|
זיכרון השואה בישראל  זיכרון השואה בישראל מתייחס לדרך שבה מוצאת השואה את ביטויה בשיח החברתי והתרבותי במדינת ישראל. הכוונה היא בראש ובראשונה להנצחה, אך גם לביטוייה השונים של השואה ולמקומה באתוס הישראלי. בחינת מקומה של השואה בזיכרון הציבורי הישראלי משלבת דיונים היסטוריים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ותרבותיים. לאופיו של זיכרון השואה השלכה חשובה גם לסוגיות תאולוגיות, כמו אמונה דתית בזמן השואה ואחריה ועוד. זיכרון השואה מתייחס לדרך שבה נתפסת השואה באתוס הישראלי החילוני הציוני, ובמידה רבה גם אצל הציבור הדתי לאומי. סביר להניח שאירוע בסדר גודל כזה תהיה לו השפעה רב ממדית על דמותם של היהודים כפרטים ועל הקולקטיבים היהודיים, קהילות בתפוצות ומדינת ישראל. יש לדבר גם על עיצובה של תרבות זיכרון, מגוון הדרכים בהם מתעצב הזיכרון במרחב התיבורי, המשפחתי, הקהילתי, המוסדי והלאומי. [1] השואה נתפסת באופן שונה למדי בין יהודים בארצות בהם כובד ידו של הטרור הנאצי הייתה רבת עוצמה לבין ארצות שאליהן לא הגיע הכיבוש הגרמני כלל. השואה נתפסת באופנים שונים אצל הציבור החרדי לענפיו השונים[2] כמו גם אצל ערביי ישראל. עם השנים חלו כמה שינויים בזיכרון השואה: שינוי בולט ביותר הוא המעבר מהתייחסות קולקטיבית להתייחסות פרטנית-אישית, כאשר המונחים "העם היהודי" ו"שישה מיליון" פינו את מקומם לסיפורים אישיים של ניצולים ולמפעל "לכל איש יש שם" להנצחת שמות הנספים; כך מצד הקורבנות, אך גם מצד התוקפים, הנאצים, שתוארו כמפלצות לא אנושיות קיבלו שמות ופנים. ההתייחסות אליהם הפסיקה להיות כאל מעין אסון טבע שנפל על האנושות, אלא כאל האנושות באופייה המרושע ביותר. שינוי נוסף שניתן להצביע עליו הוא הפיכתם של הקורבנות לגיבורים. דמות הצבר הארצישראלי הלוחם התקשתה להזדהות עם קורבנות השואה. מוקבלת הייתה הדיכוטומיה בין החולשה שם, במחוזות השואה, לכאן בארץ ישראל. הדיכוטומיה הזו הלכה והתערערה מאז ימי ההמתנה לקראת מלחמת ששת הימים[3] ובמיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים. בשנותיה הראשונות של המדינה נהוג היה לאזכר במיוחד את מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שלא הלכו "כצאן לטבח". עם השנים, הוגדרה מחדש הגבורה בשואה כך שכללה גם "עמידה" או במילה אחרת "התנגדות", כלומר גם להחזיק מעמד עד כלות הכוחות פירושו גבורה. מושגים אלו הורחבו וקיבלו מספר משמעויות: מאבק על קיום בסיסי, למשל הברחת מזון, נסיונות הסתתרות ובריחה, התנגדות רוחנית כולל קיום מסורת דתית, למידה בסתר וחגים, הקמת מערכות חינוך חלופיות, עיתוני מחתרת, כתיבת יומנים והכנת ארכיונים לתיעוד הימים ההם. מעמדה של ההתנגדות המזוינת בגטאות וביערות, במיוחד מרד גטו ורשה, קיבל את מקומו במסגרת רחבה יותר של התנגדות ותגובות יהודים לטרור הנאצי. מקום המדינה עד משפט אייכמןהגישה הממלכתיתהגישה שרווחה בשנותיה הראשונות של המדינה מוגדרת "הגישה הממלכתית" על ידי חוקרים[4], המזהים את מקורה בבית מדרשו של דוד בן-גוריון. גישה זו עמדה על כמה עקרונות:
