|
ערי הלויים
עָרֵי הַלְּוִיִּם הן ארבעים ושמונה ערים בארץ ישראל שעם ישראל נצטווה בתורה להעניק ללויים ולכהנים. לפי ספר סדר הדורות, חלוקת הארץ הסתיימה בשנת ב'תק"ג (1257 לפנה"ס)[1]. כל אחד מהשבטים העניק בין שלוש לשש ערים מנחלתו. ערי הלויים חולקו בין בני גרשון, קהת ומררי כך שלכהנים ולבני גרשון מספר הערים היו 13 לכל קבוצה, בני מררי קיבלו 12 ערים ובני קהת שאינם כהנים קיבלו 10 ערים. ערי הלויים שניתנו לכהנים נקראו גם ערי כהנים. המחקר ההיסטורי והארכאולוגי מציג תמונה מורכבת יותר של המציאות ההיסטורית ושל התמונה היישובית הממשית שמאחורי רשימת ערי הלויים והכהנים, כמתואר בפרק האחרון בערך זה. מקור הציווימקור הציווי על ערי הלויים שספר במדבר, אינו מתקשר רק לערי הלויים עצמם, אלא לשני דברים נוספים: תחום שבת וטעמי המקרא יש מחלוקת האם תחום שבת במרחק של אלפיים אמה לכל צד, מקורו מדאורייתא, או מקור ההגבלה לאלפיים אמה הוא מדרבנן. הטוענים כי תחום שבת עד אלפיים אמה הוא מהתורה, מביאים לכך ראייה מגזרה שווה בין הפסוק ”...שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי”[2], לבין מקור הציווי על ערי הלויים שבחומש במדבר שם נאמר "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים באמה"[3]. בנוסף, בפסוק החמישי של מקור הציווי על ערי הלויים שבספר במדבר, בקטע ”אֶת-פְּאַת-קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה”, מופיעים שניים מטעמי המקרא שאינם מופיעים ביתר התורה כולה, והם קרויים קרני פרה (֟) וירח בן יומו (֪), בסדר לפיו מופיע הטעם "מונח" לפני הטעמים הללו, לאחר מכן מופיע ירח בן יומו, ובסוף קרני פרה. תפקוד העריםמטרתם של הערים הללו לשמש ללויים מקום מגורים בארץ ישראל, מפני ששבט זה לא קיבל חלק ונחלה בארץ כשאר השבטים, משתי סיבות עיקריות:
הציווי על ערי הלויים מופיע בפרשה האחרונה של ספר במדבר, פרשת מסעי, בפרק ל"ה, פסוקים א'–ח'. הפרקים האחרונים בפרשה זו (סוף פרק ל"ג עד פרק ל"ו), יחד עם פרק זה, עוסקים בחלוקת הארץ. המקור מופיע להלן: 
ממקור זה ניתן ללמוד את הסיבה לכך שכל שבט לא תרם את אותו מספר זהה של ערים, שלפי הכתוב כאן כל שבט נתן מספר ערים לפי גודל שטחו. גם בספר ויקרא, בפרשת בהר, מופיע מקור העוסק בגאולת שטחי ערי הלויים.
