מדינה

ערך זה עוסק בישות במדע המדינה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מדינה (פירושונים).

מְדִינָה היא ארגון פוליטי ליישום אינטרסים אזרחיים בשטח גאוגרפי ספציפי. במדע המדינה בכלל ובמחשבה המדינית בפרט, היא מתוארת לרוב כחברה של בני אדם, המתגוררים בטריטוריה ספציפית על פי סמכות משותפת חוקתית, חוקית ופוליטית. מדינה, מהווה לרוב ענייני המדינה מנוהלים על ידי אדם שעומד בראש המדינה, ובאמצעות קבוצת אנשים המהווים את הממשל או הממשלה, דהיינו הרשות המבצעת של המדינה. במהלך ההיסטוריה, התקיימו סוגים שונים של מדינות, כגון: ערי המדינה של יוון העתיקה, מדינות לאום, פדרציות ועוד.

הגדרה

המאפיינים העיקריים הנדרשים על מנת שישות טריטוריאלית תוגדר כמדינה על פי המשפט הבין־לאומי הפומבי:

טריטוריה – שטח מוגדר על ידי גבולות קבועים. הטריטוריה אינה חייבת להיות רציפה, והיא יכולה לכלול שטחי ים בתוכה (כמו איי יוון וארצות הברית שבינה לבין לאלסקה חוצצת קנדה)
אוכלוסייה – רוב תושבי הקבע בטריטוריה של המדינה הם בעלי אזרחות.
שלטון וריבונות – גוף יחיד השולט על האוכלוסייה בתוך הטריטוריה באמצעות חוקים ומוסדות ובכלל זה היכולת לשלוט על שטח המדינה, ולאכוף את חוקיה.
עצמאות – מדינה ריבונית היא מדינה המסוגלת לנהל את ענייני הפנים והחוץ שלה ללא תלות במדינה אחרת או בגוף אחר כלשהו.

עם זאת, שלושת המאפיינים הראשונים אינם חייבים להתקיים בדיוק כך – גבולותיה של ישראל נתונים במחלוקת, למרבית התושבים (שלא היו לבנים) בדרום אפריקה בשנות ה־70 לא הייתה אזרחות ובמדינות רבות בעולם השלטון מחולק בין כמה רשויות.

בנוסף קיימת מחלוקת בין אנשי מדע המדינה, האם התנאי ה־5 הכרחי לקיומה של מדינה:

הכרה על ידי הקהילה הבין-לאומית – נדרשת הכרה של מדינה עיקרית ורלוונטית (לפי התאוריה הקונסטיטובית)^[1].

ישנן שתי תאוריות לעניין דרישת ההכרה במשפט הבין־לאומי תאוריית המדינות הדקלרטיבית לפי די בהכרזה של מדינה על ידי ישות על מנת שתהיה מדינה (כלומר תנאים 1–4 הם הכרחיים ומספקים), ותאוריית המדינות הקונסטיטוטיבית לפי די בהכרה על ידי הקהילה הבין-לאומית (כלומר תנאי 5 הוא הכרחי ויכול לספק בתנאים מסוימים).

התאוריה הדקלרטיבית מתבססת על אמנת מונטבידאו משנת 1933 בה נקבע בסעיף 3 כי אין דרישה להכרה בין־לאומית בקיומה של מדינה (מאידך, אמנה זו מציין כדרישה להכרת מדינה היכולת של אותה ישות טריטוריאלית להתקשר באמנות בין-לאומיות עם ישויות אחרות, היינו נדרשת הכרה דה פקטו מכוח סעיף 1 (ד) של האמנה, אף אם אין הכרה דקלרטיבית). כיום הנוהג הבין־לאומי מתבסס על התאוריה הקונסטיטוטיבית^[2], ומדינות מוכרות אף אם איבדו את כל ארבעת הקריטריונים הראשונים. דוגמה לכך היא ההכרה בכווית כמדינה גם בעת כיבושה על ידי עיראק במלחמת המפרץ, והכרת בעלות הברית בצרפת החופשית כמדינה, אף בהיעדר טריטוריה ושליטה בפועל בטריטוריה.

ההבחנה המקובלת כיום היא של מדינה דה יורה – מדינה המקיימות את כל התנאים, כגון קנדה (למעט מקרים חריגים כמו במלחמת העולם השנייה), ומדינה דה פקטו – מדינה המקיימת את כל התנאים אך אין בה הכרה בין־לאומית, כגון סומלילנד.

במצב בו לא קיים שלטון, מתקיים מצב של אנרכיה – ביטול כל צורה של שלטון, כפייה והיררכיה חברתית.