השואה נתפסה כהפך המוחלט לגישה הממלכתית, גישה של ביטחון עצמי, חוזק וכבוד לאומי; הגישה הממלכתית לא הייתה יכולה להישען על היסטוריה של תבוסה והשפלה, וגם לא על גבורתם של מורדי הגטאות בגלל שמאבקם היה אבוד מראש. הגישה הממלכתית לא הייתה יכולה לקבל הזדהות עם השואה בתהליך עיצוב דמותו של הישראלי החדש. זאת ועוד, גישה זו גרסה שצורת הקיום הגלותית נחותה מהקיום העצמאי במדינה ריבונית, עד כדי אפיון הגלותיות כמחלה. שני גורמים אלו הביאו לכך שהשואה לא הייתה יכולה להיות חלק מהותי בזיכרון הלאומי שניסתה הגישה הממלכתית לבנות. אומנם השואה הוזכרה בטקסים רשמיים (אירוני וסמלי שאת קבורת כדי האפר של יהודי אוסטריה - טקס הזיכרון הראשון לנספי השואה בישראל (יוני 1949) שנשא אופי ממלכתי, יזם שמעון ויזנטל, יהודי אוסטרי, אז עדיין אלמוני, ממקום שבתו בעיר לינץ שבאוסטריה), אבל רק כהוכחה לניצחונה של הגישה הממלכתית, בבחינת ראו מה קרה לעם היהודי באין מדינה. ומכאן שבשנות קיומה הראשונות של המדינה לא היה מקום לשואה כגורם מרכזי בעיצוב הזהות הישראלית. בשנות החמישים כבר הוחלט על הקמת מוסד יד ושם וזיכרון השואה נחקק בחוק המדינה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, כזיכרון ממלכתי (1953).[5] מעבר לכך, העמדת השואה כגורם מרכזי בשיח הישראלי הייתה עלולה ליצור רגשות של שנאת זרים, הסתגרות ותפיסת עולם של "עם לבדד ישכון" – ההפך ממטרתה של הממלכתיות. זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי  התמונה העולה מתיאור זה היא שהייתה תודעת שואה מוצנעת ומושתקת, וכמעט שלא התקיים דיון ציבורי בנושאים הקשורים בשואה ברמה הלאומית, אם כי ברמת התנעות הציוניות הסוציאליסטיות היה זיכרון השואה נושא מרכזי. ההיסטוריונית אניטה שפירא הדגישה שמחד אכן כך היה המצב מבחינות מסוימות; אך מאידך, נושא השואה היה נושא לדיון ציבורי מרכזי באותן שנים.[6] כבר באפריל 1949 החלה מסורת עצרות הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות, מסורת שראשיתה באפריל 1946 עם הקמת אנדרטת הזיכרון הראשונה לזכר מרד גיטו וורשה.[7] מבחינה פיזית, ניטע "יער הקדושים", הוקמו אנדרטאות זיכרון, נקבעו ימי זיכרון, והוקמו מוזיאונים ומרכזי חינוך ותיעוד, כמו בית לוחמי הגטאות (אפריל, 1949) ומוסד יד ושם (1953). במבני ציבור שלא נועדו ישירות להנצחת זכר השואה, ניכרת הנצחה בעיקר בשמותיהם של בתי כנסת. מהם שעשו זאת במעורפל, ונקראו "זיכרון קדושים" ומהם שהיו מפורשים יותר, ונקראו "קדושי השואה". יש שנקראו על שם קהילות שחרבו, למשל "קדושי נובוסליץ", ובבית כנסת בבאר שבע, אף בחרו בשם "קדושי אושוויץ". המאפיין בתי כנסת אלו הם לוחות זיכרון גדולים בהם חרוטים שמות נספים בשואה וכן ימי זיכרון לחורבנה של קהילה זו או אחרת שבניה יסדו את בית הכנסת. משוררים רבים עסקו בשואה, מפעלי תיעוד היסטורי החלו באותו עשור, ועוד. מעבר לכך, שנות החמישים התאפיינו ברצף של סערות ציבוריות