|
חצי שבט המנשה בעברו המזרחי של הירדן קיבלו כמה משפחות משבט מנשה נחלה לפני כניסת ישראל לארץ ישראל לצד השבטים ראובן וגד, זאת אף שאין מצוינת בכתוב כל בקשה מצד בני מנשה להתנחל בעבר המזרחי של הירדן. חצי המנשה המזרחי העמיד שני מנהיגים בתקופת השופטים והיה מהשבטים הראשונים שגלו מהארץ, והיה חלק מנחלת שבט מנשה. נחלת חצי המנשה אחר ניצחון עם ישראל על מלכי עבר הירדן, סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, ביקשו השבטים ראובן וגד ממשה שלא לעבור את הירדן, אלא להתנחל בעבר הירדן המזרחי שנכבש. משה כעס על בקשתם אך לבסוף הסכים לבקשתם ובתנאי שישמשו חלוצים לפני שאר השבטים בכיבוש ארץ כנען. כשהכתוב מפרט את הנחלה שנתן משה בעבר הירדן הוא מוסיף לצד ראובן וגד גם את חצי משבט מנשה: "וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה – לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן..."[1]. ואכן, בהמשך מסופר שאנשים ממנשה כבשו לעצמם ערים בעבר הירדן כשם שעשו ראובן וגד:
בחומש דברים, בסיפור קורות המדבר, חזר משה ופירט את נחלת חצי המנשה בעבר הירדן לצד ראובן וגד:
בספר יהושע[2] מסופר שחצי המנשה קיבל את נחלתו בעבר הירדן המזרחי, כפי שהובטח לו. נחלת חצי המנשה שבעבר הירדן המזרחי גבלה בדרומה בנחלת שבט גד, בצפון ובמזרח בארם, בני עמון וגשור ובמערב בשבט דן ושבט נפתלי. בירתו הייתה ככל הנראה העיר יבש גלעד. חצי שבט המנשה הפריש 13 ערים מנחלתו לטובת ערי לוויים למשפחת גרשום[3]. קורותיהם של חצי המנשה במקראלקראת הכניסה ארצה, הזכיר יהושע לראובן, גד וחצי המנשה את הבטחתם לצאת חלוצים בכיבוש הארץ. בתגובה, הם הביעו את נאמנותם ואף הבטיחו לדאוג שאיש לא ימרה את פיו[4]. בסוף כיבוש הארץ, יהושע שחרר את שבטי עבר הירדן חזרה לנחלתם בעבר הירדן ואף שיבחם על קיום הבטחתם בשלמות, חיזקם לשמור נאמנות לה' ותורתו ובירכם. השבטים חזרו לנחלתם ובנו מזבח גדול למראה על הירדן. ישראל שבעבר המערבי של הירדן חשדו שהמזבח נועד לעבודה זרה ושלחו משלחת לבירור הדבר. שבטי עבר הירדן הסבירו שהמזבח לא נועד לפולחן, אלא מטרתו היא מעין גלעד זיכרון לדורות שבני עבר הירדן הם חלק בלתי נפרד מישראל. תשובתם התקבלה בשמחה ונמנעה מלחמת אחים קשה[5]. בתקופת השופטים עמדו שני מנהיגים מחצי המנשה המזרחי: יאיר הגלעדי ויפתח הגלעדי. יפתח, בראש בני הגלעד, נאבק בבני עמון שאיימו על ישראל וניצחם. אכן, בעקבות הניצחון התעורר מאבק עקוב מדם בין יושבי הגלעד לבני שבט אפרים ששכנו בסמיכות לבני הגלעד. בספר דברי הימים[6] מסופר על מלחמה גדולה בין שבטי עבר הירדן לבין ההגריאים ושבטים ישמעאליים אחרים, אך לא ברור מתי התרחשה מלחמה זו[7]. בהמלכת דוד על כל ישראל, הגיעה נציגות צבאית גדולה מחצי המנשה עם ראובן וגד[8]. ברשימת שמות הנציבים שהעמיד שלמה על ישראל מופיע "בֶּן גֶּבֶר בְּרָמֹת גִּלְעָד, לוֹ חַוֹּת יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד, לוֹ חֶבֶל אַרְגֹּב אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹלוֹת חוֹמָה וּבְרִיחַ נְחֹשֶׁת"[9]. מסתבר שביצור הערים היה משום היותם ערי ספר בגבול המזרחי של הארץ. המקרא מתאר את סופם של חצי המנשה עם השבטים ראובן וגד בגלותם מהארץ בידי מלכי אשור:
סופם של חצי המנשה על פי חז"לשבטי עבר הירדן, ובהם חצי המנשה, גלו ראשונים מכל שבטי ישראל. חז"ל סבורים במדרש שהסיבה הא-לוהית לכך היא בקשתם לשבת בעבר הירדן:
המדרש מדבר על ראובן וגד משום שהם אלו שביקשו לנחול בעבר הירדן, בניגוד לחצי המנשה (ראה בהמשך: "מדוע קיבלו נחלה בעבר הירדן?"). אבל, למעשה, גם חצי המנשה גלה איתם באותה גלות. עם זאת, חז"ל אומרים שלעתיד לבוא, עתיד חצי המנשה להיגאל ראשון מן הגלות, וזאת בזכות החסד שגמלו אנשי יביש גלעד, מחצי המנשה, עם שאול ובניו אחר מותם:
מדוע קיבלו נחלה בעבר הירדן?אף שהמקרא מציין שרק ראובן וגד ביקשו לנחול בעבר הירדן, צירף משה לנחלה זו גם את חצי המנשה. הכתוב עצמו אינו מנמק את ההחלטה ואף אינו מבהיר אם נבעה מבקשה מאוחרת מצידם, מהחלטה אישית של משה או מהוראה א-לוהית. בחז"ל ובפרשנים הובאו כמה השערות והצעות לכך, מהן מעשיות ומהן רעיוניות וסמליות. היו שותפים בבקשה אך לא הוזכרו בכתוברבי אברהם אבן עזרא[10] סבור שחצי המנשה כן השתתף בבקשת שני השבטים, אך משום שהיה רק חצי שבט, לא טרח הכתוב לציינם בתחילה, אלא רק בפירוט חלוקת נחלתם. גם רבי אברהם סבע[11] כתב אפשרות שחצי המנשה היה שותף בבקשה ולא הוזכר רק משום שהיה מועט. לפי אפשרות זו, הוא הטיח ביקורת חמורה בחצי המנשה וכתב שבקשתם לשבת בעבר הירדן נבעה מכך שלא חיבבו את הארץ, כמו יוסף אביהם[12]. אכן, במקומות אחרים בפירושו הוא כותב להפך, ראה לקמן. הצטרפו מיוזמתם מאוחר יותרלדעת הרמב"ן[13] ("על דרך הפשט") לפני משה באו רק בני ראובן ובני גד, אך כשבא משה להנחיל להם את עבר הירדן, ראה שהשטח גדול מדי לשני שבטים ולכן הציע לכל משפחה מישראל להצטרף. כמה ממשפחות מנשה נענו להצעתו, אולי היו אנשי מקנה, ומשה נתן להם את חלקם שם. כך כתב גם האברבנאל[13]. הרמב"ן העיר שהשבט לא נחלק לשני חצאים שווים, אלא רוב שבט מנשה כן נכנס לארץ, ורק שתי משפחות מהשבט נותרו בעבר הירדן, אולי משום שהיו הקטנות בשבט וביקשו לזכות בנחלה רבה יותר אחר שילכדוה בחרבם, דבר שאי אפשר לעשות בתוך הארץ. צורפו שלא מיוזמתםהמקור בחז"לבתלמוד הירושלמי[14] נאמר שחצי שבט המנשה "לא נטלו מעצמן" את חלקם בעבר הירדן, ויש לדבר אף השלכה הלכתית-מעשית להבאת ביכורים מארצם, בשונה מהבאת ביכורים משאר עבר הירדן[15]. לפי זה יוצא שחצי המנשה לא בחרו מעצמם להתיישב בעבר הירדן, אלא ה' הוא שהנחילם שם ברצונם או שלא ברצונם. הפרשנים העלו כמה וכמה השערות מדוע בכלל צורף חצי שבט לעבר הירדן ומדוע נבחר דווקא שבט מנשה. עונש אלוהיהחזקוני[13] כתב שבני מנשה לא שאלו להם נחלה בעבר הירדן, "אלא שעל ידי שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע, נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן". מקור דבריו בחז"ל[16]. הדברים מתבססים על פרשנותם של חז"ל שהשליח ששלח יוסף להפליל את בנימין בגנבת גביעו היה מנשה בנו, ויש