|
אירועי ואדי סאליב אירועי ואדי סאליב היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרד חברתי נגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים. רקעשכונת ואדי סאליב הייתה במקור שכונה ערבית שתושביה נטשו אותה במלחמת העצמאות. מיד לאחר המלחמה הופקעו הבתים הנטושים והממשלה יישבה בהם בעיקר עולים, מרביתם יוצאי צפון-אפריקה. פרוץ המהומות ב-8 ביולי 1959 הוזמנה המשטרה על ידי הבעלים של בית הקפה "רוזליו" בוואדי על מנת לרסן את תושב השכונה, הסבל עקיבא יעקב אלקריף שהשתתף בתגרה שנערכה במקום. במהלך התקרית נורה אלקריף ברגליו. בעקבות הירי נאספו תושבים ופרץ עימות אלים בינם ובין השוטרים. מפקד תחנת המשטרה המקומית שהגיע למקום הרגיע את הרוחות והאירוע הסתיים. עוד באותו לילה נפוצו שמועות שווא על מות הפצוע, ובתגובה לכך הפגינו בבוקר 9 ביולי מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה המקומית. ההפגנה התפזרה בשקט, אך מאוחר יותר, כבר באותו יום, נערכו הפגנות נוספות שהתפתחו למהומות אלימות. המפגינים יצאו אל שכונות הדר הכרמל, שם התגוררה האוכלוסייה הוותיקה והמבוססת, יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות. בוואדי ובהדר הסמוכה הפכו מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית למטרה לזעם התושבים. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים בכוח, ו־13 שוטרים ו־2 מפגינים נפצעו. 34 מפגינים נעצרו. "ליכוד עולי צפון אפריקה", שהוקם זמן קצר לפני כן, הכריז בבית הכנסת רמב"ם על שביתה כללית. תגובת הממשלההממשלה התכנסה בעקבות האירועים לישיבת חירום. רוב השרים התייחסו בחומרה למארגני ההפגנות ותבעו מהמשטרה לנקוט יד קשה נגדם[1]. לוי אשכול, שישב בראש הישיבה כמחליפו של דוד בן-גוריון, ראה באירועים חיזוק לעמדתו התומכת בעלייה סלקטיבית: ”היה יהודי כמוני שמשך שנים הרבה טען: עלייה קצת סלקטיבית... ממצרים שלחו לנו קודם כל את הנמושות... אינני יודע את מי מביאים עכשיו מפרס, אבל נגזר עלינו לקבל אותם, נדע איזה ג'ונגל אנחנו מכינים לעצמנו”. אשכול לא קיבל את הטענות למצוקה ולאפליה והאשים את המוחים במצבם: ”יש אנשים שאת השכר אינם מוציאים וחוסכים ממנו, חלק לא קטן מהשכר הם מוציאים על ערק... אני אומר לכולנו: (אין כאן) שום צל ורמז של הרקע הסוציאלי. קראתי בעיתון שאחד רגז שהגיע לכך שהוא רועה זונות. מישהו הכריח אותו לכך?”. אשכול ייחס את יידוי האבנים בהפגנות ל"מנהג בארץ מוצאם, שם זה היה נוהג מקובל". שר העבודה מרדכי נמיר האשים את מנחם בגין בליבוי המהומות: ”רק לפני מספר שבועות שמעתי שבגין אמר שלא פגש מצב מהפכני כמו ששורר עכשיו בארץ. אפשר לסמוך עליו... אני חושב שזו עבודה של בגין, שהיא מביאה ומוכרחה להביא להתפרעות, לזריקת האבנים למשרדי הסוכנות היהודית, לשבירת מועדון ההסתדרות. יש כמה התפרצויות שאנו שותקים עליהן. כל זה מתרחש בעונה שלא היתה כמוה מבחינת העבודה והתעסוקה, שלא הייתה כמוה אפילו בשלוש השנים האחרונות שהייתה תעסוקה כמעט מלאה... הדבר היחיד שיש בפרשת ואדי סאליב הוא ששוטר בעל שם אשכנזי ירה שלא כהלכה”. שר הפיתוח מרדכי בנטוב תמך בפתרון