|
כיבוש וול סטריט
כיבוש וול סטריט (באנגלית: Occupy Wall Street, מתורגם גם: לכבוש את וול סטריט) הייתה סדרת הפגנות ופעולות מחאה שהחלה בארצות הברית ב-17 בספטמבר 2011 ונמשכה עד שנת 2012, שהתבטאה בעיקר בהפגנות אזרחיות מאורגנות בעיר ניו יורק. ההפגנות התרכזו בעיקר בפארק זוקוטי שבניו יורק, הנמצא בבעלות פרטית ובשל כך נמנע הצורך לבקש רשות להפגין מהעירייה, וכן השוטרים לא יכלו לפזר את האנשים בכוח. המחאה יוצאת, בין השאר, נגד אי-השוויון החברתי והכלכלי בארצות הברית, השחיתות וההתנהלות חסרת האחריות לטענתם של וול סטריט, וכן על כוחם הרב של הלוביסטים במשרדי הממשלה והשפעתם על החלטות מדיניות וכלכליות. מאז החלה המחאה ב-7 באוקטובר 2011 התפשטה המחאה האמריקנית נגד וול סטריט למקומות שונים ברחבי ארצות הברית, בהם וושינגטון, לוס אנג'לס, בוסטון, סיאטל, פילדלפיה, שיקגו, יוסטון, מיאמי, פורטלנד, דנוור, קנזס סיטי, אוסטין, אן ארבור, קליבלנד, דאלאס ומיניאפוליס. המחאה שאבה את השראתה מן ההתקוממויות האזרחיות בעולם הערבי באותה התקופה, ובעיקר מאירועי כיכר תחריר במצרים, וכן מן המחאה האזרחית שהתרחשה בספרד. המחאה החלה במקור על ידי קבוצת פעילים של ארגון "אדבסטרס" (Adbusters). אף על פי כן, ההפגנות עצמן מתנהלות ללא מארגנים ומפעילים. רקעמניעיםבמהלך העשור הראשון של המאה ה-21 החל לגבור בהדרגה עול המיסוי על מעמד הביניים בארצות הברית, בעוד הקלות משמעותיות ניתנו לחברות הענק ובעלי ההון בארצות הברית. מס ההכנסה לעשירים ירד מ-91% בזמנו של רייגן, ל-35% בתחילת שנות ה-2000[1]. בעקבות המיתון שהחל בתחילת המאה ה-21, בעקבות הכלכלה הנחלשת ורמות האבטלה הגואות בארצות הברית, הממשל האמריקני חיפש דרך להעלות הכנסות ולהפחית בהוצאות. משימה זו הייתה קשה במיוחד בשל התערבותם של לוביסטים מטעם החברות הגדולות שמנעו את העלאת מס החברות, כך שפועל בוצע קיצוץ נרחב בתקציבים הציבוריים לחינוך, בריאות, תשתיות ושירותים חברתיים. במקביל גדל אי-שוויון הכלכלי, לפי נתוני הממשל מ־2010, 5% ממשקי הבית העשירים ביותר בארצות הברית הרוויחו 25% מסך ההכנסה – שיעור הזהה לששת העשירונים התחתונים יחדיו, ששכרם הראלי היה בירידה מתמדת[2]. והאחוז הבודד העשיר ביותר, המאיון העליון, צבר עושר וכוח בלתי פרופורציונלי (מכאן סיסמת המחאה "אנחנו ה-99%"[3])[4]. מאז מחאת "כיבוש וול סטריט" המשיך אי השוויון בארצות הברית לעלות וב-2017, המאיון העליון היה עשיר פי שניים מ-90% מהאמריקאים יחד[5]. האירועים שהובילו לקיום המחאהבאמצע 2011 יזמה הקבוצה הקנדית "אדבסטרס", אשר בבעלותה מגזין על שמה המתנגד לצרכנות-יתר, הפגנה שקטה בוול סטריט במחאה נגד הממשל האמריקאי ומדיניותו הכלכלית הנוכחית, וכשלונו למנוע את המשבר העולמי, וכן חוסר נכונותו לערוך שינויים מהותיים אשר יביאו לסופו. בנוסף לקבוצה הקנדית, הוקמה קבוצה בשם New Yorkers Against Cuts Cuts (NYAB). האקטיביסט, האנרכיסט והאנתרופולוג דייוויד גרייבר וכמה ממקורביו השתתפו באספה הכללית של NYAB, אך מאוכזבים מכך שהאירוע המתוכנן של הקבוצה נועד להיות רק צעדת מחאה קצרה בוול סטריט, גרייבר וקבוצתו הקטנה יצרו אספה כללית משלהם שבסופו של דבר התפתחה ל"אספה הכללית של ניו יורק". הקבוצה החלה לקיים פגישות שבועיות כדי לדון ולתכנן את תנועת המחאה, להקים קבוצות עבודה ולהחליט האם יש לתנועה מנהיגים או לא. קבוצת האינטרנט אנונימוס יצרה סרטון המעודד את תומכיה להשתתף בהפגנות. תנועת "יום הזעם האמריקני", קבוצה שהתארגנה להפגנה נגד "ההשפעה התאגידית שמשחיתה את המפלגות הפוליטיות שלנו, את הבחירות שלנו ואת מוסדות השלטון", הצטרפה גם היא לתנועה. המחאה עצמה החלה ב-17 בספטמבר 2011; דף פייסבוק להפגנות החל יומיים לאחר מכן ב-19 בספטמבר ובו סרטון יוטיוב של אירועים קודמים[6]. באמצע אוקטובר כבר היו בפייסבוק 125 דפים הקשורים ל"כיבוש וול סטריט"[7]. המחאה כרונולוגיה
