|
ונצואלה
הרפובליקה הבוליברית של ונצואלה (בספרדית: República Bolivariana de Venezuela) היא מדינה באזור הצפוני של דרום אמריקה. מבחינה גאוגרפית, ונצואלה גובלת במערבה עם קולומביה, בדרומה עם ברזיל, במזרחה עם גיאנה, ובצפונה עם הים הקריבי. היסטוריה
כ-500 אלף בני שבטי הקאריב, אראוואק וצ'יבצ'ה חיו באזור שנקרא כיום ונצואלה, עד שהגיעו הכובשים הספרדיים. אמריגו וספוצ'י היה כנראה האירופאי הראשון שהגיע לחופי ונצואלה (ב-1500). אנשי המשלחת שבראשותו הם אלה שהעניקו למדינה את שמה הנוכחי שמשמעותו – ונציה הקטנה, בגלל מנהגם של התושבים שחיו בשפך הנהר לבנות בתים על עמודים הנטועים ביובלי הדלתה. הספרדים התיישבו בתחילת המאה השש עשרה בעיר קומנה (Cumaná), והפכו אותה לעיר מרכזית. המקומיים נאבקו בספרדים, אשר היו נחושים בדעתם לחפש אחר זהב. כאשר מאמציהם עלו בתוהו, נטשו את ונצואלה החבולה. ונצואלה הכריזה על עצמאותה ב-5 ביולי 1811, אך ניסיון ראשון זה להקים רפובליקה עצמאית לא צלח, וכמוהו גם ניסיון נוסף ב-1813. ב-1821 הביסו כוחותיו של המשחרר הגדול של דרום אמריקה, יליד המקום בעצמו, סימון בוליבר, את הספרדים וסילקו אותם מאזור ונצואלה, שנעשה חלק מרפובליקת קולומביה הגדולה. ב-1830 מרדה ונצואלה בקולומביה הגדולה והכריזה על עצמאות. משבר פקד אותה, מאבקי כוח, הפיכות ומעשי טרור שאיימו על שלמותה, וסדרה של רודנים מיליטנטיים שלטו בה ביד רמה. משנות ה-40 של המאה ה-20בשנת 1945 כיהן מדינה אנגריטה כנשיא ונצואלה. הוא התנגד להנהגת זכות הצבעה כללית ונתפס כמי שמעל באוצר המדינה. באוקטובר 1945, בעקבות הפיכה צבאית-אזרחית בהן השתתפו המפלגה הקומוניסטית, מפלגת הפעולה הדמוקרטית ואנשי צבא ליברליים שהדיחו מהשלטון את הנשיא איסאיאס מדינה אנגריטה, התמנה רומולו בטנקור לראש "החונטה המושלת המהפכנית" והנהיג אותה באמצעים דמוקרטיים. הוא הנהיג לראשונה זכות הצבעה אוניברסלית לכל תושביה הבוגרים של המדינה, התחיל ברפורמות חברתיות וברפורמה של תעשיית הנפט, תוך ניכוס לטובת ונצואלה של מחצית הרווחים של חברות הנפט הזרות. בטנקור סבר שחלוקה זו של הרווחים מתאימה יותר לכלכלתה השבירה מאוד של ונצואלה מאשר הלאמה כללית ומידית. בבחירות בשנת 1947 זכתה מפלגתו של בטנקור, "הפעולה הדמוקרטית", ב-71% מהקולות. ב-1948 פינה בטנקור את כסאו לטובת הנשיא הנבחר באופן דמוקרטי, הסופר רומולו גאייגוס. אולם כעבור חודשים אחדים, גאייגוס הודח על ידי הפיכה צבאית חדשה, בפיקודם של מרקוס פרס חימנס וקרלוס דלגדו צ'לבו. בסוף 1952 קיימה החונטה השלטת בחירות. אולם משהתוצאות הראו על ניצחון של האופוזיציה, ביטלה החונטה את הבחירות, ומינתה את מרקוס פרס חימנס לנשיא בעל סמכויות דיקטטוריות. בשנת 1957 התערער מעמדו של חימנס ובינואר 1958, לאחר התגברות המהומות נגדו והתפטרות ממשלתו[6], הוא הודח על ידי הצבא[7]. ממשלה זמנית שלטה בוונצואלה עד לבחירות בסוף 1958 בהן זכה