|
ימים נוראים (עגנון)
ימים נוראים היא אנתולוגיה שליקט וערך הסופר ש"י עגנון. בכותרת המשנה נכתב: ספר מנהגים, מדרשות (=מדרשים) ואגדות לימי הרחמים והסליחות – לראש השנה וליום הכיפורים ולימים שבינתיים (=שביניהם). חיבור הספראת הבקשה מעגנון לערוך את הספר, הגה ד"ר משה שפיצר - המנהל של הוצאת שוקן בגרמניה בשנות השלושים. בעבודתו נעזר עגנון רבות ברב ד"ר שמואל ביאלובלוצקי, שהיה בעל ידע עצום במקורות היהדות, ועגנון אף מודה לו בהקדמה. בהקדמה לספר ציין עגנון את מגוון המקורות שבהם השתמש – תנ"ך, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, מדרשי אגדה ומדרשי הלכה וכן מדרשים מספר הזוהר. בנוסף השתמש עגנון בספרים רבים של ראשונים ואחרונים ובספרי מעשיות וספרי חסידות. במשך כשנתיים וחצי עבד עגנון על הכנתה של האנתולוגיה באינטנסיביות רבה ובמשך שעות מדי יום. על פי עדותו של עגנון, לצורך ליקוט המקורות בדק כאלף ספרים, ומתוכם בחר את הסיפורים, המדרשים והאגדות לספר. הוא לא הסתפק בליקוט מקורות אלא עיבד אותם תוך השוואת נוסחים. עבודת העריכה הקפדנית של עגנון כללה תרגום מקורות מארמית לעברית, עיבוד, קיצור ותיקוני לשון. כפי שהראה אביעד הכהן, בעיבודו הסופי של הספר סייע על ידו "מורו ורבו" הרב פרופ' שמואל ביאלובלוצקי, ולפי ההסכם ביניהם שמו אף היה אמור להופיע על שער הספר כמחבר-משנה, אך לסוף נותר בו רק שמו של עגנון. בנוסף לקטעים שליקט שילב עגנון בספר מספר קטעים ממדרש קדום כביכול, שלמעשה היו דברים שכתב בעצמו; למדרש זה הוא קרא "מדרש קול דודי".[1] ש. שלום סיפר כי כשהופיע הספר אמר לו ש"י עגנון: "זוהי היצירה הגדולה ביותר שיצרתי".[2] הספר נחלק לשלושה חלקים (שלושה "ספרים" בלשון העורך). ספר ראשון והוא ספר ראש השנה. ספר שני – והוא ספר בין כסה לעשור (כולל ערב יום הכיפורים) וספר שלישי הוא ספר יום הכיפורים. מהדורה ראשונה של הספר, ובה 5,000 עותקים, יצאה לאור בקיץ ה'תרצ"ח (1938), והעותקים חולקו בין השאר לצירי הקונגרס הציוני ה-20 שהתכנס חודש לאחר מכן. פרקים מן הספר התפרסמו בעיתון "הארץ", והעיתון חילק את הספר למנוייו כשי לראש השנה. במקביל יצאה לאור בלייפציג מהדורה מוגבלת של 40 עותקים על נייר מיוחד. החל מהמהדורה השנייה נוספה רשימה ביבליוגרפית של מקורות הקטעים שהביא המחבר. במהדורה זו, שיצאה בתש"ז (1947) הוסיף עגנון הקדמה ציורית, שבה הוא מתאר את חוויותיו כילד מימים נוראים:
כך המשיך עגנון לתאר את רגש הרוממות והקדושה, שהוא כילד קטן הרגיש בתפילת ימים נוראים בבית הכנסת. בהמשך, מספר עגנון, נפסקה אט אט התפילה והוא עצמו געה בבכי. הסיבה לפריצתו בבכי הייתה זו:
אותה "נפילה" ממצב של קדושה נשגבה למצב חולין שבו אנשים מפטפטים זה עם זה כביום חול, היא זו שגרמה למחבר לחבר את ספרו, וזאת על מנת שבהפסקות שבין התפילות יוכלו המתפללים לעיין ולהגות בספר שמביא את המנהגים, הרעיונות וההלכות של הימים הנוראים. הספר אכן זכה לתגובות חמות ואוהדות הן בקרב בציבור החילוני והן בקרב הציבור הדתי, שראה בו ספר מתאים לארון הספרים היהודי. מרבית המבקרים ראו בספר הצלחה לפריצת החיץ "המבדיל בין הספרות העתיקה והחדשה". קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