דיני ערי הלויים וייחודןמתוך 48 הערים הללו, 6 ערים שימשו כערי מקלט, והם: קדש, שכם, קריית ארבע, בצר, ראמות וגולן[7]. לדעת בעל ספר החינוך[8] הסיבה לכך היא משום דרגת הקדושה הגבוהה של הלויים, וגם משום שהם לא יגעו בו לרעה. לדעת הרמב"ם[9], יתר ערי הלויים גם שימשו כערי מקלט, וההבדל ביניהן לבין ערי מקלט שהוקדשו לצורך זה, הוא שבערי המקלט קולטים רוצח שנכנס אליהם בדעתו ושלא בדעתו, והרוצח לא משלם עבור התגוררותו בעיר זו, אך ביתר ערי הלויים, הרוצח יכול להיקלט רק אם נכנס לשם מדעתו, והרוצח צריך לשלם עבור הבית בעיר בו הוא מתגורר. מהמקור שבספר במדבר, ניתן ללמוד את הציווי על נתינת מגרשי הערים ללויים. במשנה, במסכת סוטה[10], מובאות שתי דעות לפירוש הסתירה בין הפסוקים ”...מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב. וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת-פְּאַת-קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה...”[11], העוסקים בשטח המגרשים. רבי עקיבא פירש את ה"אלף אמה" שבהתחלה לשטח המגרש, ואילו ה"אלפיים אמה" שלאחר מכן פירש שהן המקור לתחום שבת מדאורייתא, ולעומתו, רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי פירש, שה"אלף אמה" הן לשטח המגרש, ואילו ה"אלפיים אמה" הן לשטח השדות והכרמים של העיר. מפני שרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי לא ציין את השטח הכללי של השדות והכרמים עם המגרשים, נוצרה על כך מחלוקת בין הפרשנים. לדעת הרמב"ם[12], אורך מגרשי ערי הלויים היו במרחק של עד שלושת אלפים אמה מהעיר עצמה, מתוכם אלף האמה הסמוכות יותר לעיר שימשו כמגרש, ואילו אלפיים האמה החיצוניות יותר שימשו כשדות וככרמים. לדעת רש"י והרמב"ן, גבול מגרשי ערי הלויים היה עד אלפיים אמה מחוץ לעיר, ומתוך אותם אלפיים אמה, אלף האמות החיצוניות שימשו ככרמים וכשדות, ואלף האמות הפנימיות היו המגרש עצמו[13]. בנוסף לכך, שניהם טוענים כי אלף האמה הפנימיות של המגרשים שנתרמו היו לצורך נוי, ואסור לבנות באותם מגרשים בתים או לנטוע שם עצים[14]. מהמקור שבספר ויקרא, ניתן ללמוד כי קיים איסור למכור או לשנות את ייעוד הקרקעות של ערים אלו, וגם ששטחיהן הם גאולת עולם ללויים. ספר החינוך מנמק זאת בטענה שערים אלו היו נאות ביותר, ואם ימכרו או יחליפו שטחים מערי הלויים, זה יראה כאילו יש גנאי בשטחים הנאים של ערי הלויים[15]. במשנה, בסוף מסכת ערכין[16], נכתבו דינים הקשורים לדינים המוזכרים במקור שבספר ויקרא. ביניהם:
העריםרשימת הערים מופיעה בשני ספרים בתנ"ך: בספר יהושע[17] וגם בדברי הימים[18], ובין שתי הרשימות ישנם מספר הבדלים. בטבלה להלן, מוצגים בכל עמודה (המחולקת לשני טורים משניים) רשימת הערים שנתנו לכל קבוצה מהלויים. בטור המשני מימין מופיעה הרשימה מספר יהושע, ואילו בצד השני, מופיעה הרשימה מדברי הימים.
