת על תקדימים, החלטות כאלו מרחיבות ומפתחות את החוק ואת פרשנותו המחייבת. לעומת זאת, במסגרת שיטת המשפט הקונטיננטלי, אין לתקדים השיפוטי משקל משמעותי, ולכן אין להכרעת בית המשפט מעמד מחייב, והיא תקפה רק במקרה הנדון. במקרים רבים נדרש בית המשפט להכריע גם בסוגיות ערכיות מורכבות. דוגמה לכך היא סעיף 431 לחוק העונשין הישראלי: 'עבירת העושק', שמתגבשת כאשר אדם "מנצל את המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית, חוסר הניסיון או קלות הדעת של הזולת לאחת מאלה, דינו – מאסר שלוש שנים...". הקושי הטמון בהגדרת עבירת העושק (אשר מעוגנת גם במשפט הפלילי של חלק ממדינות המשפט הקונטיננטלי), היא שעושק במובן זה קיים, במידה זו או אחרת, בכל עיסוק מסחרי שבו אחד הצדדים מפיק תועלת עודפת מן העסקה. על כן נדרש בית המשפט להכריע האם מקרה נתון מהווה 'עושק' פלילי, או שהוא מהווה עיסוק מסחרי לגיטימי (אשר ייתכן שיכלול גם הפקת תועלת חד צדדית, ואפילו קיצונית, מן העסקה). בישראל
התפתחות חקיקתית היסטוריתהקודקס הפלילי הראשון בארץ ישראל היה הקודקס הפלילי העות'מאני, שהושפע מתערובת של משפט מוסלמי וקודקס צרפתי. בשנת 1936 ביטלו שלטונות המנדט הבריטי את הקודקס הפלילי העות'מאני, והחילו את פקודת החוק הפלילי, 1936, המבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. צעד זה יצר את הקשר בין המשפט הפלילי האנגלי למשפט הפלילי הישראלי, קשר אשר היווה מסגרת ומקור השראה לאורך שנים רבות. עם הקמת מדינת ישראל, קבע סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט כי תחול המשכיות של המערכת החוקית שהייתה קיימת ערב הקמת המדינה. מאז הקמת המדינה נעשו בחוק הפלילי תיקונים לא מעטים. רוב התיקונים והשינויים נעשו בחלק הספציפי של החוק, אשר מתייחס לעבירות השונות; ולא נגעו לחלק הכללי אשר קובע את עקרונות המשפט הפלילי בישראל. לאורך השנים הוחלף פרק הענישה, שבחלק הכללי, ולפעמים בוטלו עונשים מסוימים והוספו חדשים. בשנת 1977 אישרה ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת את פקודת החוק הפלילי מחדש, וביצעה קודיפיקציה לדיני העונשין. במסגרת זו שולבו התיקונים השונים בדבר חקיקה אחד, תהליך שהוביל ליצירת חוק העונשין, התשל"ז-1977, שהוא נוסח חדש ונוסח משולב של דבר החקיקה שקדמה לו. לאורך השנים, חוק העונשין המשיך לעבור שינויים רבים, הן בשל היקפו והן בשל רגישות הנושאים שבהם הוא עוסק. בשנת 1994 נכנס לתוקפו התיקון המרכזי לחוק העונשין, תיקון 39. במסגרת תיקון זה הוחלף לגמרי החלק הכללי של חוק העונשין (סעיפים 1–34 לחוק בוטלו, ובמקומם נחקקו סעיפים חדשים). בעיצוב ובניסוח החוק השתתפו מומחים רבים, גם מן האקדמיה, ובהם פרופ' שניאור זלמן פלר ופרופ' מרדכי קרמניצר. בתחילת שנת 2006 אישרה הכנסת את תיקון מספר 90 לחוק. עקרונות דיני העונשין
