טווח של טילים בליסטיים לוביים אם לוב הייתה רוכשת טילים צפון קוריאניים ב-1996.
לוב וקוריאה הצפונית כוננו יחסים דיפלומטיים ב-1974, וקוריאה הצפונית הקימה שגרירות בטריפולי. בשנות ה-70 וה-80, הממשלה הלובית תחת מועמר קדאפי הידקה את היחסים עם הממשלה הצפון קוריאנית וקנתה כמות משמעותית של נשק צפון קוריאני.[1]
באותו הזמן, מספר עובדים צפון קוריאנים גם נכחו במדינה. יצוא צפון קוריאני ללוב כלל ציוד צבאי כמו טילי סקאד בעלי טווח של 550 ק"מ.[4] בנוסף, הממשלה הלובית לקחה חלק ברכישת טילים בליסטיים לטווח בינוני מסוג נודונג-1 ואף טילים לטווח ארוך מקוריאה הצפונית בעקבות אמברגו נשק אשר הוטל על המדינה על ידי האו"ם, בכדי להשתמש בהם נגד מטרות אמריקאיות ומטרות נאט"ו במקרה שהמערב יהווה איום.[5] גורמים בארצות הברית גינו אז את "שיתוף הפעולה בין קוריאה הצפונית ללוב". קוריאה הצפונית הייתה אחת מספקיות הנשק החשובות ביותר הרפובליקה הערבית הלובית הסוציאליסטית, ביחד עם ברית המועצות.
ב-19 בדצמבר 2003, לוב הסכימה לסיים את תוכנית פיתוח נשק ההשמדה ההמונית שלה, להשמיד את הטילים הבליסטיים שלה עם טווח של יותר מ-300 ק"מ ו/או עם מטען של לפחות 500 ק"ג ולאשר בדיקות מיידיות של האו"ם.[4]
מלחמת אזרחים בלוב ונפילתו של מועמר קדאפי
ב-2011, כשמלחמת האזרחים הראשונה בלוב פרצה, נשקים קונבנציונליים צפון קוריאניים נמצאו על ידי מורדים ממועצת המעבר הלאומית, כולל רקטות, מערכות הגנה מפני כלי טיס ומוקשים.[6] ב-24 במרץ 2011, ממשלת קוריאה הצפונית הודיעה על לוב בהכרזה ש"עדיף היה לה לשמור על תוכנית הגרעין שלה".[7] ב-12 במאי 2011 נטען כי שגרירות קוריאה הצפונית בטריפולי נפגעה בתקיפה אווירית של נאט"ו על מתחם צבאי לובי סמוך,[8] אך נאט"ו הכחישה את ההתקפה על השגרירות.[9]
קוריאה הצפונית מעולם לא הכירה בסמכותם של המורדים[10] ואסרה מאזרחיה העובדים בלוב (כ-200 איש) מלחזור לקוריאה הצפונית מתוך חשש של התפשטות של מרד עממי.[11]
