|
יחסי זורואסטריות-יהדותההיסטוריה של יחסי הדת הזורואסטרית והיהדות נמשכת בעיקרה על פני למעלה מאלף שנים, בין המאה ה-6 לפנה"ס ועד המאה ה-7 לספירה. בתקופה זו התגבשו רבים מהמנהגים, המצוות, האמונות וכתבי הקודש בשתי הדתות. ביהדות נכתבו חלקים מהתנ"ך והתגבשה ספרות חז"ל תחת שלטון פרסי. זאת במקביל ליצירת האווסטה, כתבי הקודש הזורואסטרים. רקעהדת הזורואסטרית הייתה דת מרכזית ונפוצה בתקופת התגבשותה של היהדות, בעיקר באזור איראן וארצות הסהר הפורה. בין הדתות נמצאו מספר קוי דמיון בחוקים ובאמונות שבמקרא, בספרות ימי הבית השני ובתלמוד מחד ובאווסטה מאידך.  בשתי תקופות מרכזיות בהיסטוריה פעלו מרכזי הכובד של היהדות תחת שלטון פרסי-זורואסטרי: בתקופה הפרסית בארץ ישראל במאות השישית עד הרביעית לפנה"ס שבה נכתבו כמה מספרי התנ"ך, ובתקופת האמוראים בבבל במאות השלישית עד השישית לספירה שבה התחבר התלמוד הבבלי. אך קוי הדמיון בין הדתות לא מופיעים רק במקרא ובתלמוד, אלא גם בספרות החיצונית שנכתבה במרחב ההלניסטי, בתקופת הביניים בין סוף המאה הרביעית לפנה"ס למאה הראשונה לספירה. בספרות זו ביתר שאת באו לידי ביטוי האמונות על תחיית המתים, עולם המלאכים והישארות הנפש, המשותפים עם הדת הזורואסטרית. השפעת התרבות המסופוטמית על היהדות אינה מוטלת בספק, ודוגמאות לכך ניתן למצוא בשמות החודשים העבריים, באלפבית הארמי שבו נכתב התנ"ך[1] וגם בשפה הארמית שבה נמסר התלמוד, חלק מהתנ"ך ועוד. בעקבות זאת יש הסוברים כי מוטיבים מן הדת הזורואסטרית השפיעו על היהדות, ובמידה מועטה גם להפך. בחלק מהמקרים מדובר דווקא בפולמוס ביניהן. על המוטיבים המשותפים נמנו חוקים ומנהגים כמו דיני טהרה בכלל וטומאת מת בפרט, מצוות הקשורות באש המזבח, מנהגי כיסוי ראש, לבישת גדילים, חגירת אבנט וקבורת ציפורניים גזוזות. בנוסף אמונות שונות כגון האמונה בתחיית המתים, במאבק הנצחי בין כוח טוב לכוח רע, קיום יום הדין, חיי נצח, וקיום מלאכים ושדים כגון השטן ואשמדאי מלך השדים.[2] בתנ"ךבתורה אחת ההשערות במחקר המקרא היא כי מספר מוטיבים בתורה המיוחסים למקור הכהני וקשורים באש - מקורם בהשראה זורואסטרית של מקדשי האש. עליהם נמנו ההוראות לשמור על אש תמיד על המזבח (ויקרא ו) ולקחת אש לקטורת דווקא מהמזבח (שם טז). כמו כן, ההשראה מתבטאת בסיפורים על האש האלוהית בחנוכת המשכן שיצאה וטיהרה אותו (שם ט), בסיפור על האש ה"זרה" והמסוכנת של נדב ואביהוא (שם י), האש הזרה שכילתה את 250 מקריבי הקטורת מעדת קורח (בתרגום השבעים שם הגרסה היא "ואת האש הזָרָה זְרֵה הלאה") ולבסוף גם ההצלה מהמגפה בידי אהרון באמצעות האש שלקח דווקא מהמזבח (במדבר יז). המוטיבים הללו מזכירים את מקדשי האש של הדת הזורואסטרית בפרס, שלפי ההשערה היו קיימים כבר בזמן כתיבת הרובד הכהני בתורה.