ערי הלויים במהלך הדורות לאחר קביעת ערי הלויים הראשיות, הוסיפו עוד ערי לויים במהלך תקופת בית ראשון, ביניהם עיר הכהנים נוב, המוזכרת בספר שמואל. חלק מהערים הללו נהיו ידועים בזכות אירועים שהתרחשו בהם על פי התנ"ך כדוגמת נוב, שבה התבצע הטבח בנוב עיר הכהנים על ידי שאול, או ענתות, ממנה הגיע הנביא ירמיהו הכהן. על-פי הכתוב בדברי הימים, בתקופת ירבעם מלך ישראל, נאלצו הלויים לעזוב את עריהם שבממלכת ישראל ולעבור לממלכת יהודה, היות שירבעם השבית אותם מתפקידיהם ומינה כוהנים אחרים תחתם: כִּי-עָזְבוּ הַלְוִיִּם אֶת-מִגְרְשֵׁיהֶם וַאֲחֻזָּתָם וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִָם כִּי-הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַיהוָה. וַיַּעֲמֶד-לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה[24]. על-פי פרשני המקרא[25], מעבר זה נבע מכך שירבעם לא אפשר לכהנים וללויים שבממלכתו ללכת לעבוד בבית המקדש, אלא כפה עליהם להשתתף בעבודת הבמות שהייתה בממלכת ישראל (בעודם לא מכהנים ככהני הבמות[26], אלא כפשוטים בעם). מתוך 48 ערי הלויים שברשימת יהושע, 35 שכנו בממלכת ישראל, כך שמדובר בלא מעט אנשים שנאלצו לעבור ליהודה, וייתכן כי חמש עשרה ערי המבצר שבנה רחבעם מלך יהודה[27] נועדו להתיישבות של הלויים שהגיעו מממלכת ישראל. הלויים חיזקו את שלטונו של רחבעם במשך שלוש שנים[28], עד אשר החל לחטוא בעבודה זרה ולכן נענש במסע שישק. לפי התלמוד[29], משחרב בית המקדש הראשון "בטלו ערי מגרש" - ערי הלויים. בתקופת בית שני, אין אזכור חד משמעי לקיומה של עיר לויים/כהנים. בספר עזרא, פרק ב', אף נאמר: "וישבו הכהנים והלוים ומן-העם והמשררים והשוערים והנתינים בעריהם וכל-ישראל בעריהם"[30].אך ישנן דעות הסוברות כי העיר מודיעים שמשה כעיר כהנים באותה תקופה, בין היתר מפני שבמסכת חגיגה במשנה[31] רשום שכלי חרס שנמכרו מעיר זו לירושלים טהורים, והכהנים היו צריכים להיזהר במיוחד בענייני טומאה וטהרה. בספר נחמיה מוזכרות ערי מחוז שבהן ישבו הלויים שחזרו לארץ אחרי גלות בבל, ושמופיעות גם ברשימת ערי המבצר של רחבעם (אך לא ברשימת ערי הלויים בספר יהושע), לדוגמה – עיר 'הפלך' (כינוי למחוז בתקופה הפרסית) קעילה, שבראש מחצית המחוז שלה עמדו הלויים ממשפחת חֵנָדָד[32]. כיום, לא קיימות עוד ערי לויים או ערי כהנים. במחקר: ביקורת המקראבביקורת המקרא רווחת ההשערה שרשימות ערי הלויים היו מיושמות רק בימי ממלכת ישראל המאוחדת. היחס בין ערי הלוויים לנחלות השבטים מהן הוקצו, נחשב לתואם את נחלות השבטים כפי שהיו לאחר כיבושי דוד ושינויים מנהליים שמשוער שערך. בעוד שהערים שהוקצו מנחלת יהודה ושמעון הן ישראליות ומרוכזות באזור מצומצם שמשוער שמהווה את נחלתו הגרעינית של שבט לוי, שאר הערים כנראה נכבשו רק בימי דוד והוענקו לנאמניו. בנוסף, לפי הסברה ששמות משפחות הלוויים המוזכרים בתורה מייצגים את האזורים בהם ישבו, החוקרים הסיקו שמשפחות לויים ישבו בערי הכוהנים, לדוגמה משפחת "החברוני" בחברון, ו"הלבני" בלבנה. בנוסף, מסיפור פילגש בגבעה עולה שבראשית תקופת השופטים גבע בנימין לא יושבה בידי כוהנים אלא בבני בנימין. לאחר פילוג הממלכה, הסידור השתנה, שכן ירבעם מלך ישראל מינה כוהנים מבני השבטים האחרים[26], והלוויים שבתחומי ממלכתו