סביב נושאים הקשורים קשר ישיר לשואה. בשתי פרשיות בולטות היה הוויכוח הציבורי סוער עד אלימות: הסכם השילומים ומשפט קסטנר. בפרשיות אלו זכתה השואה לפוליטיזציה רבה, כאשר סיעות וקבוצות שונות מפרשות את זכר השואה בדרך הנראית להם. תמונת מצב זו סותרת, לכאורה, את המגמה הממלכתית שהוזכרה לעיל. אניטה שפירא מציעה חלוקה בין "זיכרון פרטי" ו"זיכרון ציבורי". השואה הייתה מרכזית בתפיסת העולם הקולקטיבית, הציבורית, של מדינת ישראל. השואה שימשה כדגם לאיום הקיומי על מדינת ישראל, שממנו נגזרה מדיניותה; כדגם מובהק ליהדות הגלותית, שמדינת ישראל שאפה לשנות; וכביטוי קיצוני לאנטישמיות שמדינת ישראל תוכל למנוע. לכן הייתה השואה "שייכת" רק למדינת ישראל; מדינת ישראל דרשה שזיכרון השואה יישמר באופן בלעדי במדינת ישראל, כיורשת היחידה של זכר המיליונים. אך בדרך זו הפך זכר השואה לזיכרון אנונימי, עצום, ולכן לא ניתן להפנמה ולתפישה. השואה הייתה מיתוס נורא, חלק מההיסטוריה; הסיפור הפרטי, האישי נדחק ונעלם, ולא מצא את מקומו בתקופה זו בתוך הזיכרון הקולקטיבי. ניתן לציין כמה גורמים שדחקו את הסיפור האישי הצידה:
תרבות השיח של שנות ה–50 כללה, למעשה, התעלמות מהחוויה האישית, הפרטית, וייחוס הכול לסיפור הענק של השואה, ההסיפור הכלל-יהודי, הלאומי החרוט בזיכרון הקולקטיבי. בהתאם, לא היה מקום בדרך כלל לשיח האישי; לא היה רצון, ולא הייתה יכולת, לשמוע את החוויה האישית, שחרגה מאוד מהמיתוס הכללי, כפי שטופח עד אז. על גורלם של ניצולי השואה בתרבות זו עמד הסופר אהרן אפלפלד:
יחד עם זאת, ולמרות הדעה המקובלת הנ"ל, במרכזי תעוד והנצחה ציבוריים, לא ממלכתיים, ראשון להם בית לוחמי הגטאות, ניתן פתחון בה לסיפור הפרטי. יצירתו הכואבת של מקונן השואה יצחק קצנלסון, שבית לוחמי הגטאות נושא את שמו, הפנתה מאת המבט אל המוני העם היהודי שנהרג, לא רק אל גיבורי המרד והלחימה הפרטיזנית.[8] ממשפט אייכמן עד שנות ה-80 של המאה ה-20שחיקת הגישה הממלכתיתתפיסת עולם זו החלה להישחק עם השנים. ישנן כמה נקודות זמן בולטות בתהליך זה:
מדובר בתהליך ארוך ולא פשוט, שאלו הן רק הנקודות החריפות והדרמטיות שבו. מרד גטו ורשה, שעד אז נתפס כדגם להתנהגות ה"ראויה" בשואה (להבדיל מרוב הקורבנות שהלכו "כצאן לטבח") מבחינת האתוס הציוני מתחיל להידחק הצידה, וההזדהות עם הקורבנות גוברת. זיכרון השואה נותן לגיטימציה ל"ביטחוניזם" ולתחושת "העולם כולו נגדנו". קיומה של מדינת ישראל החל להיות מובן יותר ויותר, ואיום ההשמדה נעלם לאיטו; עובדות אלו אפשרו עיסוק גדל והולך בענייניה הפנימיים של מדינת ישראל. מישור הדיון מתחיל לעבור מהדגש הקולקטיבי שאפיין אותו עד אז, למישור הפרטי, האינדיבידואלי. הגישה החדשה הגישה החדשה שהלכה ונוצרה ביטאה את התפישות הבאות:
זהו ניגוד ברור וחד לגישת הממלכתיות. אופני הביטוי של הזיכרון ומקומו בשיח הישראלי משתנים מאוד לאור גישה זו. ביקורת על הגישה החדשההגישה החדשה זוהתה עם חוגי הימין וזרם הציונות הדתית. גישה זו ספגה ביקורת לא מועטה, שלהלן הנקודות העיקריות שבה:
משנות ה-90 של המאה ה-20 עד היוםהזיכרון המופרט לפי דני גוטויין[9], שתי תקופות אלו הובילו לתקופה שלישית של זיכרון השואה, תקופה שיש לכנות "תקופת הזיכרון המופרט". תקופה זו מתאפיינת בכמה נקודות:
מנגד, וכביקורת על עמדת גוטוויין שרואה את השלילה בהפרטת הזיכרון, ניתן לאמר שהזיכרון שהתייחס לפרטים, לכל איש ואישה וילד שנרצחו בשואה, עשה את זיכרון השואה לאנושי יותר, פחות מיתי, תוך הפניית המבט לא אל מעשי הרוצחים אלא אל עולמם העשיר, המגוון, של הנרצחים. משמעות השואה לגישה זו אינה מתקני המוות ומתודת הרצח או ההצדקה האידיאולוגית שלה, אלא האובדן העצום של בני אדם, חלומות, כשרונות, מסורות, יכולות. סוגי ההתייחסות לשואה היוםלמעשה ישנם היום שלושה סוגים עיקריים של התייחסות לזיכרון השואה.
הוראת השואה במערכת החינוך גם בדרכי הוראת השואה חלו שינויים, בהתאם[10]. מקוּם המדינה ועד משפט אייכמן לא היה, למעשה, כל עיסוק בחינוך הפורמלי בהוראת השואה. השואה הייתה אירוע פרטי ואישי. עיקר ההנצחה הייתה סביב המורדים והפרטיזנים, ומי שלא היה חלק ממורשת זו נדחק הצידה ממעגל ההנצחה, ואף לא ניסה להשתלב בו. עם זאת, ההדחקה גם גרמה לכך שכאשר היו אירועים שהייתה בהם זיקה לשואה – וכבר ציינו כמה דוגמאות בולטות ומסעירות, כמו משפט קסטנר והשילומים מגרמניה – פרצו סערות רגשות אדירות. ואולם, גם סערות אלו לא גרמו לשינוי במערכת החינוך, ולאחר ששככו נעלמו, ללא השפעה. נוכחותה של השואה בבתי הספר הייתה בעיקר בטקסי זיכרון, וכדומה, כלומר ברמה הרגשית-חווייתית-חברתית. הקמתו של "יד ושם" ציינה את תחילתה של עבודה אקדמית מסודרת בנושא, ואולם בשנים הראשונות רחוק היה "יד ושם" מלהיות בעל יכולת לממש את שהוטל עליו. משפט אייכמן החל תהליכי מחשבה בנושא, על אף שכולם היו תחת צילה של השאלה "מדוע הלכו כצאן לטבח", ומרביתן של התוכניות היו אפולוגטיות בטבען. הזעזוע שהביא משפט אייכמן עדיין לא שינה את תוכניות מערכת החינוך. המחקר ההיסטורי לא היה מגובש עדיין דיו כדי להתמודד עם הנושא, ובמערכת החינוך עוד לא הייתה בשלות כדי להתמודד עם הנושא. סמוך למלחמת ששת הימים התבסס "יד ושם" כמוסד רשמי המייצג את העמדה הישראלית בפני מבקרים מחו"ל, אך מערכת החינוך עדיין ראתה את השואה כנושא שיש לעסוק בו רק סמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. השינוי החל רק בשנות השבעים, כתוצאה משינויים כלליים במערכת החינוך הישראלית, שעיקרם שינוי מבנה בתי הספר ויישום האינטגרציה. שינוי זה הביא גם לחשיבה מחודשת על תוכני הלימוד, ונושא השואה הוגדר כאחד מתוך 26 נושאי בחירה, שמתוכם היה על המורה להיסטוריה לבחור שלושה (להבדיל מנושאי החובה, שהיו אמורים להילמד בהעמקה רבה יותר). לאחר החלטה זו התפתח דיון ציבורי, בשני צירים: האחד, דיון פוליטי, שמטרתו הייתה להפוך את השואה לאחד מנושאי החובה; והשני, דיון חינוכי, לגבי מטרות הוראת השואה, תכניה והדגשותיה – האם יש ללמד את השואה כהוראת תפיסה היסטורית ומחקרית