רומולו בטנקור הודות לתמיכה באזורים הכפריים. משנת 1989ב-1989, עקב המצב הכלכלי הקשה החלו התקוממויות עממיות בפרברי קראקס שהתפשטו תחילה לקראקס עצמה ולאחר מכן ליתר המדינה. במהלך האירועים בהם פשטו עניים על בתי עסק, חסמו כבישים ושיתקו את הבירה קראקס, הורה הנשיא קרלוס אנדרס פרס למשטרה לפתוח באש חיה על מפגינים וגרם למותם של מאות עד אלפי אנשים[דרוש מקור]. התקוממויות אלו הנקראות קרקסו (מילולית: מכת קראקס), היו שלב ראשון בשינוי מאזן הפוליטיקה בוונצואלה. ב-1992 הוביל גנרל הוגו צ'אווס ניסיון הפיכה צבאי שנכשל אך מיקם את צ'אווס עמוק בתודעה הציבורית מבחינה פוליטית. לאחר יציאתו מן הכלא הקים צ'אווס את התנועה לרפובליקה החמישית, שחרתה על דגלה את הסוציאליזם והמלחמה בשחיתות ודרשה ליצור חוקה חדשה שתשרת את האינטרסים של העם. ב-1998 נבחר צ'אווס לנשיאות, והוביל מהלך ליצירת חוקה חדשה שתגביר את הדמוקרטיה במדינה. ב-1999 נבחר מחדש על פי אותה החוקה. באופוזיציה יושבות המפלגות המסורתיות "אקסיון דמוקרטיקה" (הפעולה הדמוקרטית) וקופאי (דמוקרטית נוצרית), יחד עם מפלגות נוספות קטנות יותר, אך האופוזיציה איננה מאוחדת וחלשה. בעשורים האחרונים מאופיין העם הוונצואלי בפילוג רב בין האופוזיציה לקואליציה, כאשר תומכיו של צ'אווס מכונים צ'אוויסטים והמתנגדים מכונים אסקוולידוס (escuálidos), הכחושים בעברית. עיקר הפילוג מזוהה בדרך כלל סביב השאלה האם לתמוך בסוציאליזם שנתמך על ידי צ'אווס, לבין כלכלת שוק חופשית, והוא מאופיין בהתפלגות מעמדית ברורה שבה העניים תומכים ברובם הגדול בסוציאליזם והעשירים תומכים בשוק החופשי. מעמד הביניים אינו אחיד כמו היתר. האופוזיציה מואשמת פעמים רבות בניסיונות לא דמוקרטיים להפיל את השלטון, כמו ניסיון ההפיכה באפריל 2002 שהסתיים בכישלון וכן התנקשות בחייו של התובע הכללי דנילו אנדרסון ובשביתה הכללית 2002–2003. צ'אווס הוביל מדיניות של סכסוך עם ארצות הברית על רקע "מדיניותה האימפריאליסטית" לדבריו, שהובילה להטלת מגבלות על ידי ממשלת ארצות הברית על מכירת נשק לוונצואלה, לאחר שנים רבות בהן רובם של כלי הנשק של צבא ונצואלה היו מתוצרת ארצות הברית. המגבלות על רכישת נשק מארצות הברית הובילו את ונצואלה להידוק יחסים עם רוסיה. בקיץ 2006 נחתמה בין רוסיה וונצואלה עסקת נשק גדולה שכללה 103,000 רובי קלצ'ניקוב, 24 מטוסי קרב מדגם סוחוי-30 ו-30 מסוקי קרב[8]. בשנת 2011 אושפז צ'אווס בבית חולים בקובה לאחר שלקה במחלת הסרטן[9][10][11][12][13][14]. ב-7 באוקטובר 2012 התמודד צ'אווס בבחירות לנשיאות מול מועמד האופוזיציה אנריקה קפרילס רדונסקי, שהיה הפוליטיקאי הראשון זה שנים שנתמך על ידי כל גורמי האופוזיציה המשמעותיים בוונצואלה. צ'אווס ניצח בבחירות, אך ברוב דחוק ביחס למערכות בחירות קודמות בהן השתתף. ב-10 בינואר 2013 היה צריך צ'אווס להישבע לנשיא, לפי החוקה, אך בריאותו הלקויה לא איפשרה לו. ב-5 