|
ישראל השנייהישראל השנייה הוא מונח בחברה הישראלית, בתקשורת ובאקדמיה במדינת ישראל המשמש לתיאור מעמדות חברתיים-כלכליים, כחלק מהשיח על השסע העדתי. תולדות הביטויהביטוי 'ישראל השנייה' הוזכר לראשונה בתקשורת בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, בסמוך לקום המדינה, בהתייחס לעולים החדשים שבאו מארצות האסלאם. במשך עשרות שנים הוזכר הביטוי בכתבות שונות על חוסר השתלבותן של תושבי הפריפריה במדינת ישראל שברובם היו בנים ליוצאי ארצות האסלאם. בעשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל, הביטוי "ישראל השנייה" התייחס לאוכלוסיית יהודים עולים חדשים, מחוסרי אמצעים ולרוב נקשר ליושבי המעברות, לעיתים תוך אזכור מוצא המתיישבים, יוצאי ארצות האסלאם.[1][2][3] ההיסטוריון רפי מן הגדיר את המונח "ישראל השנייה":
בשנת 1951 פרסם העיתונאי עמוס אילון, חבר מערכת "הארץ", כתבה תחת הכותרת "שבועיים בישראל השנייה" ובה הוא מציין את התרשמותו מהתנאים במעברה ומחייהם של בני "ישראל השנייה". במשך שבועיים התחזה אילון לעולה חדש וסייר במעברות שונות ברחבי הארץ. הוא גילה "תהום חברתית", לפי דבריו, "בין שני עברי מסך הפחונים".[4][5] בשנת 1957 נעשה שימוש בכינויים אלה, על ידי שר החינוך זלמן ארן, שהתייחס לעולים החדשים ולתושבי עיירות הפיתוח.[6] בשנת 1971 ערכה תנועת "ישראל השנייה" עצרת בירושלים בהשתתפות הפנתרים השחורים.[7] בשנת 2018 הוזכר הביטוי על ידי איש התקשורת אבישי בן-חיים. באותה עת הוא יצר סדרת כתבות בטלוויזיה בשם "גנבו לנו את המדינה", בה סקר מספר קבוצות מייצגות של החברה הישראלית. במהלך הסדרה הוא עשה שימוש רב בכינויים "ישראל הראשונה וישראל השנייה" כהסבר לפערים החברתיים בישראל.[8] בשנת 2022 הוציא בן-חיים את הספר ישראל השנייה – הבשורה המתוקה, הדיכוי המר, ובו סקירה רחבה על הנושא. תולדות התופעה
עד שלהי המאה ה-19 השתייכו מרבית בני היישוב היהודי ליישוב הישן, דהיינו האוכלוסייה היהודית הוותיקה שהייתה ברובה ספרדית וחלקה ישבה בארץ מדורי דורות; המסתערבים שישבו בארץ מקדמת דנא, הספרדים שמרביתם הגיעו לארץ ישראל לאחר גירוש ספרד והמוגרבים (יהדות צפון מערב אפריקה) שעלו לישראל באמצע המאה ה-19. כמו כן הייתה בארץ קהילה אשכנזית קטנה בעיקר מעליית תלמידי הגר"א. ההגמוניה החברתית והכלכלית בחברה היהודית באותה התקופה הייתה בידי הקהילה הספרדית בארץ ישראל. הספרדים שלטו על המסחר והיו נציגי הציבור היהודי כולו אל מול השלטונות העות'מאנים. בשנת 1882 החלה עליית יהודים לארץ ישראל, מרביתם מאירופה. עלייה זו נקראה בפי כמה חוקרים בשם "העלייה הראשונה".[9] במשך העשורים הבאים ועד לקום מדינת ישראל עלו יהודים בחמש עליות גדולות מרביתם ממזרח אירופה, חלקם בורגנים בעלי אמצעים. יהודים אלו, אשכנזים ברובם תפסו עמדות מפתח ביישוב היהודי ופעלו להקמת ארגונים שונים בתחום הכלכלי, החברתי, הצבאי והמדיני. מבין הארגונים הבולטים שהוקמו בתקופה שבין העלייה הראשונה לחמישית ניתן למנות את "קרן קיימת לישראל", "הכשרת הישוב", "ההגנה", ו"המוסד לעלייה ב". הסוציולוג אפרים יער ציין (באמצע שנות השמונים) כי מהקמת המדינה היה מעמדם של יוצאי אפריקה ואסיה במדינת ישראל נמוך משל יוצאי אירופה האשכנזים וההסבר שניתן להבדל המעמדות היה פערים ברמת ההשכלה בין שתי הקבוצות. פערים אלו באו לידי ביטוי בפנייה למסלולי לימוד שונים לפערים בשכר ובשיבוץ לתפקידים שונים בתעשייה, במערכת הביטחון ובמוסדות האקדמיים בישראל.[10] בשנת 1965 בדיון על תקציב המדינה, הודה שר החינוך דאז זלמן ארן בכישלון המאמצים לצמצם באופן משמעותי את פערי ההישגים בין תלמידים יוצאי אירופה לתלמידים יוצאי ארצות האסלאם:
בשנת 1972 כחלק מנימוקי הקמת האוניברסיטה הפתוחה ציין אחד ממקימי האוניברסיטה, פרופ' שניאור ליפסון:[10]
בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 זכתה לראשונה בתולדות המדינה, מפלגת הליכוד בשל תמיכתם של רבים מבני "ישראל השנייה" וכך גם בבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981.[11] קיטובים חברתיים דומים קיימים במדינות רבות. למשל, לאורך דורות ארוכים פולין הייתה מחולקת ל"פולין הראשונה ופולין השנייה" (אנ'), כאשר חלקה המערבי של המדינה מפותח יותר מבחינה כלכלית ותרבותית ומרוכזת בו עיקר הפעילות הפוליטית, בעוד החלק המזרחי יותר כפרי ומסורתי. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