המצב על ידי פעולה משטרתית תקיפה: ”הייתי מייעץ שהמשטרה תהיה יותר עצורה בדיבורים ותעשה מעשים... כוחות חזקים של המשטרה ידכאו”. שר המשטרה בכור שטרית תיאר את המפגינים כ"אנשים בעלי מוסריות ירודה, הידועים כמעורבים בפשעים וזנות וגם אנשים סתם מהקהל" וחשש מהשפעת המהומות על ערביי ישראל: ”זה מתחיל להשפיע על החוצפה של הערבים... הם מתחילים לראות בזה דוגמה רעה. אם יוצאי צפון אפריקה נוהגים בצורה כזאת ונוהגים איתם בכפפות של משי מדוע להם אסור?”. השר משה כרמל היה היחיד שראה במחאה ביטוי למצוקה אמיתית ”המצב בתעסוקה והמצב בשיכון הוא 'שורש פורה ראש ולענה'... ביקרתי בכמה מקומות, במעברות, הייתי מזועזע עד עמקי נשמתי, לא ידעתי שיש במדינת ישראל תמונות כאלה”. בעקבות המחאה, הממשלה החליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני כדי לבדוק האם המוחים הופעלו על ידי גורמים חיצוניים, את תפקוד המשטרה ואת הסיבות למחאה. ועדת עציוניהוועדה הוקמה ב-19 ביולי 1959 על פי פקודת ועדות החקירה (שקדמה לחוק ועדות החקירה שהוחל משנת 1968) וחבריה היו:
מטרות החקירההשאלות שהוצגו לוועדה היו[2]:
העדיםבפני הוועדה הופיע צעיר בשם דוד בן הרוש, שסיפר את סיפור האפליה ממנה סבל, לטענתו. דבריו עוררו הזדהות ותמיכה, ובן הרוש הפך לדמות הייצוגית של שכונת ואדי סאליב. בבחירות לכנסת בשנת 1959 התמודד בן הרוש ברשימה של יוצאי מרוקו, אך לא עבר את אחוז החסימה. מצע התנועה, שנוסח בידי בן הרוש בשבתו בכלא, כלל בעיקר דרישות חברתיות לשיפור מצבם של העולים:
עד נוסף ממשתתפי המחאה, משה גבאי, סיפר לחברי הוועדה על גזענות שהופנתה כלפיו מאז עלייתו ממרוקו[1]: "גם בבית הספר לא קראו לי בשמי הנכון, קראו לי מרוקו וזה העיק על לבי". בנוסף, סיפר על אפליית מזרחים בלשכת העבודה: ”אילו לי היו פרוטקציות הייתי מזמן יושב באיזה משרד. לצערי הרב, אף אחד לא שואל אותי אפילו מה שלומך, כי יש אנשים שבעים אז הם לא דואגים לרעבים. לא אכפת להם... לדעתי כל הספרדים מקופחים ולא רק המרוקנים - בגדד, פרס, עיראק... בבתי החרושת ובמפעלים בחיפה מכניסים אותנו לעבודה רק שלושה שבועות לפני הפסח או ראש השנה כדי שיהיה לנו איך להעביר את החג. כל השאר זה חוסר עבודה ודחק”.
מסקנות הוועדההתנהגות המשטרההוועדה מצאה כי התנהגות המשטרה הייתה "מאופקת, זהירה מאוד וללא שימוש באמצעים תקיפים" וכי "הדריכם רצון עז להימנע מכל מעשה נחפז", הדו"ח משבח את קציני המשטרה על ש"שוו נגד עיניהם שיקולים של חינוך אזרחי"[2]. "יד מכוונת" בהתפרעויותעל פי דו"ח הוועדה התחילו האירועים בערב 8 ביולי 1959 כהתפרצות ספונטנית מתוך הזדהות תושבים עם יעקב אלקריף. באירועי יום המחרת מצאה הוועדה יד מכוונת של "ליכוד עולי צפון אפריקה"[2]. ההכוונה התבטאה בהוראה לסגירת חנויות ואי יציאה לעבודה ובארגון התהלוכה. הוועדה לא מצאה הוכחות ל"יד מכוונת" באירועים האלימים החל משעות הצהרים ואחר הצהרים של אותו יום או לטענה ש"ליכוד עולי צפון אפריקה" פרסם כרוז הסתה. גורמי ההתפרעותהוועדה מצאה כי בקרב עולי צפון אפריקה שוררת תחושת קיפוח ואף אפליה מכוונת שגרמו להתפרצות:
"חומרי הבערה" שמצאה הוועדה היו:
.
