בשנת 969 החלה השתלטות של אנשי השושלת הפאטמית מזרחה על מוקדי הכוח של ארצות האסלאם, והקמת קהיר בתור בירה מקומית סימלה זאת[2]. בשנת 973 השתלטו הפאטמים גם על אזורים נוספים, עד דמשק בצפון ומכה בדרום, הניסו את הבויהים לאזור פרס, והפכו למרכז הכוח של המזרח התיכון[3].
בחמש השושלות ועשר הממלכות (אנ') בסין, חיו בתקופה זו מספר ציירים חשובים. בתקופה זו כל מוסד אומנותי היה בעל מאפיינים שונים ודגשים אחרים, ולכן אין מאפיינים אחידים לציירי התקופה. באופן כללי הציורים בתקופה זו היו בדרך כלל מרומזים ולא ישירים, ולעיתים כוללים מאפיינים מיתולוגיים והיסטוריים[9].
תור הזהב של האסלאם. בתקופה זו פרחה בארצות המוסלמיות, בין היתר, אמנויות של שירה ופרוזה, לצד התפתחות בתחומים כמו פילוסופיה, תאולוגיה ורפואה. בתקופה זו התחזקה ההשפעה הפרסית על תרבות האסלאם וכן התחיל לשגשג "הסגנון החדש" בכתיבה האסלאמית, שאיתגר את התפיסות המסוריות ויוצר אסכולות ספרותיות שונות. סגנון זה התאפיין בשימוש נרחב ביותר בכלים ספרותיים דוגמת מטפורות, משחקי מילים, כפל משמעות וסוגים נוספים של דימויים. השפעות תרבותיות נוספות הגיעו מהגדלת החשיבות התרבותית של האסלאם השיעי ורעיונות מיסטיים-סופיים[2]. באמצע המאה הופכת קורדובה למרכז תרבות עולמי, כאשר עוד קודם לכן, מעצם היותה מקום מפגש גאוגרפי בין תרבות האסלאם לתרבות האירופית, כבר הייתה מרכז מוזיקלי חשוב[1][10]. בסוף המאה השתנו הנורמות המוסלמיות לגבי מבני הנצחה, והחלו להיבנות בארצות האסלאםמאוזוליאומים, במיוחד באזור איראן ועיראק המודרניות. במקביל קמה תנועה שלמה בתוך האסלאם שיצרה אסלאמיזציה של מקומות וגיבורים אזוריים וקשרה אותם במסורות אסלאמיות כקדושים[2].