זמן אלול

ערך זה עוסק במונח מעולם הישיבות. אם התכוונתם לספרו של דב אלבוים באותו השם, ראו דב אלבוים#יצירה ספרותית.

זמן אלול (נהגה במלעיל) הוא הראשון משלושת הזמנים הנהוגים ברוב סוגי הישיבות כיום. בישיבות הגדולות שבאירופה היו נהוגים שני "זמנים" בלבד במחזור השנה, חורף וקיץ,^[1] אך בארץ ישראל חוּדש גם "זמן אלול".^[2] זמן זה נמשך על פני 40 ימים, החל מראש חודש אלול ועד לאחר יום הכיפורים. מרבית הזמן הוא ימי חודש אלול, ועל שמו מכונה הזמן כולו. הוא הקצר בין שלושת ה"זמנים" ומלווה באווירה רצינית ועבודה רוחנית רבה לקראת הימים הנוראים.

בישיבות באירופה היה נהוג ש"זמן קיץ" מתמשך החל מסיום חג הפסח ועד לחג הסוכות, עם זאת היה נהוג שבמהלך הקיץ יוצאים הבחורים לנפוש מספר שבועות בעיירות קייט כל אחד כפי צרכו, מתוך נוהג זה התפתח בישיבות שקמו בארץ "בין הזמנים" חדש המתקיים למשך שלושה שבועות מתשעה באב ועד ראש חודש אלול, מה שחילק הלכה מעשה את "זמן קיץ" לשניים ויצר "זמן" חדש - "זמן אלול".

יחודו של "זמן" זה נעוץ בכך שהוא מוקדש לעשיית תשובה, ולעבודה רוחנית מיוחדת לקראת בואם של הימים הנוראים. הדבר מתבטא באופנים שונים: לעיתים בהתארכות סדר מוסר, ולימוד ספרים אחרים במקום ספרי המוסר השגרתיים, כדוגמת "שערי תשובה" של רבנו יונה,^[3] ריבוי שיחות מוסר מצד המשגיח והתחזקות של התלמידים בינם לבין עצמם. יש שנוהגים לא לצאת מהישיבה לאורך כל הזמן, כדי להימנע מהשפעות העולם שבחוץ, ולמעט באכילה, בשינה ובביטול תורה. תענית דיבור נפוצה אף היא בחודש אלול.
הנחת המוצא של גישה זו היא כי כולם חוטאים בדברים רבים, כולל הצדיקים ביותר, ועל כן אין מי שלא צריך לחוש פחד לאורך כל חודש אלול מפני הימים הנוראים - ימי הדין. כפי שכותב הרב אליהו דסלר: ”מה מצבנו? מי שירצה להכיר את האמת ידע ויווכח שהנו פושע בכל רגע, פושע בכל נקודה, והגרוע ביותר - שלא ידע מזה כלל” (מכתב מאליהו.^[4])

כבר מימי קדם הוקדש חודש אלול לשיבה בתשובה ולאמירת סליחות לקראת הימים הנוראים. אך בישיבות, בעיקר בעקבות תנועת המוסר, הדגישו "זמן" זה באופן מיוחד. הרב יחזקאל לוינשטיין מעיד: ”בלומדי בישיבת לומז'ה היו בימי אלול מתכנסים הנערים לפני תפילת מעריב במוצש"ק בחדר חשוך, ור' דוד טעביל מתלמידי הגרי"ס (רבי דוד טביל מתלמידי רבי ישראל מסלנט) היה מדבר דברי התעוררות ומסיימים בתפילת "השיבנו", וכולם היו פורצים בבכי מר מפחד יום הדין” (אור יחזקאל.^[5])
גם בימינו הדבר נכון, אם כי בצורה פחות דרמטית: ”האווירה של אלול היא אווירה של ערב משפט... עכשיו, ערב המשפט, יש אווירה לחוצה; אנשים מסתובבים עם פרצופים רציניים. אם מישהו אומר בשולחן בחדר האוכל משהו שנשמע כמו התחלה של לשון הרע, מיד יזכירו לו כולם: 'אלול, אלול'. בכלל, משתדלים לקצר בארוחות ולדבר בהן כמה שיותר בדברי תורה”.^[6]

ישנן ישיבות בהן ממשיכים בזמן זה בלימוד המסכת של הקיץ הקודם. בדרך כלל בפרק נוסף. או שלומדים מסכת קטנה כפרויקט קצר. לעומתן, ברבות מהישיבות מתחילים את המסכת שעתידה להילמד בחורף הבא.

מלפנים, כאשר ידעתי כל איש אחזו פלצות מקול הקורא: "קדוש אלול!"