. על פי הדו"ח תחושה זו של אפליה מכוונת משותפת לחלקים ניכרים מהעדה המרוקאית בכל הארץ.
אחריות הרשויותעל פי דו"ח הוועדה אין בסיס אובייקטיבי לתחושות האפליה והקיפוח של יוצאי צפון אפריקה:
בעיותיה של העדה נובעות, על פי הדו"ח, מעקירתה של הקהילה מדפוסי חיים מושרשים. "מתוך תבניות מוצקות של מנהגים, הווי והשקפת עולם אל מערכת חברתית ומנטלית שונה לחלוטין". עם זאת הוועדה הצביעה על מספרם המועט של התלמידים מעדות המזרח בלימודים על יסודיים ובמוסדות להשכלה גבוהה אך ציינה כי אין האשם ברשויות המדינה אלא בתנאים האובייקטיביים. מסקנותנהוג להניח כי תגובת התושבים נבעה ממצוקה סוציו-אקונומית ממנה סבלו. מצביעים על פערים שהלכו וגדלו ברמת ההכנסות בין המזרחים והאשכנזים, על אבטלה בקרב המזרחים ועל ניכור גדל והולך בין דור העולים, החש מוזנח ומקופח, ובין הוותיקים, אנשי מפא"י, שהיו ברובם ממוצא אשכנזי. אירועי ואדי סאליב העלו לראשונה את עוצמת הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר כי רבים מעולי ארצות האסלאם חשו אפליה על רקע עדתי. יעקב (עקיבא) אלקריף, או "דדון" כפי שכונה בשכונה, נותר משותק מהירי ושהה חודשים רבים בבית־החולים אסף הרופא מכיוון שלא היו לו קרובי משפחה בארץ. המשטרה לא ראתה לנכון לפצות את דדון על האירוע, מלבד הענקת כיסא גלגלים. ראש העיר אבא חושי הבטיח לשלוח לאלקריף עזרה סוציאלית, אך זאת לא נשלחה[3]. הממשלה הגיבה בניסיון לטפל נקודתית בבעיות שחשפו המהומות. השכונה פונתה מתושביה, הבתים הישנים נהרסו והתושבים קיבלו דיור חלופי, טוב יותר. הוגדלו תקציבי פינוי המעברות. הוגשו הצעות חוק לסיוע למשפחות מרובות ילדים, ולטיפול בחיילים משוחררים, בספטמבר 1959 הונהגו לראשונה קצבאות ילדים ששולמו למשפחות בעלות ארבעה ילדים ומעלה. על אף שמפלגות רבות, בהן מפלגות עדתיות ומפלגות אופוזיציה, ניסו לנצל את האירועים במערכת הבחירות, על מנת לנגח את מפא"י, זכתה המפלגה בבחירות שנערכו מספר חודשים לאחר האירועים לניצחון הגדול בתולדותיה. המחאה המזרחית המשיכה לרחוש מתחת לפני השטח, עד שהתפרצה שוב בתנועות המחאה של שנות ה-70 עם ייסודה של תנועת הפנתרים השחורים, ובמהפך הפוליטי של 1977. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי נותרו אירועי ואדי סאליב כסמל לתגובת המזרחים לתחושות הקיפוח שלהם. לאור אירועים אלו כתב הזמר והיוצר יוסף ג'ו עמאר שאף הוא נמנה עם יוצאי צפון אפריקה מהעיר סטאט שבמרוקו את השיר " לשכת עבודה" בו הוא מדגיש את ההבדלים בין מבקשי העבודה הפולנים לבין מבקשי העבודה המרוקאים. בתוך השיר נאמר כך: "הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה אמרתי לו מפולניה אמר לי תכנס בבקשה, הלכתי לשכת עבודה אמר לי מאיפה אתה אמרתי לו ממרוקו אמר לי סתלק מפה." שיר זה הפך להמנון במהלך המחאה ואף לאחריה ב-1979 ביים עמוס גיתאי סרט תיעודי בשם "מאורעות ואדי סאליב" בו התראיינו בני אדם שהשתתפו במאורעות או היו עדים להם. ב-1986 צילם גיתאי את סרטו העלילתי הראשון "אסתר" בחורבות ואדי סאליב. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
.jpg)