'הגנה עצמית' בהתאם לסעיף 34 בחוק העונשין: טענת הנאשם כי פעל כלפי תוקף במטרה להדוף תקיפה שלא כדין. וזאת בכפוף למספר קריטריונים שנקבעו בסעיף 34 כסייגים להגנה עצמית. 'כורח' - סעיף 34 יב' לחוק העונשין: טענת נאשם כי פעל תחת איום של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של עושה המעשה או של זולתו. 'צידוק' - סעיף 34 י"ג: הגנה של נאשם אשר ביצע עבירה - כאשר היה חייב או מוסמך לפעול, או בשל ציות לרשות מוסמכת, אלא אם מדובר בפעולה בלתי חוקית בעליל. 'זוטי דברים' - סעיף 34 י"ז: הגנה של נאשם, כשלאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו ניתן להגדירו כקל ערך. מטרות דיני העונשיןחוק העונשין הישראלי אינו מגדיר את מטרות המשפט הפלילי ואת מטרות הענישה. בחקיקה הישראלית ניתן למצוא שיקולים תועלתנים וגמולניים מעורבבים, וכך גם דעות השופטים.[2]
מטרה עיקרית של דיני העונשין היא הרתעה. קיימים שני סוגי הרתעה: אישית (העבריין עצמו לומד לקח) וכללית (שאר הציבור לומד לקח –יראו ויראו). חולשתה העיקרית של גישת ענישה לצורך הרתעה היא שלפיה, בעת שאדם מבצע עבירה, הוא מבצע אומדן של העונש הצפוי ביחס להנאה שיפיק. מחקרים שונים שבוצעו בתחום הצביעו על כך שענישה מרתיעה יותר את הפרטים הנורמטיביים בחברה ומרתיעה יותר בעבירות מסוימות. בעבירות אינסטרומנטליות (רכוש), ההרתעה אפקטיבית יותר. לעומת זאת, בעבירות אקספרסיביות (רגש), הרתעה אפקטיבית פחות. למשל, יש ספק אם ענישה מהווה הרתעה אפקטיבית כלפי רוצחים, בעלים מכים, עבירות אלימות וכדומה – ציבור לא נורמטיבי ומבצעי עבירות אקספרסיביות.
מאחורי מטרה זו עומדת הגישה כי יש לדיני העונשין מטרה עמוקה יותר מהרתעה. לפי תאוריה זו, מטרתם העיקרית היא לשמש כלי לחינוך הציבור ולהתוות את גבול המותר והאסור בחברה. על פי גישה זו דיני עונשין שואפים לגרום לפרט להפנים את הנורמות הרצויות ולנהוג על פיהן, במנותק מהחשש מפני סנקציה.
תורות ענישה מסוימות מייחסות למשפט הפלילי, בנוסף להרתעה, גם מטרה של תיקון העבריין. תורות אלה שמות דגש על הפן השיקומי במקום על הפן ההרתעתי, ומצביעות על תכליתו של המשפט הפלילי להפוך את העבריין לאזרח מתפקד ומועיל לחברה. בהתאם לכך, המטרה העיקרית של המשפט הפלילי היא לקדם את שילובו של העבריין בחברה כאזרח שומר חוק. יש אף מלומדים שסוברים כי, במודל ענישה שיקומי, על השופט להתאים את העונש לעבריין יותר מאשר לעבירה.
המניעה מטרתה להפסיק התנהגות לא חוקית או סוטה של העבריין, על ידי הרחקתו מהחברה והגבלת יכולתו הפיזית לבצע עבירות נוספות. במרכז המודל המניעתי עומדים שיקולים של הגנה על שלום הציבור על ידי הרחקת העבריין המסוכן מהחברה. בימינו מטרות אלה מושגות באמצעות עונשי המאסר. לפי גישה זו, ההנחה היא ששיעור הפשיעה קטן, כל עוד העבריין כלוא.
