|
טיעון העד (יהדות) טיעון העד, טיעון הכוזרי או טיעון ההתגלות והמסורת, הוא טיעון מן הנס לביסוס אמונת מתן תורה מן השמים וממילא גם לקיומו של אלוהים. הטיעון מצביע על כך שעל פי המקרא והמסורת היהודית מיליוני עדים נכחו בהתגלות האלוהית במעמד הר סיני ובניסים שאירעו לדור המדבר, כגון עשר המכות, קריעת ים סוף ואכילת המן. בבסיס טיעון זה עומדת ההנחה כי לא ניתן לשכנע מיליונים, בדור המדבר או בכל דור אחריו, להאמין בקיומם של אירועים כה מכוננים, פומביים ומתמשכים, אילו האירועים לא התרחשו בפועל. שורשי הטיעון נעוצים כבר בפסוקים מסוימים בתורה והוא נוסח בגרסאות שונות בקרב הוגים יהודיים החל מימי הביניים ועד המאה ה-21. הטיעון פופולרי בקרב יהודים אורתודוקסים, ונדחה בידי מי שאינו שותף לאמונתם. מטרות הטיעון הן לבסס את האמונה האורתודוקסית בתורה מן השמים, ולבדל אותה מהאמונות בנצרות, באסלאם ובקרב הקראים. בעידן המודרני נעשה שימוש בגרסאות של הטיעון גם כנגד השקפות רפורמיות, דאיסטיות ואתאיסטיות[1]. היסטוריהטיעון העד בתורהאת שורשי הטיעון ניתן למצוא כבר בתורה עצמה, בנאום משה בספר דברים. שם נכתב כי מאחר שבני ישראל ראו בעצמם כי ה' הוא האלוהים בהתגלות ישירה ובניסי יציאת מצרים, עליהם להשיב אל לבבם כי הוא האלוהים ואין עוד מלבדו, ויש לשמור את חוקיו ומצוותיו[2]. בהמשך משה מדגיש את האופן הבלתי אמצעי שבו חווה העם את ההתגלות:
שורשי הטיעון, לגבי יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מובאים גם בפסוקים:
טיעון העד בספרי הנביאים והכתוביםבניגוד לתיאור יציאת מצרים והניסים שהתרחשו במהלכה, אשר מופיע בכל ספרי המקרא פעמים רבות מאוד ובצורה מפורטת, ברוב ספרי המקרא לא ניתן למצוא שימוש כלשהו בסיפור ההתגלות ההמונית בהר סיני. אמנם פזורים מעט אזכורים ורמזים בספרות המקרא המאוחרת לברית בהר סיני, כגון בנחמיה (ט יג). אך בכל דברי השופטים, המלכים והנביאים (כגון בנאומי יהושע[3], יפתח[4] ושמואל[5]; בתפילות דוד[6] ושלמה[7] ובנבואות הכתובות) לא נעשה שימוש בידיעות על מעמד ההמונים בסיני[8]. עובדה זו ניתנת לפירוש באמצעות ההסבר כי ישנם מקורות במקרא שעולה מהם כי לא הכירו את מעמד הר סיני אלא בריתות חילופיות, כמו בשירת דבורה ובמקורות אחרים[9]. הסבר נוסף לדוגמה ניתן למצוא בספר יהושע, כאשר יהושע מתאר את סדר האירועים מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ לא מוזכר בכלל מעמד הר סיני, אך כן מספר על אירוע דומה המתאר ברית בין אלוהים לישראל ונערכת רק בזמן נאום יהושע. לעומת הסבר זה, הצביע הרב יהושע ענבל על סדרה של התבטאויות בנביאים ראשונים, החל משירת דבורה, המכירים בהתגלות כעובדה היסטורית, למרות שאכן נראה כי לא השתמשו בה אז כהוכחה או כמחייב דתי, אלא רק כהצבעה על גדולת הבורא.