|
ז'אן פראנסה
ז'אן פראנסה (בצרפתית: Jean René Désiré Françaix 23 במאי 1912 בלה מאן – 25 בספטמבר 1997 בפריז) היה מלחין נאו-קלאסי, פסנתרן ומתזמר צרפתי, שנודע בתפוקתו הפורה ובסגנונו הנמרץ. קורות חייוכשרונותיו הטבעיים של פראנסה זכו לעידוד בגיל צעיר מצד משפחתו: אביו, מנהל הקונסרבטוריון בלה מאן, היה מוזיקולוג, מלחין ופסנתרן ואמו הייתה מורה לשירה. כבר בגיל שש החל לחבר מוזיקה ופרסומו הראשון, בשנת 1922, משך את תשומת לבו של מלחין, שעבד בבית ההוצאה וניווט את הילד המוכשר אל מורה מחוננת, נדיה בולאנז'ה. בולאנז'ה סייעה להתפתחות הקריירה של פראנסה בראותה במלחין הצעיר את אחד הטובים, אם לא המצטיין, בתלמידיה. גם איזידור פיליפ, פסנתרן ופדגוג ידוע-שם, לימד את פראנסה. ז'אן פראנסה עצמו ניגן לעיתים קרובות את יצירותיו הוא וזכה לשבחי הקהל; יש לציין כי ביצוע הבכורה של הקונצ'רטינו שלו לפסנתר ותזמורת בפסטיבל באדן-באדן בשנת 1932.[1] ז'אן פראנסה היה פסנתרן עתיר-כישרון מגיל צעיר. הוא זכה בפרס ראשון לפסנתר בקונסרבטואר של פריז (ההכשרה המוזיקלית הרשמית היחידה שלו) והיה מבוקש להופעות הן כמלווה והן כסולן. הופעות נודעות שלו היו בדואט עם הצ'לן הצרפתי מוריס ז'נדרון ונגינת הקונצ'רטו לשני פסנתרים של פרנסיס פולנק יחד עם המלחין בכמה הזדמנויות, כאשר ז'אק פברייה לא היה זמין. הקונצ'רטו לשני פסנתרים של פראנסה עצמו נכתב בשביל בנותיו, ששתיהן היו פסנתרניות צעירות ומלבלבות בתקופת חיבורו. תעסוקתו העיקרית של ז'אן פראנסה הייתה קריירת ההלחנה שלו, הפעילה במידה שאינה מצויה. פוריות כתיבתו עמדה בעינה לכל אורך חייו; ב-1981 תיאר את עצמו כ"מלחין בקביעות", אך זה מסיים יצירה אחת וכבר מתחיל חדשה, וכך המשיך עד מותו ב-1997. יצירתומוריס ראוול אמר על פרנסה הצעיר, בשיחה עם הורי הנער, "בין סגולותיו של הילד אני מבחין מעל לכל בזו, שהיא החשובה והמועילה ביותר לאמן - הסקרנות: הישמרו שלא לדכא בו סגולות אלה, עכשיו או בעתיד, אחרת תסתכנו בכך שהרגישות הצעירה הזו תיבש ותקמול." ההורים קיבלו את העצה וז'אן הצעיר עלה כפורח: פרנסה היה מלחין פורה, שכתב יותר מ-200 יצירות במגוון סגנונות גדול. בהיותו פסנתרן וירטואוז, רבות מיצירותיו נכתבו לפסנתר, בייחוד היצירות הקאמריות הרבות, שחיבר לכמעט כל כלי תזמורתי והרכב מקובל. הוא היה מתזמר מיומן, תכונה שבאה לביטוי בשימוש שעשה בגוני צליל. פראנסה כתב יצירות ברבות מן הצורות המוזיקליות הגדולות העיקריות, בהן קונצ'רטי, סימפוניות, אופרה, מוזיקה לתיאטרון ולבלט ויצירות שנשענו על מסורות, שחנן סר במאה ה-20, כגון הקנטטה. על אף נטייתו לשוות אופי מודרני לאופני הביטוי הנושנים, היה פראנסה נאו-קלאסיציסט מושבע, שדחה אטונליות ושיטוטים חסרי-צורה, והסתמך על ספרות העבר הגדולה ליצירותיו הווקאליות. פראנסה חיבר גם מוזיקה לעשרה סרטים, בשביל הבמאי סשה גיטרי. סגנונו של פראנסה מצטיין בקלילות ושנינות (מטרתו המוצהרת הייתה "לגרום הנאה"), ויש בו גם מאופי השיחה, המתבטא ביחסי גומלין בין הקווים המוזיקליים. במהלך הקריירה שלו כמעט לא חל שינוי בסגנונו; על אף השפעתם של מלחינים שהעריץ (כמו עמנואל שברייה, איגור סטרווינסקי, מוריס ראוול ופרנסיס פולנק) על כתיבתו, מיזג פראנסה את מה שליקט מהשראתם אל תוך האסתטיקה המובהקת שלו עצמו, שבאה לביטוי כבר ביצירות המוקדמות. מבחר מיצירותיו הנודעות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||