[3] לטענת הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים, אחד מטעמי מצוות הטומאה והטהרה בתורה הוא הקלה מהנורמות הזורואסטריות. לדבריו, במנהגי הזורואסטרים בהרחקה מנידה לדוגמה יש טורח וצער גדולים, שכן היא מחויבת להתנתק לחלוטין מבעלה בתקופת הוסת, כולל מגורים לחוד ואיסור שיחה ביניהם. זאת בעוד בתורה האיסור הוגבל לאיסור קיום יחסי מין בלבד ולא יותר. בהתייחסות זו הרמב"ם זיהה בין הזורואסטרים לבין הצאבאים.[4] מנהג דומה ליהודים ולזורואסטרים הוא לבישת גופייה בעלת גדילים מתחת לחולצה. בתורה קיים ציווי על הטלת ציצית בבגד, ואצל זורואסטרים הפתיל הקדוש נקרא קושטי (אנ'). הקושטי עשוי משזירה של 72 חוטי צמר לבן, ומזכיר גם את האבנט שהכהנים צוו לחגור במשכן. בנביאיםבספרי הנביאים אפשר למצוא הדים לפולמוס עם הזורואסטריות. אחד הפולמוסים האלה מופיע בספר ישעיהו: "כֹה אָמַר ה' לִמְשִיחוֹ לְכוֹרֶשׁ (...) כִי-אֶפֶס בִלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶה." (ספר ישעיהו, פרק מ"ה, פסוקים א'–ז').[5] ישעיהו מחדד את ההבדל בין המונותאיזם המקראי לבין הדואליזם הזורואסטרי, שמייחס את בריאת הרוע לאל נפרד. במגילת אסתרבסיפור מגילת אסתר נמצאו רמזים למיתולוגיה הזורואסטרית. "שבעת רואי פני המלך" מזכירים את האמשא ספנדאן, שבעת האלים התומכים באל הראשי אהורא מזדא. ביניהם מהומן שמשמעותו ווהו מאנה, "בעל מחשבה טובה". סיפור המגילה מתכתב עם משמעות השם ומשחק עם המונח כגון בהזכרת "מחשבתו הרעה".[6][7] בפרסית עתיקה פירוש השם המן (hama manah) הוא בעל "אותה הדעה/המחשבה" כשל המלך. אביו של המן נקרא המדתא (hama data), שפירושו: בעל "אותו החוק" כשל המלך. פירוש השם ושתי הוא "הנחשקת" (vaš לחשוק; ti - פועל בהווה).[8] כמה מהמנהגים בחגים הזורואסטרים דומים למוטיבים של חג הפורים, וייתכן שהשפיעו על סיפור מגילת אסתר. לדוגמה: בחג הנורוז קיים המנהג של משלוח מנות. בנוסף, חגיגת הטבח של דריווש הראשון ב"מגו" שנקראת "מַגוֹפוֹנְיָה" ביוונית (השם הפרסי לא ידוע) מזכירה את חגיגת ההרג היהודי בעמי האימפריה הפרסית.[9] בספרות ימי הבית השניבספר טוביה מוזכר אשמדאי שמופיע גם בגאת'ות שבאווסטה, ומשמעות שמו בפרסית היא "שד הזעם" (אשמא-דיווה, Aeshma daeva).[2] בספר מקבים ב' מופיע סיפור על אש ניסית שנמצאה בימי נחמיה בן חכליה בירושלים. לפי הסיפור, בעקבות מציאת האש הקים במקום המלך הפרסי מקדש אש בירושלים.[10] בתלמוד הבבלי הדת הזורואסטרית הייתה הדת הרשמית באימפריה הסאסאנית, שבה התחבר התלמוד הבבלי. התלמוד מזכיר את אהורה-מזדא כ"אהורמיז", ואהרימן כ"הורמיז",[11] או כ"הורמיז" וכ"הורמין".