כאן מעין "מידה כנגד מידה": מנשה גרם לאבות השבטים לקרוע בגדיהם - סופו ששבטו ייקרע לשני שבטים. משום חוזקם ואומץ לבבםהמלבי"ם[17] סבור שמשה נתן לבני מנשה נחלה בעבר הירדן משום שהם כבשו אותה בעצמם כשלחמו ישראל במלכי עבר הירדן. יאיר בן מנשה לקח בעצמו את כל חבל ארגוב, וזאת אף שישבו שם "רפאים" – גיבורים גדולים, ולכן זכה לרשת נחלה זו. וכך מכיר זכה לקבל את הגלעד משום שכבשה בכוחו. הרד"ק[18] הקדים את המלבי"ם וכתב שראובן וגד קיבלו את ארצם משום שביקשוה בהיותה ארץ מקנה, אך חצי שבט מנשה "לא היה לו אלא מפני גבורתו של מכיר שלכד הארץ". אכן, הנצי"ב[19] התנגד להסבר זה: "הן אמת שהלכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה – מכל מקום, אין זה טעם ליתן להם בשביל זה!". הכיבוש של בני מנשה בעבר הירדן לא היה כיבוש יחיד, אלא חלק מהמלחמה של כלל ישראל בעבר הירדן, וכשם שלא יעלה על הדעת לתת לחייל פרטי חבל ארץ שכבש בעצמו, שהרי הוא רק שליח האומה, כך אין סיבה לתת לבני מנשה את החלק שכבשו במהלך המלחמה של כלל ישראל. אך ייתכן כי לא זכו בנחלה משום שכבשוה בגבורתם, אלא שבכיבוש זה גילו את גבורתם, וגבורה זו נצרכה לשם הגנה על גבולה המזרחי של הארץ.
אהבת ארץ ישראללעיל הוזכר רבי אברהם סבע שהאשים את שבט מנשה באי חיבת הארץ כמו יוסף אביהם. אכן, בהמשך פירושו, הפך את דבריו וכתב שיוסף כן חיבב את הארץ וכן זרעו אחריו[20]. על פי זה יש המסבירים שהוכנסה נציגות משבט מנשה לעבר הירדן כדי להטמיע אהבת ארץ ישראל בקרב בני ראובן וגד שבפרישתם מהארץ הביעו את חוסר חיבתה. שיפור המצב הרוחני בעבר הירדןהנצי"ב הסביר שצירוף שבט המנשה לראובן וגד נועד לחזק אותם מבחינה רוחנית, ובלשונו:
דבריו מבוססים על הבנתו שבקשת ראובן וגד לקבל ארץ מקנה נבעה מרדיפתם אחר החומריות, ואילו שבט מנשה היה ידוע במעלותיו הרוחניות, והמטרה הייתה שישפיעו בני מנשה לטובה על שני השבטים הפורשים[21]. הייתה זו ירושת בני מנשה מימי קדםעל פי רבי יהודה החסיד[דרוש מקור], בני מנשה שימרו את נחלתם גם בתקופה שבה שלט אביהם יוסף במצרים ועל כן לא נצרכו עתה לכיבוש מלחמתי נוסף . הרב אורי שרקי[22] מדגים על סמך פסוק בספר יהושע[23] שמכיר כבש את האזור בימי יוסף במצרים, וכעת משה מחזיר לבניו את נחלתו מחמת אותו כיבוש. גישה זו נתמכת גם מפירוש קדמון על ספר דברי הימים המיוחס לתלמיד של רס"ג כפי שמביא יהודה קיל, במבוא לפירוש דעת מקרא על דברי הימים[24], האומר כך: ”ומכיר אבי אמו היה ראש ואב לגלעד, ויאיר תפש לגלעד אחריו, לפיכך נקרא על שם אבי אמו ועל שם הנחלה שתפשו בימי שלטנותו של יוסף שהיה מלך על הארץ… ולכך נתאוו בני מכיר לשבת בארץ הגלעד, ובתפושת אביהם נתנה משה להם, וגם יהושע נתנה להם. דע לך באר היטב, כי אותם הדברים של חומש של מכיר ויאיר ונובח – ספורות לשעבר הן (סיפורים מן העבר ולא מה שהתרחש בזמן יציאת מצרים אלא הרבה קודם לכן), כי מכיר ויאיר ונובח לא לקחו כלום במדבר... וכשמת יוסף ואחיו, נתחזקו ויקחו גשור וארם שהיו גויים, ותפשו את חוות יאיר...”. בתרבות
ראו גםהערות שוליים
|