תאוריות שונות בדיני הענישה טוענות כי תפקידו של המשפט הפלילי הוא להטיל על העבריין עונש שיהווה גמול צודק למעשהו. בניגוד לגישות האחרות, אין למטרת הגמול היבט תועלתני. אין לה עניין בשינוי התנהגות העבריין. עיקרה לגמול לעבריין על העבירה מידה כנגד מידה. פרשנות החוק במשפט הפליליפקודת החוק הפלילי קבעה "אין עונשים אלא על פי חוק מפורש" (כלומר: לא במשתמע). בהתאם לכך התבצעה פרשנות דווקנית. דוגמה בולטת מהווה פס"ד הירש ברנבלט, בו זוכה איש היודנראט שסייע לנאצים למנוע בריחת יהודים, בנימוק שהחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא התייחס במפורש למצב כזה. פסק דין מזרחי היווה נקודת מפנה בפרשנות החוק במשפט הפלילי. בפסק דין זה נידון עניינו של אסיר שלא שב מחופשה. ההגנה טענה שלא ניתן להרשיעו על סמך החוק שאוסר בריחה מ"משמורת חוקית", אך השופט אהרן ברק קבע שבמקום לבחון את לשונו היבשה של החוק, נכון יותר לבחון את מטרת החוק ולפרש את החוק על פיה (פרשנות תכליתית), ובהתאם לכך נפסק שגם בריחה מ"משמורת רעיונית" מהווה עבירה פלילית. מאוחר יותר תוקן חוק העונשין, ונקבע בו במפורש, בסעיף 34כא: ” ניתן דין לפירושים אחדים סבירים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין”. מחד, חקיקה זו תואמת את עמדת ברק לפיה יש לאמץ פרשנות תכליתית. מאידך, חקיקה זו שוללת את תפיסתו העקרונית של ברק, לפיה יש רק פרשנות תכליתית אחת. יסודות העבירה הפלילית
היסוד העובדתי (actus reus)"אין עבירה ללא מעשה" ("nullum Crimen sine Actus"), כשהיסוד העובדתי מבטא התרחשות אובייקטיבית במציאות, ומורכב משלושה רכיבים:
יש לציין כי רכיב תוצאתי אינו מתקיים בכל עבירה, כי אם רק בעבירות תוצאתיות (ולא בעבירות התנהגותיות).
היסוד הנפשי (mens rea)
היסוד הנפשי מבטא את העמדה הנפשית הסובייקטיבית של העבריין כלפי ההתרחשות, קרי היסוד העובדתי. כל עבירה דורשת יסוד נפשי שונה, כשהיסודות הנפשיים הנדרשים בדרך כלל לגיבוש עבירה הם מסוג: מחשבה פלילית או רשלנות. אדם מבצע עבירה רק אם עשה במחשבה פלילית, זולת אם נקבע בהגדרת העבירה כי רשלנות היא היסוד הנפשי הדרוש לשם התהוותה; או כי העבירה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה.
מהיסוד הנפשי נגזרים גם סוגי העבירות, והם:
"אחריות קפידה" - הן חריג לכלל שעבירה שנקבעה בדין טעונה הוכחת יסוד נפשי של מחשבה פלילית או רשלנות, אחריות קפידה היא בעיקר בתחום עבירות תעבורה (שמוגדרות 'עבירות פליליות') ואולם, גם בעבירות אחריות קפידה לא יישא אדם באחריות פלילית אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה, ועליו להוכיח זאת; מכל מקום, אדם לא יידון למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות. דוגמה לעבירת אחריות קפידה: נסיעה בלילה ללא אורות.
בעבירות תוצאתיות נדרשת הוכחת 'קשר סיבתי' בין היסוד העובדתי לתוצאתו, כאשר מבחינים בין קשר סיבתי 'עובדתי' ל'משפטי':