[12] הכהנים הזורואסטריים מכונים בתלמוד 'חַבָּרִים', 'מגושים' או 'אמגושים'.[13] במסכת שבת הובאה בתלמוד מחלוקת בין רב ושמואל אם הכהנים הזורואסטרים נחשבים מכשפים או כופרים. לדעת רב הם כופרים, ו”הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה”.[14] עם זאת, במסכת נדרים, רבא התיר לחכמים להצהיר לשלטונות הפרסיים שהם עובדי האש, כדי לקבל פטור ממסים: ”שרי ליה לצורבא מרבנן למימר: "עבדא דנורא אנא, לא יהיבנא אכרגא"”. בדומה, רב אשי מכר עצים למקדשי האש הזורואסטרים וטען שאין בכך איסור.[15] מוטיבים דומים בתלמוד ובזורואסטריותבשתי הדתות הדרך העיקרית למסירת הטקסטים הקדושים הייתה בעל פה, באמצעות שינון קבוע של חכמי הדת. ביהדות, המשנה והתלמוד לא עלו על הכתב עד המאה השישית, וגם האווסטה הזורואסטרית עלתה על הכתב רק באותה תקופה, לאחר מאות רבות של שנים של מסירה בעל פה. במסכת סוטה מצוטט פתגם עממי יהודי המשווה בין דקלומי הגאת'ות של הכהנים הזורואסטרים, לבין יהודים המשננים את המשנה ללא הבנה: ”רטין מגושא ולא ידע מאי אמר, תני תנא ולא ידע מאי אמר” (=רוטן המגוש ואינו יודע מה הוא אומר, שונה חוזר המשניות ואינו יודע מה הוא אומר).[16] התמודדות החכמים עם תפיסות זורואסטריות השפיעו על עריכת התלמוד בבלי, בדיונים על דיני הקבורה היהודיים. השלילה הזורואסטרית של קבורת מתים בקרקע ומנהגם להניח את המתים במגדלי שתיקה הביאה לדיון בין שאפור המלך לבין החכמים על מקורות מנהגי הקבורה.[17][18]  הקושטי (האבנט הזורואסטרי) הוא פריט לבוש סמלי מאוד בזורואסטריות, ומשמש להפרדה בין החלקים העליונים של הגוף לבין חלקיו התחתונים, כעין מחסום בפני הרע. במסכת זבחים מובא סיפור על המלך הסאסאני יזדגרד הראשון (“איזגדר מלכא”) שתיקן את מקום אבנטו של הונא בר נתן בטענה שהיהודים הם "ממלכת כהנים". עד היום קיים המנהג בקרב חלק מהיהודים לאזור גרטל בעת התפילה.[5] ההוראות בתלמוד לאופן הטיפול בציפורניים גזוזות דומות להוראות זורואסטריות שנכתבו באווסטה, בספר ונדידד (אנ'). כך לדוגמה נאסר לזרוק את הציפורניים הגזוזות במקום שייתכן שיעברו בו בני אדם, ובתלמוד מעודדים את שריפתן או קבורתן. זאת בדומה לזורואסטרים שהורו לקבור אותן בטקס קפדני.[19] בתלמוד, בנוסף על ספר טוביה, מוזכר גם אשמדאי מלך השדים, שמוזכר גם בגאת'ות בשמו "אשמא" (Aeshma) כשד מזיק שיש להתגבר עליו.[20] מנהגי פסח רבים ממנהגי חג הנורוז, חג האביב הזורואסטרי, מקיימים קווי דמיון בולטים עם מנהגי חג הפסח היהודי הנזכרים בתלמוד. עליהם ניתן למנות את מנהג המים שלנו בערב החג, חלק מסימני קערת ליל הסדר הדומים להפת סין הזורואסטרי, ארבע כוסות ועוד.