עזבו את אחוזותיהם ונספחו לממלכת יהודה[33]. המושג של "ערי לויים" אינו מוכר מהספרות של ימי בית ראשון, אלא רק מספר יחזקאל המדבר על חלוקה שונה של נחלות הלויים והכהנים, ומספרות ימי בית שני[34]. מניתוח המגמה, הלשון והסגנון של הרשימות, הסיקו חוקרים רבים שהן נוספו בידי מחבר מהאסכולה הכהנית (מקור P) בתקופה הפרסית בארץ ישראל, על בסיס תעודות מנהליות מתקופת הממלכה המאוחדת. השערה זו רואה ברשימות הסותרות שבספר יהושע ושבדברי הימים, גרסאות משובשות של רשימה מקורית אחת[33]. חוקרים אחרים[35] ראו את שתי הרשימות כמשקפות התפתחות היסטורית, כשבספר יהושע מוצגת תוכנית להקצאת ערים ללוויים לפי ציווי התורה, ובדברי הימים מוצגת השתלשלות המצב בתקופה מאוחרת יותר. במחקר הגאוגרפי-היסטורי והארכאולוגיאת המחקר המודרני ברשימת ערי הלויים והכהנים פתח בנימין מזר[36], אשר סבר כי הערים הן מרכזי מינהל שארגן שלמה הצעיר בסוף ימי דוד כמתואר בספר דברי הימים א', פרק כ"ג-פרק כ"ו, כשללויים תפקיד מרכזי במינהל ולא רק בפולחן. מכלול הערים מתאים לדעתו לתחום הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, אך הן מקובצות בכמה גושים. לפי מזר[36], וכן יוחנן אהרוני[37], נועדו גושי התיישבות הלויים לחזק את ספר הממלכה או אזורים בעייתיים בתוכה. ריכוזן בדרום יהודה מכוון לפקח על האוכלוסייה ה"לא ישראלית" לדעתו - הכלבים והקנזים. את ניתוח הרשימות לאור המשך המחקר הביא נדב נאמן[38], הסבור שנחלות השבטים כפי שתוארו במקרא אינן מבטאות מצב שבטי או מנהלי שהיה קיים אי פעם במציאות. לדעתו, רק 13 ערי בני אהרון (שביהודה ובבנימין) מהוות גרעין היסטורי לרשימה. מחברה המאוחר נטל 13 ערים אלה והשלימן לסכימת 48 הערים הבלתי היסטורית, תוך שימוש בשמות שלקח מרשימות ערי המקלט ובעיקר מרשימת גבולות השבטים; רשימה זו אף היא אינה היסטורית לשיטתו, אבל משקפת היקף טריטוריאלי מימי הממלכה המאוחדת, כפי שנאמן תפס אותו בעת חיבור מאמרו המקיף בנושא (1986). במסגרת המחקר הארכאולוגי וההיסטורי ביהודה, הושם דגש על ייחודו של ריכוז ערי הלויים בהר יהודה[39]. הרשימה כוללת 9 ערים ביהודה וכביכול גם בשמעון, מבלי להפריד ביניהם. אבל למעשה כל הערים הן מיהודה בלבד, למעט אולי עשן, הנזכרת ברשימת ערי יהודה בשפלה לצד לבנה ולכן סביר שבה מדובר, אבל גם ברשימת ערי שמעון. בהר נזכרות 6 ערים, וכולן באזור שמחברון ודרומה: חברון עצמה, יתיר, אשתמוע, חלן, דביר, יוטה. בשפלה 3 ערים נוספות: לבנה, עשן, בית-שמש. ריכוז זה מהווה חריגה בולטת מהסכמטיות הבולטת של הרשימה, שבה מוקצות לכל שבט 4 ערים כך שהמניין הכולל הוא 48. לדעת אבי עופר, הנסמכת על סקר הר יהודה[39], ריכוז ערי הלויים בדרום יהודה נראה יותר מכל כמשקף ריכוז התיישבותי פשוטו כמשמעו, באזור בעל ייחוד אקולוגי. בולטת העובדה כי תחום ההתיישבות הוא הרחבה מסוימת של תחומי קבוצה 5 ברשימת ערי יהודה. נראה אפוא שלפנינו התיישבות בדרום ההר של משפחות הקשורות ללוי, לצד משפחות קנזיות, כלביות, קיניות ואחרות. ערי ההר נסקרו ובחלקן גם נחפרו, כמתואר בערכים הנפרדים של כל אחת מהן. חלקן התקיימו כבר בתקופת הברזל 1 ("ההתנחלות"), אחרות נושבו רק בתקופת הברזל 2א, היינו ראשית תקופת המלוכה[39]. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