[10] בספרות חז"לבספרות חז"ל גם כן אין התייחסות מפורשת לטיעון, אך ברור שמעמד הר סיני נחשב בעיניהם למכונן, שכן בו תלו את כל מסורת התורה שבעל פה[11], ונפוצים מדרשים רבים המוסיפים פרטים ונופך רב לאירוע קבלת התורה. כך גם במסכת שבועות[12] הובאו דברי רבי יהודה בן בתירא כי כל אדם מישראל מושבע מהר סיני על מצוות התורה, וכמה פעמים במשנה תנאים ייחסו הלכות מסוימות למשה בסיני[13]. בימי הבינייםרב סעדיה גאוןרב סעדיה גאון הציג במאה העשירית את הגרסה הראשונה המוכרת לנו של הטיעון, בספרו "האמונות והדעות". לדבריו[14], אירועי יציאת מצרים ובפרט הנס של אכילת המן בהכרח היו אירועים על־טבעיים שהתקיימו במציאות, משתי סיבות. אחת, זו לא יכולה להיות הטעיה של ההמון ("תחבולה" ובהמשך "סברא" בלשונו). בשל טבעו המתמשך, הפומבי והשימושי של נס אכילת המן במדבר, אין דרך ליצור קסם כזה באופן טבעי ולהטעות מיליונים. אם הייתה אפשרות לעשות זאת באמצעות תחבולה, בודאי עוד חכמים היו מבצעים אותה בשל שימושיותה. ושתים, זו לא יכולה להיות המצאה של ההמון ("הסכמה" ובהמשך גם "הזדה" בלשונו) או תאוריית קשר. אין אפשרות להמציא את התרחשותו בלי שהדור הבא יפקפק בו, ומבלי להותיר עדויות להסכמה הציבורית להמצאת הסיפור. יהודה הלוי.jpg) כמאתיים שנה אחרי רב סעדיה גאון, באנדלוסיה שבדרום ספרד חיבר רבי יהודה הלוי ספר שלם המבסס את כלל האמונה היהודית על טיעון ההתגלות והמסורת, הלא הוא ספר 'הכוזרי' שהושלם בשנת 1139. ריה"ל פיתח עוד את הטיעון עד כדי הטענה שאפילו את עצם קיום האלוהים יש להוכיח מן ההתגלות והמסורת. לטענתו, גם האל עצמו בעשרת הדיברות הזדהה קודם כול כמי שהוציא את העם ממצרים, ולא כמי שברא את העולם כולו. זאת מאחר שהאירועים הפומביים הללו הם ההוכחה המחייבת. בשורה אחת במאמר הראשון מסכם ריה"ל את הטיעון בתמצית, בפי החבר, נציג היהדות בפני מלך כוזר:
רבי יהודה הלוי מאריך לפרט כיצד הונחלה התורה בפומביות, ובכך היא ייחודית על פני שאר הדתות. במאמר השלישי שבספר הוא מפרט גם איך המסורת היהודית מעבירה בקפדנות את העדות הזו עד לימיו, כתגובת נגד לקראים. רמב"םבמפנה המאה ה-13 דור לאחר מכן, הרמב"ם בקהיר האסלאמית עיגן את הטיעון בהלכה הפורמלית, והצביע עליו כיסוד האמונה היהודית. לדבריו, בני ישראל נכחו והתנבאו יחד עם משה, ולכן אין עוד צורך בראיות לאמיתות נבואתו.