[21] חנוכהאחת ההשערות למקור סיפור נס פך השמן המופיע לראשונה בתלמוד בבלי היא בפולחן האש הזורואסטרי. סיפור דומה על אש ניסית במקדש בירושלים, מופיע בספר מקבים ב' בתוך הקשר זורואסטרי-פרסי מובהק. לפי הטענה, ייתכן שהסיפור בספר מקבים ב' מקיים זיקה לנס פך השמן, שגם הוא מופיע לראשונה בתלמוד שהתחבר תחת שלטון הפרסים.[22] לפי חלק מהפרשנויות, כוונת התלמוד ל"שעת הסכנה" שבגינה התירו להדליק את נרות חנוכה על השולחן במקום בפתח הבית, היא מפני חג ה"סדה" הזורואסטרי החל בתקופת חנוכה.[23] רדיפת הדת היהודית בידי המגושים ברוב תקופת האמוראים לא ידועים יחסים רעים במיוחד בין הדתות. אך בסוף התקופה, בימי המלך הסאסאני פירוז הראשון (בין 459–484 לספירה) הופעלה רדיפה דתית כלפי היהודים, בתמיכת האליטה הזורואסטרית. המלך אסר והוציא להורג את החכמים אמימר בר מר ינוקא, רב משרשיא בר פקוד וראש הגולה הונא מרי בר מר זוטרא. היהודים חויבו להישפט בבתי המשפט הפרסיים, נאסרה פעילות של מוסדות דת וחינוך יהודיים כמו בתי כנסת ובתי מדרש, וילדים יהודים נמסרו לחינוך זורואסטרי.[24] בעקבות תקרית שבה נהרגו שני כוהני דת זורואסטרים (או בעקבות עלילת שווא על הלקאתם, על פי דעה אחרת), ניתנה הוראה להרוג מחצית מיהודי אספהאן ולמסור את ילדיהם לעבדות או 'חינוך מחדש'. על מעשים אלו כונה המלך בפי היהודים "פירוז רשיעא".[25] מרד מר זוטראבנו של פירוז, קבאד הראשון, המשיך את הקו רדיקלי של אביו ואף החריף אותו בהשפעת המגוש הזורואסטרי מזדק והכת המזדקית שהקים. השינויים הקיצוניים הביאו לבסוף להדחתו בידי השמרנים הזורואסטרים, וייתכן שעוררו גם את המרד שיזם מר זוטרא, ראש הגולה. בתום מספר שנים המרד נכשל ומר זוטרא הוצא להורג ונתלה על גשר מחוזא. בתורת הקבלהחוקר הקבלה משה אידל העלה את ההשערה כי התפיסה הקבלית לגבי מקור הרע בעולם נובעת מהיכרות של מקובלים עם טקסטים זורוואניים. לפי תפיסה זו, מקור הרע הוא ב"מחשבה הרעה" של האל, רעיון המקביל לתורה הזורוואניסטית הגורסת כי אהורא-מזדא ואהרימן נולדו מספק, או מחשבה רעה, שעלו בנפשו של אל קדום ומופשט יותר, זוּרְוָאן. עדויות לקיומו של הרעיון מגיעות מהמאה ה-9 בקרב חכמי יהדות צרפת, ולאחר מכן התגלגל בקרב המקובלים עד שהפך לאחד הרעיונות העיקריים בכתבי האר"י.[26] היהדות בספרות הזורואסטריתהספרות הפהלווית התגבשה בקירוב מהמאה השלישית עד המאה העשירית לספירה, ומוקדשת בעיקר לתאולוגיה זורואסטרית. לפיכך, בפולמוסיה היא מזכירה ומבקרת דתות אחרות, במיוחד יהדות, נצרות, מניכאיזם, ובאופן מרומז מאוד גם את האסלאם (שהיה הדת השלטת החל מהמאה ה-7). אך גם בספרות ההיסטורית והגאוגרפית קיימות התייחסויות מעטות ליהודים. בעוד שחלק מההתייחסויות דלות, אחרות הן בעלות חשיבות ניכרת. במיוחד האזכורים ב"דין-כרד" (אנ') וב"שיכנד-גומאניכ ויצ'אר" (אנ') בספרות הדתית.