בלבד, או גם ככלי להעברת מסר חינוכי[11]. הדיון הראשון הסתיים בשנת 1979, בהחלטת המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך והפיקוח על לימודי ההיסטוריה להקצות להוראת השואה שליש יחידת לימוד, מעבר ללימודי המאה ה-20 ולהוראת תולדות עם ישראל בדורות האחרונים. שנה לאחר מכן התקבלה החלטת הכנסת על תיקון לחוק חינוך ממלכתי, שעל פיו נוספה מטרה נוספת למטרות החינוך בישראל – חינוך ל"תודעת השואה והגבורה". מאז שנות השמונים קיימות שתי מגמות. המגמה האחת, שעל פיה מונחלת השואה במערכת החינוך כיום, מציגה את השואה על פי הסיפר הציוני. מגמה זו מדגישה את הממד הרגשי, החווייתי בשואה, תוך העמדת הסיפור הציוני והיהודי במרכז, ואף מנתקת אותו מן ההיסטוריה של המאה ה–20, ולמעשה מנתקת אותו מן הממד ההיסטורי והאקדמי. שצקר[12] מכנה גישה זו "קיומית". גישה זו פונה אל הרגש באמצעים שונים, ובהם מסעות בני נוער לפולין, כאשר המטרה היא העמדה של השואה במרכז הדיון, ויצירת הזדהות עמוקה של התלמידים עם קורבנותיה. המגמה השנייה היא המגמה האקדמית, שראייתה אוניברסלית ובסיסה ומוקדה הוא במחקר האקדמי, גם במחיר של התנגשות עם המגמה הקודמת. התקשורתביום השואה שידורי הטלוויזיה משודרים במתכונת שונה המתאימה לאווירת היום וערוצי החדשות מקדישים זמן לשדר את סיפור הניסים והניצולים בנוסף לשידור הטקס הממלכתי דרך הטלוויזיה. זיכרון השואה בחברה החרדיתגם בחברה החרדית, בדומה לחברה החילונית ומבחינות מסוימות אף יותר ממנה, זיכרון השואה הוא נרטיב מכונן. עם זאת, בניגוד לאופי הזיכרון ה'ישראלי', בחברה החרדית לא מוקבלים 'טקסי זיכרון' והנצחה ציבורית. תחת זאת בחברה החרדית מקובלת מאוד הנצחה במתחם הפרטי - כאשר ילדים נקראים בשמם של קרובי המשפחה שנרצחו בשואה, ובמימד הקהילתי - כאשר קהילות חסידיות רבות וישיבות ליטאיות רבות (דוגמת ישיבת פוניבז' המפורסמת) נושאות את שמם של הקהילות שחרבו כמעט לחלוטין בשואה, ורואות את עצמם כממשיכות דרכם. במקביל, בתודעה החרדית הניצחון המשמעותי על נאצים הוא הקמת משפחות גדולות במימד האישי, וחיזוקו של עולם התורה בפן הציבורי[13]. אחד ההסברים שניתנו לייחודיות באופי זיכרון השואה בחברה החרדית, מראה כי דרכה של החברה החרדית להתמודד עם השבר הפיזי והתאולוגי שיצרה השואה היה ליצור אתוס של "המשכיות" בין ההוי היהודי שקדם לשואה לבין החיים היהודיים בארץ ישראל, תוך ראיית השואה כאירוע טרגי נורא המצטרף לשרשרת הטרגדיות שנגזר על עם ישראל לעבור בגלות (בניגוד לנרטיב הישראלי שראה בשואה אירוע המהווה את קץ ה'גלות' ואת מדינת ישראל כניגוד מוחלט להווי היהודי שקדם לשואה)[13]. השואה, כמאורע היסטורי אפוקליפטי, היווה אתגר עצום לרעיון ההשגחה ותאולוגיית "צידוק הדין" שבאה להסביר את קיומו של סבל אנושי בעולם המונהג לפי האמונה היהודית בידי אלוהים טוב וכל יכול. המחשבה החרדית מספקת שלל הסברים לעובדה שבעולם מושגח נטבחו מליוני יהודים, רבים מהם אנשי אמונה. איך אפשר הקב"ה את קיומם של מחנות המוות ומוקדי