בניגוד לרב סעדיה גאון ויהודה הלוי לפניו, הרמב"ם צמצם את הטיעון לאירוע ההתגלות במעמד הר סיני לבדו, ובמפורש נמנע מלהסתמך על הניסים האחרים. בנוסף, הוא לא ניסח את האמונה במסורת הדורות כחלק מהטיעון, אלא כלל אותה במובלע בעיקרי האמונה[15] וקרא לחזק את המודעות לסיפור מעמד הר סיני בקהילה ובחינוך הבנים[16]. רמב"ןבמאה ה-13, הרמב"ן בפירושו על התורה כתב כי התורה צוותה איסור לא תעשה שלא לשכוח את מעמד הר סיני, והוסיפה מצוות עשה לזכור אותו, מתוך הבנה כי כך יתבסס הסיפור "כאילו ראוהו כל הדורות", היות שאדם אינו מעיד שקר לבנו ואינו מנחיל אותו דבר הבל חסר תועלת[17]. ספר החינוךבהקדמה לספר החינוך שנכתב במחצית השנייה של המאה ה-13, השווה המחבר את סיפור מעמד הר סיני לעדות משפטית של ממש, ולמוסכמות היסטוריות שאין עליהן עוררין. לדבריו, עדותם של 600,000 הגברים משתתפי המעמד על אמינות דברי התורה נמסרה לבניהם מדור לדור עד ימיו, והיא אמינה בהרבה מעדות משפטית שעבורה יספיקו שני עדים בלבד. בדומה לרמב"ם, גם הוא צמצם את הטיעון למעמד הר סיני לבדו. זאת על מנת להדגיש את החוויה הנבואית האישית של משתתפי המעמד, בניגוד לאותות ומופתים שנחווים בחושים ונתונים להטעיות. יוסף אלבובמאה ה-15 רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, העמיד את טיעון העד ביהדות על שלושה עקרונות המבדילים אותו מטיעוני העד של שאר הדתות:
שלושת העקרונות הללו מבחינים לדבריו בין טיעון העד של היהדות, לבין טיעוני העד של שאר הדתות. בעת החדשהבמאה ה-17, כתב הרב ישעיה הלוי הורוביץ בספרו של"ה על מעמד הר סיני ”כי אנחנו כולנו היינו שם וקבלנו התורה”[21] ובמאה ה-18 הוסיף רמח"ל כי ההתגלות הישירה הותירה ”ידיעה ברורה מצד הראייה, והשגה שאין שם ספק כלל”[22]. בסוף אותה מאה פרסם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בשם הבעל שם טוב ”שזה עיקר האמונה, שראינו ממש בעינינו במעמד הר סיני”[23]. במאה ה-19 כתב רש"ר הירש בפירושו על התורה: ”הבסיס הוא העדות הברורה של חושיכם, מה שראיתם בעיניכם, מה שהתנסיתם בו בעצמכם… ומכיון שמאות אלפי אנשים ראו, שמעו, חשו וחוו אותן בעת ובעונה אחת, נשללת כל אפשרות של רמייה”[24]. באותו דור, המלבי"ם בפירושו על התורה הציג גם הוא את הטענה בכותבו:
במאה ה-20עם תחילתה של תנועת התשובה, רבנים רבים עשו שימוש בטיעון. הרבי מנחם מנדל שניאורסון, הרב זאב קרוב, מרדכי נויגרשל, ורבים נוספים הוסיפו לטיעון נימוקים והרחבות. במאה ה-21הרב אורי שרקי פיתח גרסה משלו לטיעון[25], משה רט[26] ומרצים בארגון ערכים[27] השתמשו בו והרב מיכאל אברהם ניסה להתמודד עם ביקורת מודרנית על כשלי הטיעון[28]. הרב דוד גוטליב לקח את טיעון העד, ופירמל אותו למה שהוא קורא "עיקרון הכוזרי", שאומר כך: "יהי מאורע אפשרי E, שבמקרה ואכן יתרחש, יותיר כמויות אדירות של ראיות זמינות המעידות על התרחשותו. אם הראיות לא קיימות, אנשים לא יאמינו שמאורע E התרחש". עיקרון הכוזרי אומר שיש גבול למה שאנשים מסוגלים להאמין - לא ניתן לגרום לאנשים להאמין במשהו שסותר את עיקרון הכוזרי. הרב גוטליב טוען שמבחינה אמפירית העיקרון שלו מעולם לא הופרך - שכן אין בהיסטוריה אף דוגמה שהפרה את עיקרון הכוזרי, קרי מאורע E שהתרחשותו