[27] דין-כרדהספר דין-כרד (מילולית: מעשי הדת) משמש כעין אנציקלופדיה והוא היצירה הארוכה והחשובה ביותר מבחינה דתית בכל הספרות הפהלווית. הוא מתוארך למאה התשיעית, בין תקופת הח'ליפה אל-מאמון ובין שנת 881. בספר זה הזורואסטרים מוזהרים להתרחק מהיהדות, שהמצוות והאמונות שלה נועדו, לטענתם, להחריב את העולם.[28] .jpg) לפי אגדה המובאת בספר, מי שכתב את עשרת הדיברות התנכ"יות היה דמות/יישות מיתולוגית בשם צ'חאק (אנ') (בפרסית: ضحاک) המוזכרת כבר באווסטה ומזוהה עם אהרימן וכוחות הרשע. הספר מפרט את עשרת הדיברות המקראיות באופן מעוות ומציג אותן כניגוד לעשרת הדיברות שנתן יימה, המזוהה עם כוחות הטוב.[29] כך, לדוגמה הוא מייחס לעשרת הדיברות את ההוראות להמית גדי בינקותו ולהקריב קורבן אדם (ראו גם: עלילת קורבן האדם). חוקרים שיערו שאולי מדובר בציווי המקראי על הקרבת חטאת נשיא והוצאה מהקשר של סיפור בת יפתח. אך ברוב ההוראות לא נמצאו הקשרים מתקבלים על הדעת למצוות ביהדות.[27] שיכנד-גומאניכ ויצ'ארהספר שיכנד-גומאניכ ויצ'אר (משמעותו: ספר הרחקת הספקות) הוא יצירה פולמוסית של סוף המאה התשיעית, מאת המחבר הזורואסטרי מרדאן פרוך. בספר זה שישה עשר פרקים, ושניים מתוכם מוקדשים לטענות נגד היהדות. פרק 13 מעביר ביקורת על סיפורי בריאת העולם וחטא עץ הדעת בתורה. הוא שואל, לדוגמה, מדוע אלוהים נאלץ לברוא את העולם במשך שישה ימים אם הבריאה נעשית במאמר בלבד? או: מדוע נענשו כל בני האדם לדורות על מעשה שעשה אדם הראשון?[30] בפרק 14 המחבר מלקט פסוקים מהמקרא בשיטת קטיף דובדבנים, ויוצר בכך דמוניזציה של האל המקראי. לדוגמה הוא מצטט את הפסוק בספר נחום: ”אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהֹוָה. נֹקֵם יְהֹוָה וּבַעַל חֵמָה. נֹקֵם יְהֹוָה לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו” (ספר נחום, פרק א', פסוק ב') ופסוקים דומים. בנוסף הוא מצטט (באופן לא מאוד נאמן למקור) ארבעה מדרשים יהודיים מספרות חז"ל, התומכים בתמונה הדמונית של האל היהודי.[31] זורואסטריות ויהדות כיוםשורשיו של חג הנורוז, ראש השנה וחג האביב הפרסי, הן בדת הזורואסטרית. עם זאת, מאז הכיבוש המוסלמי של פרס, החג עדיין נחגג בקרב איראנים רבים, ביניהם מוסלמים, נוצרים וגם בקרב רבים מיוצאי יהדות איראן.[32] לפי הסופרת אסתר שקלים, רבים ממנהגי העדה הקשורים בחג הפסח מקורם במנהגים הזורואסטרים הקדומים.[33][34] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