— רבי ישראל מסלנט, אור ישראל, פרק יד

רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, היה גורם מרכזי ביצירת המשמעות הדרמטית של חודש אלול, והמשפט המוזכר - המשפט הנפוץ ביותר בהקשר זה בעולם הישיבות - מהווה משפט מפתח בהבנת גישתו - הגישה שנפוצה בתנועת המוסר ובעולם הישיבות. מונח מפתח נוסף באווירת חודש אלול הוא "חרדת הדין"; החרדה הצפויה מפני ימי-הדין - הימים הנוראים, בהם כל אדם נשפט לחיים או למוות. תנועת המוסר רתמה את חודש אלול לאידאולוגיה שלה, במובן זה שטענה כי לימוד המוסר הוא המכשיר להתקדמות רוחנית בחודש אלול. הרב יחזקאל לוינשטיין כותב בשם רבי ישראל מסלנט, כי: ”בזמנינו שהורגלנו בתקיעת שופר, אין אפשרות להגיע להתעוררות על ידי שמיעת קול שופר, ולכן כתב הגרי"ס (רבי ישראל מסלנט) שהעצה הראויה עבורנו היא לימוד המוסר מתוך התבוננות והתפעלות.” (אור יחזקאל, עמ' קע"ד)

במהלך חודש אלול, דחפו ראשי הישיבות ובעיקר המשגיחים את תלמידיהם לחשבון נפש וחזרה בתשובה, מפני החרדה שבימי הדין. הרב יחזקאל לוינשטיין אחד המשגיחים הבולטים, אמר:

רח"ל (ראשי תיבות בארמית של "רחמנא לצלן"; ובעברית "השם יצילנו") זה מצבינו, חולים אנו במחלות אנושות, "כל ראש לחלי" ואין אנו מכירים כלל שחולים אנו. ולדוגמה המדמה בנפשו כי אלול הוא כשאר ימות השנה, הלא חולה הוא אנושות, ואילו אנו אין ימי האלול אצלנו שונים משאר הימים הרי בהכרח שחולים אנו במחלה שאיננו יודעים אודותיה.

— אור יחזקאל, עמ' ה'

גם הרב אליהו דסלר שהיה נוקשה פחות מהרב לוינשטיין (שניהם משגיחים של ישיבת פוניבז'), כתב:

מי שנגזר דינו ליהרג למחר, לא ינוח ולא יוכל להתענג היום מפני דאגת מותו; רק ליוצא מדעתו יחשב זה אשר לא חש ולא מרגיש במותו הצפוי(ה) לו מחר. וכיוון שכן לפלא על כולנו, שיודעים אנו שזמננו קצוב וימינו ספורים ואין אנו שמים על לב.

— מכתב מאליהו, כרך ד', עמ' 84

במדרשות, מכינות קדם-צבאיות ובמוסדות אקדמיים רבים מתקיימות כיום באזור זמן אלול תוכניות לימוד קצרות מועד, המיועדות למי שרוצה להתחיל את השנה בלימוד באווירה בית-מדרשית אך לא מעוניין או יכול להתחייב לתוכנית לימודים שנתית מלאה. תוכניות אלול מתקיימות בדרך כלל מתחילת חודש אלול ונמשכות עד אחרי יום כיפור, ומשתתפים בהן סטודנטים, צעירים לפני ואחרי צבא או שירות לאומי וכן בוגרי ובוגרות מדרשות וישיבות. בחלק מהתוכניות הלימודים נערכים במתכונת מלאה, במשך כל שעות היום, ובחלקן הלימודים מתקיימים רק בשעות הערב.^[7] בסיום התוכנית חלק מהמשתתפים בוחרים להמשיך את השנה במסגרת בה עברו את התוכנית. חלק מהתוכניות מיועדות לתלמידים מרקע דתי מגוון, ומועברים בהן גם תכנים כלליים בנושאים כמו פילוסופיה, הגות ציונית וזהות יהודית. המשותף לתוכניות אלו הוא העיסוק בנושאי חשבון נפש, התבוננות עצמית והעצמה רוחנית.^[8]

ספרות רבנית:

• הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות התשובה.
• הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה: שיחות לאלול ולימים נוראים הוצאת אלינור.
• אריה כרמל וחיים פרידלנדר (עורכים) הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו (כרך ב', עמ' 53), ירושלים
• הרב יחזקאל לוינשטיין, "אור יחזקאל – אלול וימים נוראים", בני-ברק, ה'תשל"ח
• הרב שג"ר, על כפות המנעול: דרשות לימי התשובה וחודש אלול, הוצאת ישיבת שיח יצחק, 2004.
• הרב רא"ם הכהן, לרחוק ולקרוב: שיחות על בין כסה לעשור, אלול, וימים נוראים, הוצאת ישיבת עתניאל, 2005.
• הרב יהושע שפירא, בקשו פני - שיחות לימי הרחמים, התשובה והאהבה.

אחרים:

• דב אלבוים, זמן אלול, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1997

• ידידיה מאיר, לשון הרע? ביטול תורה? פגישות לשידוכים? לא בזמן אלול, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2002