הרחבת האחריות הפליליתהדין הפלילי מכיר בעקרון של אחריות אישית. לכלל זה ישנן הרחבות אם בסוג העבירות ואם בסוג המבצעים: עבירת הניסיוןעבירת הניסיון היא עבירה בה אדם מנסה לעבור עבירה, במטרה לבצעה, ועשה מעשה שאין בו הכנה בלבד, והעבירה לא הושלמה; לעניין עבירת הניסיון, אין זה משנה כלל אם עשיית העבירה לא הייתה אפשרית מחמת מצב דברים שהמנסה לא היה מודע לו או טעה לגביו. בעקבות תיקון 39 שנכנס לתוקף בשנת 1995 וסימן מעבר של שיטת המשפט הפלילית בישראל לשיטה דאונטולוגית הורחבה האחריות הפלילית על 'המנסה', והעונש המוטל עליו זהה לעונשו של המבצע את העבירה במלואה. עם זאת, פעמים רבות בפועל התיקון לא מיושם בשל נטייתם האינטואיטיבית של השופטים להתייחס בקלות יחסית כאשר הניסיון לא הגיע לכדי ביצוע. כאשר מדובר בעבירה דו-צדדית, שהשלמתה מצריכה שיתוף פעולה מצדו של אדם נוסף ההופך גם הוא לעבריין, יש במאמץ לשכנע אדם כאמור לשיתוף פעולה, כדי להוות 'ניסיון' לעבור את העבירה המושלמת (ע"פ 7399/95 נחושתן תעשיות מעליות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 105 (1998), בעמ' 129). עבירות שותפותשותפות לדבר עבירההדין הפלילי מרחיב את חבות היחיד כ'מבצע עבירה בצוותא', כך שרואים את אלה המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, אם הם מבצעים אותם בצוותא, ואין זה משנה אם כל המעשים נעשו ביחד, או שחלקם בידי אחד וחלקם בידי אחר. הוא הדין לגבי 'מבצע באמצעות אחר' - דהיינו אדם שתרם לעשיית המעשה, באמצעות אדם אחר שביצעו, ככלי בידיו, הנתון במצב של קטינות או אי שפיות הדעת; העדר שליטה; ללא מחשבה פלילית; טעות במצב דברים; כורח או צידוק. אחריות המשדלהמביא אדם אחר לידי עשיית עבירה - בין בשכנוע, בין בעידוד, בין בדרישה, בין בהפצרה ובין בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה. לעניין עונשו של המשדל קבע החוק עונש זהה לעונשו של המבצע העיקרי (כשהחריגים הם: כשנקבע בחוק עונש מיתה או מאסר עולם חובה - עונשו מאסר עשרים שנים; כשהעונש שנקבע מאסר עולם - עונשו מאסר עשר שנים; כשהעונש מזערי - עונשו לא יפחת ממחצית העונש המזערי; וכשהעונש חובה כלשהו - הוא יהיה עונש מרבי, ומחציתו תהא עונש מזערי). מבצע באמצעות אחרהגדרה העבירה מוגדרת בסעיף 29(ג) לחוק העונשין. מדובר באדם שלא מבצע בעצמו את היסוד העובדתי של עבירה מסוימת, אלא הוא משתמש באדם אחר כדי לבצע עבירה (הופך אדם אחר ל"כלי בידיו"). האחר, שהוא המבצע הישיר של העבירה, נתון באחד מהמצבים הבאים: (1) קטינות או אי שפיות הדעת; (2) העדר שליטה; (3) ללא מחשבה פלילית; (4) טעות במצב דברים; (5) כורח או צידוק. לא מדובר ברשימה סגורה וייתכנו מצבים נוספים שלא צוינו לעיל בהם יוכל להימצא האחר, כשהמשותף לכולם הוא היעדר כשרות פלילית בשעת העשייה. רעיון הדוקטרינה ישנו מבצע שיש לו פטור מאחריות פלילית ולכן לא ניתן להרשיעו ויש אדם שהשתמש באחר כדי לבצע עבירה מסוימת, שאותו ניתן להרשיע בעבירה על ידי ביצוע באמצעות אחר. הדוקטרינה היא כלי המאפשר הטלת אחריות על שותפים עקיפים במקרים שבהם המבצע העיקרי לא נושא באחריות פלילית. [3] היחסים בין המבצע באמצעות אחר לבין המבצע ("האחר") הם יחסים לא שוויוניים ויש בהם משום ניצול של האחר. בנוסף קיימים פערי ידע ושליטה - למבצע באמצעות אחר יש את השליטה על פעולותיו של האחר והאחר לא מבצע את העבירה מתוך בחירה חופשית.[4] היסוד העובדתי[5] 1. המבצע באמצעות אחר לא מבצע בעצמו את היסוד העובדתי של העבירה. מעשהו מוגדר בסעיף כ"תרומה לעשיית מעשה". תרומתו יכולה להיות מכל סוג שהיא (הפצרה, שידול, סיוע וכיוצא בזאת). 