לדוגמה מדינת צרפת בזמן מלחמת העולם השנייה לאחר שנכבשה על ידי הגרמנים, חולקה לשניים:

חלק שנשלט על ידי שלטון צבאי גרמני ישיר.
חלק שנשלט על ידי צרפת של וישי.

צרפת של וישי הייתה אומנם טריטוריה שנקבעה על ידי הגרמנים, אוכלוסייה צרפתית שהועברה מצפון צרפת לדרום ואוכלוסייה מקומית באזור וכן שלטון קבוע לצרפת. אך אומנם עם כל סממנים אלו, לא הייתה לממשלה עצמאות ריבונית – היא לא יכלה לנהל את ענייניה, כך שהיא אומנם היא הוגדרה כמדינה אך למעשה פעלה כממשלת בובות שהנאצים הכתיבו לה מדיניות שעל פיה חויבה לפעול.

היסטוריה

במהלך ההיסטוריה, ואף כיום, מתקיימות חברות רבות ללא מדינה. המדינות הראשונות בהיסטוריה האנושית התקיימו לפני כמעט 6,000 שנה באזור המזרח התיכון, במסופוטמיה, נמרוד המקראי הצליח לאחד את כל האנושות לממלכה אחת ושלט בה. בתקופה שלאחר נפילתה של האימפריה הרומית במאה החמישית לספירה, אירופה החלה תהליך של התחלקות לנסיכויות רבות, שריבונותיהן וגבולותיהן השתנו בתכיפות. ממצב זה של אי סדר פוליטי, התפתחה בתהליך הדרגתי שנמשך לאורך מאות שנים, מדינת הלאום המודרנית, המורכבת מאנשים בעלי אזרחות דומה החיים בטריטוריה מוגדרת. סוג השלטון השתנה, בהתחלה קמו שלטונות מונרכיים לחלוטין ולאחר מכן קמו מונרכיות קונסטיטוציוניות (חוקתיות) או רפובליקות, כמה מהן פדרציות, כלומר איחוד של מדינות במטרה לתת לשלטון המרכזי סמכויות בתחום הביטחון, מדיניות החוץ, האוצר והחוקה. בנוסף, קמו איחודים של מדינות חצי עצמאיות.

במאה ה־20, התפתחה תפיסה שכל לאום הרוצה בכך, זכאי למדינה. שכן לאומיות היא הביטוי של עם לרצונו להתקיים במסגרת חברתית ומדינית משותפת. סיסמתם של תנועות לאומיות רבות הייתה מדינה לכל לאום וכל הלאום במדינה אחת. בו בזמן, משטרים טוטליטריים ודיקטטורים, בהן שליט אחד אוחז בידיו את כל הכוח, התקיימו בכמה מדינות.

מבנה המדינה בתיאוריה

חלק התאוריות הפוליטיות לגבי המדינה, יכולות להיות מקוטלגות לשתי קטגוריות. מרבים להבחין ביניהן על פי המושגים ימין ושמאל.

התאוריות הימניות הן התאוריות הליברליות או השמרניות, המתייחסות לקפיטליזם כנתון וכדרך יחידה לניהול הכלכלה והחברה. כיוצא מזה הן מתעסקות במקום של מדינה בתוך חברה קפיטליסטית. תאוריות אלו לרוב רואות את המדינה כמנותקת מהחברה והכלכלה וככזו הלוקחת עמדה נייטרלית בסוגיות אלו.
התאוריות השמאליות הן התאוריות המרקסיסטיות או הסוציאליסטיות, הרואות במדינה ופוליטיקה קשר הדוק לכלכלה ולחברה האנושית. תפיסות אלו מדגישות את הקשר שבין כוח כלכלי לכוח פוליטי. הן רואות את המדינה הליברלית (או הבורגנית) ככלי בלתי־לגיטימי של המעמד העליון על מנת להנציח את שלטונו.

מנגד לספקטרום של שמאל וימין ניצבות שתי גישות המגדירות עצמן כמנותקות מהקשת הפוליטית:

התאוריות האנרכיסטיות שואפות לכונן חברה המתנהלת ללא מוסד המדינה ובוחנות באופן ביקורתי את ההיררכיות החברתיות.
התאוריות הפאשיסטיות שואפות לחברה המבוססת על קואופרטיבים שייוצגו בממשל, באופן שונה מהותית מבדמוקרטיה הפרלמנטרית ומשייכות לרוב ריבונות יותר גדולה של המדינה מהמשטרים הדמוקרטים.