דרישות המפגיניםדרישות המחאה אינן מגובשות, ואין ארגון רשמי אשר מגדיר אותן. אחת הקריאות המרכזיות מופנית לנשיא אובמה בדרישה להסדיר את התנהלותה של הממשלה במישור הכלכלי ולהכיר בהתרפסותם של מקבלי ההחלטות אל מול החברות השונות והלוביסטים הפועלים בשמן. דרישות נוספות הן העלאת המיסוי לעשירון העליון, העלאת המיסוי לחברות הגדולות, הפסקת מתן הסיוע המאסיבי לחברות הגדולות שנכנסו לקשיים, תמיכה באיגודים ומתן שירותים בריאותיים לנזקקים. מן המדינות השונות המשתתפות בהפגנות נשמעות דרישות מקומיות, כמו השקעה בתשתיות ובחינוך כמו כן ישנם המוחים כנגד הסיוע הביטחוני של ארצות הברית למדינת ישראל. לקראת אמצע אוקטובר החלה המחאה לתפוס תאוצה בוושינגטון ולקבל גוונים פוליטיים יותר. ביקורת רבה מופנית כלפי אובמה, כאשר הטענה היא שהוא הבטיח שינוי אך נכשל במימושו ונכנע לדרישות הימין הכלכלי במדינה. כשנשאל אחד מבכירי אדבסטרס מדוע התעוררה יותר משלוש שנים לאחר נפילתן של החברות הגדולות, ובעיקר ליהמן ברדרס, ענה: when the financial meltdown happened, there was a feeling that, 'Wow, things are going to change. Obama is going to pass all kinds of laws, and we are going to have a different kind of banking system, and we are going to take these financial fraudsters and bring them to justice.' There was a feeling like, 'Hey, we just elected a guy who may actually do this.' In a way, there wasn't this desperate edge. Among the young people there was a very positive feeling. And then slowly this feeling that he's a bit of a gutless wonder slowly crept in, and now we're despondent again[10].
בינן ובין עצמן, קבוצות המחאה השונות מנסות לגבש דרישות ספציפיות מהממשל, אך מפגינים רבים מתנגדים לכך וטוענים ש"אין למסד את הרוח האותנטית של ההפגנה"[11].  במקרים שונים נטען כי במהלך הניסיונות לפיזור ההפגנות ברחבי העיר השתמשה המשטרה בכוח רב שלא לצורך. תקרית מסוימת אחת שקיבלה כותרות רבות התרחשה ב-24 בספטמבר, כאשר במהלכה ריסס שוטר בגז מדמיע מספר מפגינות ללא התגרות מצידן. התקרית צולמה במלואה על ידי אחד המשתתפים ופורסמה ברשתות החברתיות השונות, ורבים ברשת וברחוב יצאו בדרישה לאסור את השוטר האשם[12]. תקריות נוספות צולמו ועלו לרשת, וטענות רבות עלו באשר להתנהלותה של המשטרה. ב-12 באוקטובר נערך עימות גדול בין מפגינים ורשויות החוק בבוסטון, ונעצרו כ-100 בני אדם, ועימותים רבים נוספים התרחשו במהלך חודש אוקטובר. תקרית נוספת שצולמה במלואה וקיבלה פרסום רב ארעה ב-14 באוקטובר, כאשר אחד המפגינים, ללא התגרות נראית לעין, הותקף על ידי שוטר והוכה בפניו[13]. באוקלנד ב-25 באוקטובר אירע עימות אלים נוסף כאשר המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים שניסו "לכבוש" מחדש את הכיכר שמול בית העירייה, שפונה שעות לפני כן בעזרת גז מדמיע. אחד המפגינים, סקוט אולסן בן ה-24, שהשתתף במלחמת עיראק בעת שרותו בחיל הנחתים, נפצע קשה ופונה לטיפול נמרץ עם שבר בגולגולת[14]. סיקור תקשורתיבתחילת המחאה התקשורת האמריקאית כמעט ולא סיקרה את ההפגנות. מארגניה נתקלו בזלזול וההתקהלויות זכו לשם 'קרקס'[15]. הרמן קיין, המתמודד על ראשות המפלגה הרפובליקנית[16], אמר בריאיון לוול סטריט ג'ורנל:
הנשיא אובמה, בנאום לזכרו של מרטין לותר קינג, אמר ש"המנהיג לזכויות אדם (לותר קינג) היה רוצה שנבקר את התנהלותו הלא-אחראית של וול סטריט, אך מבלי ליצור דמוניזציה של אלה שעובדים שם"[18]. כחמישה ימים לתוך המחאה יצא קית' אולברמן[דרושה הבהרה] בגינוי כנגד התקשורת על התעלמותה מההתרחשויות, והייתה נטייה להשוות את הסיקור המאסיבי שקיבלה תנועת מסיבת התה הימנית לסיקור המועט שקיבלה מחאת כיבוש וול סטריט[15][19][20]. סיקורה הנרחב של המחאה החל עם ההתקלויות האלימות של המפגינים עם המשטרה[20]. הנשיא לשעבר ביל קלינטון נאם ב-11 באוקטובר בשיקגו והתייחס להפגנות ולדיונים בנושא הכלכלי שנוצרו בעקבותיהן בחיוב רב[21]. זוכה פרס נובל בכלכלה פול קרוגמן הצהיר כי הוא תומך במחאה אך סירב לשאת דברים בהפגנות[22]. בתוכנית הרדיו שלו קרא גלן בק למפגינים "מסוכנים ואלימים"[23]. ב-13 באוקטובר פרסמה סוכנות הידיעות רויטרס כי ייתכן שהמיליארדר ג'ורג' סורוס, המזוהה עם השמאל האמריקני, תורם למימון ההפגנות[24]. סורוס הכחיש את הדבר והצהיר כי הוא תומך אידאולוגית בלבד, וביקורת רבה הוטחה בסוכנות הידיעות על פרסום הכתבה[25]. דיכוי המחאהלאחר חודשים רבים של מחאה חברתית רחבה, היא גוועה כמעט לחלוטין, לאחר שדוכאה באלימות, לעיתים קשה, כנגד מפגינים בניו יורק ובערים נוספות ברחבי ארצות הברית. הדיכוי כלל, בין היתר, מעצרים המוניים, פיזור מאהלי מחאה בצווים עירוניים ואלימות נגד מפגינים, כולל ירי מאש חיה וריסוס גז פלפל על מפגינים עצורים[26]. בדצמבר 2013 פרסומו בתקשורת האמריקאית מסמכים של ה-FBI שנחשפו כי ה-FBI הגדיר את מחאת "כיבוש וול סטריט" כאיום טרור, ותכנן לדכא אותה ברמה אסטרטגית כלל-ארצית, תוך שיתוף פעולה עם אוניברסיטאות, עם בנקים ותאגידים פרטיים. כל זאת, אף שה-FBI היה מודע לכך שמארגני המחאה "קראו במפורש להפגנות לא אלימות ולא עודדו כל שימוש באלימות", כפי שציין בעצמו במסמכיו. ה-FBI הפעיל מעקב שיטתי אחר פעילי המחאה, תוך גיוס רשת ענפה של גופים שונים - רשויות אוכפות חוק, גופים ציבוריים וחברות פרטיות[27]. תגובות בעולםהאייתולה ח'אמנאי, מנהיג איראן, הגדיר את ההפגנות כ"נפילת הקפיטליזם של אמריקה"[28]. התקשורת בסין קראה לממשלת ארצות הברית, אשר לטענתה "פונה בביקורת למדינות זרות כל אימתי שקמים עליהן אזרחיה", להשליט "קודם כל סדר בביתה"[29]. ראש ממשלת יוון, יורגוס פפנדראו, הצהיר על תמיכתו במפגינים ורואה בהם "חלק ממאבק גלובלי לשינוי סדר העדיפויות הכלכלי המעודד חוסר השוויון"[30]. נשיא ונצואלה הוגו צ'אווס הכריז על סולידריות על התנועה וגינה את ה"דיכוי האלים" שלה[31]. באנגליה החלו להתארגן קבוצות דומות, המרכזית בהן היא "כיבוש לונדון", המוחות גם הן על המדיניות הכלכלית של מדינתן בפרט והאיחוד האירופי בכלל[32]. קבוצה של מאה סופרים בעלי השפעה, ביניהם סלמאן רושדי, וניל גיימן, וכן זוכי פרס הפוליצר מייקל קנינגהאם וג'ניפר איגן, חתמו על עצומה התומכת בתנועת כיבוש וול סטריט ושלוחותיה בכל העולם[33]. מייסד ויקיליקס, ג'וליאן אסאנג', נאם בלונדון מול כ-500 מפגינים ב-15 באוקטובר ואמר ש"מערכת הבנקים בלונדון פועלת על כסף מושחת", והוסיף ש"ויקיליקס תחל בקמפיין נגד מוסדות פיננסיים בחודשים הקרובים"[33][34]. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||