מותירה עדויות רבות, שאנשים האמינו שהתרחש, אף על פי שהוכח שלמעשה הוא לא התרחש. ולכן, אין זה מתקבל על הדעת להניח שמעמד הר סיני, שהתרחשותו מותירה עדויות אדירות בדמות זיכרון של כל העם היהודי, לא התרחש, שכן הוא הדוגמה היחידה בהיסטוריה להפרת עיקרון הכוזרי. הרב לורנס קלמן בהרצאותיו נוהג להציע את שיטתו, בה הוא מחלק את אפשרויות הפרכת הטיעון לשלושה: המצאת הסיפור על ההווה, העתיד והעבר. לטענתו אין שום דרך הגיונית להמציא את סיפור מתן תורה[29]. בימינו משמש טיעון העד פעמים רבות אצל מחזירים בתשובה, בחינוך הדתי ובספרות הנועדה להסביר את עיקרי האמונה לציבור הרחב[1]. מבנה הטיעוןברוב הגרסאות הטיעון מתבסס על שלוש הנחות יסוד:
מסקנה: האירועים בסיפור התרחשו במציאות כוחו של הטיעון הוא בכך שבאופן אבסורדי, ככל שהסיפור נעשה פחות מתקבל על הדעת, מתחזקת הטענה שבלתי אפשרי להמציא אותו. לדוגמה, סיפור התמשכות נס אכילת המן 40 שנה בקרב מיליונים, סביר פחות מסיפור נס הלחם והדגים של ישו או סיפור נס חציית הירח של מוחמד, שנמשכו רק שעות ובקרב אלפים. אבל דווקא הסבירות הנמוכה מחזקת את ההנחה שאי אפשר לשכנע המונים בנכונותו, ולכן, לפי הטיעון, האפשרות שהוא אכן אירע הגיונית יותר. הנמקות נוספות שניתנונימוק נוסף ששימש חלק מהמשתמשים בטיעון העד ביהדות, הוא ששום דת אחרת לא טענה שהייתה לה התגלות בפני כל קהל המאמינים (כאשר אלה היו רבים מאוד) למעט דתות שהאמינו גם בהתגלות לעם ישראל במתן תורה והשתמשו בטיעון כדי לבסס את האמונה בהתגלות זו[30]. ביקורת וכשלים בטיעוןאיחור כתיבת התורההנחת היסוד השנייה של טיעון העד היא שהסיפור התקבל מאב לבנו ברציפות מימי דור המדבר. מידע זה מתקבל מתוך סיפורי התורה והמסורת עצמם. הנחה זו טעונת הוכחה בעצמה, ובכך הטיעון סובל מכשל לוגי של טיעון מעגלי[31].  בהקשר זה במאה ה-17 ניתח ברוך שפינוזה את הטקסט בתורה, ובעקבות סימני אנכרוניזם רבים[32] הגיע למסקנה כי הוא התחבר הרבה אחרי ימי משה, אולי בידי עזרא הסופר. את ממצאיו כתב במאמר תאולוגי מדיני[33], שנודע בהשפעתו המכוננת על ביקורת המקרא בדורות שלאחר מכן. בתחילת המאה ה-19 פרסם מרטין דה וטה מחקר על ספר דברים, שבו הראה כי רק בו מופיע חוק ריכוז הפולחן. לטענתו, לפי עדות המקרא, חוק זה החל להיות מיושם רק החל מאירוע מציאת ספר התורה בימי יאשיהו ולא לפני. מסקנתו של דה וטה הייתה שספר דברים הוא הספר שנמצא, וכי הוא נכתב באותו דור, מאות שנים לאחר ימי משה. בשנת 1883 יצא ספרו של יוליוס וולהאוזן, "אקדמות לדברי ימי ישראל", ובו פירט את השערת התעודות. לטענת ולהאוזן, אין סימנים לקיומה של תורת הכהנים בישראל לפני תקופת גלות בבל, ועזרא הסופר היה זה ששילב אותה לראשונה לתוך התורה, בשנת 444 לפנה"ס[34]. דעה רווחת מאז בקרב חוקרי המקרא היא שבכל תקופת ממלכת ישראל ויהודה, רוב חוקי התורה לא נשמרו בקרב העם. הדעה נתמכת גם בממצא הארכאולוגי (לדוגמה: כאלף צלמיות פולחן עבודה זרה שנמצאו רק בירושלים, בניית מקדשים בכל עיר ועוד) וגם בסיפורי התנ"ך והנבואות (כגון הפרת איסור הבמות, הצבת מצבות וכדומה)[35]. בשנת 2022 פרסם פרופ' יונתן אדלר מאוניברסיטת אריאל מחקר מקיף על מקורות היהדות, ובו ניסה להתחקות אחר העדויות הקדומות ביותר לשמירת