היבטים במאפייני המדינה

גבולות

סוגיית הגבולות של מדינות היא סוגיה חשובה, שתאורטיקנים שונים במדע המדינה נדרשו לה. גבול מדיני זהו קו המגדיר את שטחה של המדינה, בדרך כלל – תוך הסכמה עם שכנותיה או – תחום הים עליו היא יושבת. ישנן מדינות, כמו ישראל, שגבולותיהן עדיין אינם מוחלטים בעיני הקהילה הבין-לאומית. למרות זאת, בהתאם לתאוריות שונות במדע המדינה, אף על פי שמדינות כישראל אינן בעלות גבולות סופיים, הדבר אינו גורע מהן את הגדרתן כמדינה. בעיקר כיוון שיש במדינות אלו שלטון עצמי, ריבונות, שליטה על אמצעי האלימות (צבא, משטרה), הכרה מצד הקהילה הבין־לאומית וכדומה. מאידך, עקב הסיבות שהוזכרו הרשות הפלסטינית למשל, עדיין לא תוגדר כמדינה, אף על פי שגם היא נדרשת לשאלת הגבולות.

אוכלוסייה

מבחינת הרכב האוכלוסייה, מדינות לאום אתני מתחלקות לארבע קטגוריות:

מדינת לאום הומוגנית – מדינה שיש בה רק לאום אחד למעט מיעוט או מיעוטים שאינם מורגשים כלל בגלל קוטנם (לדוגמה: פורטוגל ויפן).
מדינת לאום קלאסית – מדינה של לאום אחד מרכזי ומיעוט או מיעוטים עם לאום אחר עם נוכחות מורגשת (לדוגמה: ספרד, ישראל).
מדינה דו לאומית – מדינה אחת ובה שני לאומים בעלי מעמד שווה (לדוגמה: בלגיה).
מדינה רב לאומית – מדינה שבה יושבים לאומים רבים (לדוגמה: שווייץ).

שלטון

השלטון במדינה פועל מתוקף שלוש הנחות:

הסכמת האוכלוסייה לחיות באותה מדינה ולקבל את מרותה (בעיקר בדמוקרטיות).
כוחה של המדינה להשליט סמכות וחוק (ריבונות).
יכולתו להפעיל כוח חמוש מאורגן הפועל בשם המדינה ושהכוח הזה הוא היחיד שראוי לפעול ללא מתחרים.

סוגי עצמאות והכרות במדינות

מדינות עצמאיות בעלות הכרה מלאה – מדינות בהם ישנה הכרה מלאה מצד שאר העולם ובנוסף בעלות שלטון עצמאי מקומי בלתי תלוי. כל המדינות האלו הן חברות מלאות באו"ם. מדינות אלו בדרך כלל נמצאות בשלל ארגונים בין-לאומיים.
מדינות עצמאיות בעלות הכרה מוגבלת – מדינות עצמאיות לחלוטין בעלות שלטון מקומי בלתי תלוי, אולם מקבל הכרה חלקית מצד העולם. מדינות אלו לא חברות מלאות באו"ם (אם לא מחשיבים מדינות בעלות הכרה כמעט מלאה כמו ישראל). אולם הן כן נמצאות בארגונים בין-לאומיים מסוימים אך לא בכולן.
מדינות לכאורה – היא מדינה שהוכרזה על ידי העומדים בראשה, ואף עמדה בקריטריונים של המשפט הבין-לאומי הפומבי לקיומה של מדינה כגון סממני עצמאות סמליים, כמו בולים וחוקה, גבולות מוגדרים ואף הכרה מסוימת של מדינות לכאורה אחרות, אך לא זכתה להכרה רשמית כלשהי של מדינה אמיתית בקיומה. חלק מן המדינות לכאורה היו בגדר תעלול פרסומי וחלקן נבעו מצורך אמיתי.

מדינות אלו עצמאיות, אומנם לא נמצאות באף ארגון בין לאומי.

מדינת בובה – מדינה שבה מושלת ממשלת בובה, מדינה עצמאית לכאורה אך בפועל נשלטת על ידי מעצמה אחרת או מנהיגים מחוץ למדינה. למדינה אף יכולה להיות הכרה בין-לאומית אך אינה עצמאית.
מדינת חסות – מדינה המקבלת חסות מסוימת בתחומיי הצבא ממדינה עצמאית אחרת, אבל מקבלת עצמאות במגוון רחב של תחומים אחרים ובעלת עצמאות חלקית.
ממשלה גולה – ממשלה הטוענת להצדקות לריבונות עצמאית בשטח מסוים אך בפועל היא אינה שולטת בו, היא יכולה לקבל הכרה בין-לאומית
מדינות בפדרציה – הן מדינות בעלות עצמאות חלקית מאוד ומועטה, וחסרי הכרה בין-לאומית, כפופות לממשל הפדרלי.