2. יש צורך שה"אחר" יבצע את המעשה האסור המוגדר בעבירה. 3. נסיבה הכרחית לקיום הדוקטרינה היא קיומו של אדם אחר המשמש ככלי בידי המבצע ונתון במצב של היעדר אחריות, בעיקר ע"פ המצבים הנזכרים בסעיף. -יש הסבורים כי לעיתים יהיו מצבים בהם יהיה ניתן להרשיע גם את המבצע באמצעות האחר וגם את המבצע העיקרי, למשל במקרה של ציות חייל לפקודה בלתי-חוקית בעליל שנתן לו מפקדו. היסוד הנפשי היסוד הנפשי של המבצע באמצעות אחר הוא כפול: 1. יסוד נפשי של העבירה המושלמת, אותה מבצע האחר. 2. מודעות (לפחות עצימת עיניים) לכך שהאחר נמצא במצב של נחיתות, בדרך כלל לפי המצבים המנויים בסעיף 29(ג) לחוק העונשין, ולכך שהוא נמצא כ"כלי בידו" במהלך העשייה.[5] ענישת המבצע באמצעות האחר העונש של המבצע באמצעות אחר שווה לעונש של מבצע עיקרי של אותה העבירה. ישנו ויכוח לגבי חומרת מעשיו של המבצע באמצעות אחר: א. יש הסבורים שמעשיו חמורים יותר משל מבצע ישיר - כיוון שגרם לאדם אחר לבצע עבירה. לא רק חטא אלא גם החטיא אדם אחר. ב. יש הסבורים שמעשיו חמורים פחות משל מבצע ישיר - לא מסוגל לבצע בעצמו את העבירה ולכן משתמש באחר. משום כך יש הסבורים שרמת המסוכנות שלו נמוכה יותר. אחריות המסייעכל אדם אשר עשה מעשה כדי לאפשר להקל או לאבטח את ביצוע העבירה, בין לפני עשייתה ובין בשעת עשייתה - או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע ונשוא באחריות פלילית.
הקלות למסייע למשדל ומנסה
עבירה נוספת ושונה שבוצעה בידי שותףכשאחד השותפים עשה עבירה שלא תוכננה מראש, כשיש 4 תנאים מצטברים - יש "אחריות שותף למעשים שונים ונוספים שנעשו על ידי שותפו (34א): 1. נעשה עבירה בידי "מבצע בצוותא". עם זאת, ניתן להרשיע את השותף בעבירה הכוללת יסוד נפשי של פזיזות לכל היותר.[6] ניתן אף להרשיע את המסייעים והמשדלים בעבירה שונה או נוספת (34א (א)2), ואולם רק בעבירה הכוללת יסוד נפשי של רשלנות. הגנות מפני אחריות הפלילית
ברוב המדינות המתוקנות הרשעת אדם בעבירה פלילית מותנית בבגירות, בבגרות דעתו, מסוגלותו להתנהג בהתאם לכללים חברתיים, וכושרו להבין משמעות מעשיו. ללא סגולות אלו אין הוא נחשב בר-עונשין. הדרישה המזערית להטלת אחריות פלילית צריכה להיות שבעת ביצוע פעולה הוא מבין את האלטרנטיבות שלרשותו, והבין את משמעות הבחירה בקו פעולה פלילי. לפיכך קיימות מספר נסיבות המהוות סייגים לאחריות פלילית והם:
לעיתים, אדם רשאי לעשות מעשה הנחשב עבירה אך עקב הנסיבות ניתן לו פטור ומוכרת לו הגנה מפני הרשעה בפלילים:
בארצות הברית הוכרה הגנת הפח היקוש - הגנה המאפשרת לנאשם להתגונן בטענה כי הודח למעשה העבירה על ידי סוכן רשות ומאחר שכך יש להסיר ממנו אחריות פלילית. הטעם העיקרי להגנה הוא שיש טעם לפגם בכך שהרשות אשר אחראית על מניעת פשעים וגילויים, תהא זו אשר יוצרת אותם. ההגנה טרם נתקבלה בישראל, אולם בארצות הברית היא מהווה הגנה מהותית מפני אישום פלילי. ראו גםלקריאה נוספת
מידת הזהירות במסילת ישריםעל פי מסילת ישרים ספר מוסר בסיסי ביהדות, על האדם לאמץ קודם את מידת הזהירות וללמוד קודם מהתורה(מצוות לא תעשה) מה לא לעשות ולהימנע מהחטא, ועליו לפקח על מעשו ולהתבונן בהם. חוק העונשין מתבסס ברובו על מצוות לא תעשה מהתורה. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי. |
||||||||||||||||||||||||