הרצח? מטרתה של הגות זו הוא למצוא הסבר לפרדוקס האמוני וליישב את רעיון ההשגחה עם העובדות ההיסטוריות כדי שחס וחלילה לא יבואו מאמינים לכלל הרהורי כפירה עד כדי שלילת ההשגחה המוסרית. בעוד שהגות חילונית או דתית מודרנית נאותה לוותר על הרעיון שאלוהים אפשר או אפילו זימן את השואה כעונש לחטאי היהודים, הרי ההגות החרדית ביקשה להיפטר מהאיום התיאולוגי ולשמור על המשכיות האמונה בהשגחת הקב"ה. כך גם ההסבר מדוע ביקשה המנהיגות החרדית לכלול את זיכרון השואה במועד האסונות המסורתי, ט' באב, ולא לפתוח את הלוח העברי ולקבוע בו מועד זיכרון חדש.[14] מסורת צידוק הדין החרדית לא עלתה בחלל ריק אלא בשדה רעיוני רחב בו פעלו זרמי מחשבה שונים, המחשבה הניאו-אורתודוכסית שביקשה לראות בשואה ביטוי ל"הסתר פנים" דוגמת הגותו של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק,[15] המחשבה הדתית ליברלית שוויתר על רעיון ההשגחה וראתה באמונה מקור של כוח להתמודד עם סבל אבל ללא הסבר לסבל דוגמת הגותו של הרב ליאו בק, ומחשבה חילונית רוויזיוניסטית שביטלה את קיומו של אלוהים. על היהודים לגישה זו לקחת אחריות על היסטוריה נטולת הכוונה אלוהית, דוגמת יצירתו של יצחק קצנלסון והגותו של ריצ'ארד רובינשטיין.[16] בשנות ה-60 ייסד משה פראגר מחוקרי השואה, את "גנזך קידוש השם" – המוזיאון והארכיון המרכזי במגזר החרדי לחקר השואה, בבני ברק[17] זיכרון השואה בצה"ל כהמשך למערכת החינוך, מודגשת גם בפני חיילי צה"ל מרכזיותה של השואה בתולדות העם היהודי בעת החדשה, מתוך נאמנות לציווי "לעולם לא עוד" ומתוך למידת לקח שעמידה איתנה, צבא חזק ויכולת לפעולה עצמאית, חיוניים למניעת הישנותה של שואה[18][19][20]. חיילי צה"ל מבקרים דרך שגרה ביד ושם, בבית לוחמי הגטאות, במשואה ובמרכזים אחרים לחקר השואה. בנוסף, מפעיל צה"ל את תוכנית "עדים במדים", במסגרתה מבקרים חיילי צה"ל במדים במחנות ההשמדה בפולין, בליווי עדים ניצולי שואה. העמידה הגאה עם דגל ישראל ובמדים באתרי השמדת העם היהודי מתוארת פעמים רבות כחוויה מרכזית בגיבוש הזהות היהודית והציונית[21]. קשר מיוחד נרקם מאז 1995 בין חיילי צה"ל לניצולי השואה, במסגרת פרויקט "פרח לניצול"[22]. בספטמבר 2003 התקיים מטס של שלושה מטוסי חיל האוויר מעל אושוויץ, במקביל לטקס "עדים במדים" של החיל על הקרקע. תמונת המטס נתלתה מאז בלשכות בכירות רבות בצבא. באוגוסט 2020 התקיים "מטס זיכרון לעתיד", מטס דומה של מטוסים מחיל האוויר הישראלי ומהלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) אשר עבר מעל מחנה הריכוז דכאו ומעל בסיס חיל האוויר פירסטנפלדברוק, המקום בו נרצחו תשעה ישראלים בטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972.[23] חוק איסור הכחשת השואה
חוק נוסף העוסק בזיכרון השואה הוא חוק איסור הכחשת השואה, שבו נקבע עונש מאסר של חמש שנים לאיש "המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות" (סעיף 2 לחוק). ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