נרחבת של חוקי התורה בקרב יהודים (יהודים במובן של יהודאים: הקבוצה האתנית שמוצאה מארץ יהודה)[36]. המחקר נותן סקירה מקיפה של ממצאים היסטוריים וארכאולוגים שיעידו על כך. נבדקו עדויות לשמירת כשרות, כגון ניתוח מאגרי עצמות בעלי חיים ביישובים יהודיים, ואפילו בדיחות שנפוצו בקרב עמי הסביבה לגבי מנהגי הכשרות היהודיים. נחקרו שרידים לתפילין ומזוזות; אזכורים לשמירת שבת; מצוות החגים כגון ארבעת המינים בסוכות והימנעות מחמץ בפסח; שמירת דיני טומאה וטהרה כגון מקוואות וכלי אבן; הימנעות מעשיית פסלים והטבעת דמויות במטבעות ועוד. מסקנות מחקרו של אדלר הן כי אין בידינו שום תיעוד לשמירה נרחבת על חוקי היהדות בקרב יהודים לפני המאה השנייה לפנה"ס. התברר דווקא להפך: גם בקרב יהודי בבל ומצרים, וגם ביהודה, קיימות ראיות חיוביות כי לא הייתה התחשבות באיסורים לפני כן. יהודים קראו לעצמם בשמות אליליים, נשבעו בשמות אלים פגניים ואף הקימו מקדש באי יב בניגוד לאיסור המפורש בספר דברים. ביהודה, נמצאו מטבעות של יוחנן הכהן הגדול עוד מהמאה הרביעית לפנה"ס, ובהם דמות האלה אתנה. במצבורי אשפה מאותה תקופה מירושלים ניתן למצוא עצמות שפמנונים וכרישים שאסורים לאכילה על פי חוקי התורה, וכאלף ידיות של אמפורות יין רודיות עם שמות כוהני רודוס נתגלו בעיר, למרות האיסור על שתיית יין שנוסך לעבודה זרה. מחקר המקרא אם כן חשף כי ההנחה כי תמיד התקיים רצף במסירת הסיפור מאב לבנו - איננה מבוססת, והיא טעונה הוכחות בעצמה. מבחן הסבירות של דייוויד יוםהנחת היסוד השלישית של הטיעון היא שאי אפשר להמציא את סיפורי הניסים הקיצוניים הללו. הנחה זו סובלת מכשל לוגי של ברירה כוזבת והיעדר דמיון. ייתכנו אפשרויות נוספות מלבד קיום האירועים במציאות או קונספירציה. לדוגמה: אגדה עממית שהפכה בהדרגה עם הזמן לאמונה[37]. העובדה שמאן-דהוא אינו מצליח לדמיין אפשרות כזו אינה מספיקה כדי לקבוע א-פריורית שהיא אינה קיימת. בעניין זה, במאה ה-18 הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום הציב מבחן סבירות לטיעון העד. בספרו "מחקר בדבר בינת האדם" הוא הציג את שתי האפשרויות זו מול זו: או שהעדות אמינה מספיק כדי לקבל שחוקי הטבע הופרו באמת, או שהעדות על הניסים שקרית באופן כלשהו. שתי האפשרויות ניצבות זו מול זו, תוקפם של חוקי הטבע אל מול אמינותם של עדויות אנושיות. האפשרות שהניסיון האנושי לגביה רב, מקיף ומבוסס יותר - היא זו שתגבר.  במקרה הזה, לטענת יום, הניסיון האנושי לגבי סיפורי ניסים מעלה ארבע מסקנות:
לדבריו, בהינתן היכרותנו עם חולשות המין האנושי, הניסיון לגבי תקפותם של חוקי הטבע רב ומבוסס יותר מאשר אמינותם של מסַפְּרים אנושיים. מסקנתו של יום ספציפית לגבי סיפורי התורה היא:
כחיזוק למסקנתו של יום והצבעתו על ניסים בדתות מתחרות, היו שהעלו[38] את ההתגלות ההמונית של גבירתנו מפאטימה ואת התגלות מריה בזיתון שנמשכה בפומבי 3 שנים כדוגמאות לניסים שיש בהם מן הסתירה לניסי התורה, והחלשת האמינות של עדויות אנושיות, גם אם הן על אירועים פומביים ומתמשכים. לקריאה נוספתמשה גרנות, התנ"ך - כף החובה, בהוצאת תמוז-סטימצקי 1986 רבקה גרינבוים, אל תאמינו להם, בהוצאת ירון גולן 1990 קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