במרץ מת צ'אווס. לפי החוקה, את מקומו של הנשיא צריך היה למלא נשיא האספה הלאומית דיוסדאדו קבאז'ו, אולם ב-8 במרץ הושבע לנשיא סגן הנשיא ניקולאס מאדורו. לפי החוקה, עם מותו של הנשיא צריכות להתקיים בחירות במדינה בתוך שלושים ימים, והללו נקבעו ל-14 באפריל. מאדורו ניצח בבחירות והושבע כנשיא. תקופת נשיאותו התאפיינה בהידרדרות של המדינה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוקרטית. במאי 2018 התקיימו בחירות על רקע אינפלציה של כ-700% (ויש מעריכים אפילו 14,000%), תפוקה ארצית של 1.8 מיליון חביות נפט ביום (פחות מהתפוקה לפני עליית מאדורו לשלטון) ועל רקע החרמה מוחלטת של האופוזיציה בשל חוסר אמון בטוהר הבחירות הללו. מאדורו ניצח עם תמיכה של 68% מהמצביעים שהיו רק 46% מבעלי זכות הבחירה. התוצאות התקבלו בחוסר אמון והוקעו על ידי המערכת הבינלאומית. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, הכריז על הגברת העיצומים על המדינה בתגובה ובמרכזם איסור מוחלט לסחור באיגרות חוב ונצואלניות. בסוף שנת 2018 ארגון Freedom House (אנ') ציין את ונצואלה בדו"ח החירות המקוונת השנתי, בכך שלקראת הבחירות נחקק חוק מעורפל שכופה מאסרים ממושכים על מפיצי "שנאה" באינטרנט. הדו"ח שייך את החוק לשאיפת הממשלה ליצור איום של מאסר על מבקריה[15]. ב-13 בינואר 2019 חואן גואידו מונה לנשיא זמני. במהלך אותו היום נעצר על ידי שירות המודיעין SEBIN, אך שוחרר באותו יום[16]. ב-23 בינואר 2019 חואן גואידו השביע את עצמו לנשיא[17], המדינות שהכירו בו הן: ארצות הברית, צרפת, קנדה, ברזיל, ארגנטינה, אקוודור, פרו, פרגוואי, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה וישראל[18]. לעומתן המדינות רוסיה, קובה, בוליביה ומקסיקו המשיכו להכיר בנשיא מאדורו, שהמשיך לשלוט בפועל במוסדות המדינה הוותיקים. בבחירות שהתקיימו בשנת 2024 ועדת הבחירות הנשלטת על ידי נאמניו של מאדורו הודיעה על ניצחונו. בוונצואלה ובמדינות רבות בעולם הטילו ספק רב בניצחון וטענו לזיוף התוצאות. מדינות באמריקה הלטינית קראו לבדיקת התוצאות בנוכחות משקיפים חיצוניים בלתי תלויים אך קריאתם לא נענתה בחיוב. בעלות הברית של מדורו רוסיה סין וקובה הכירו בהכרזתו. לאחר הצהרת הניצחון פרצו הפגנות סוערות רבות ברחבי המדינה[19][20]. פוליטיקההפוליטיקה של ונצואלה, כמו מדינות אחרות באמריקה הלטינית, אופיינה לאחר עצמאותה בחוסר יציבות פוליטית והפיכות צבאיות. ב-1958 הסתיימה תקופת הדיקטטורה של הגנרל מרקוס פרס חימנס ששלט מ-1952 והוכרז על בחירות להמשך אותה שנה. אך טרם הבחירות נחתם הסכם פונטו פיחו בין נציגים של שלוש המפלגות הגדולות. הסכם זה חילק את השלטון בין המפלגות הללו. כיום נהוג בוונצואלה לכנות את המשטרים שבין אותה תקופה לתקופת בחירתו של הוגו צ'אווס לנשיא – המשטרים הפונטו פיחסטים. גאוגרפיה ונצואלה נמצאת בצפון אמריקה הדרומית, בין קווי הרוחב 0 ל-10 צפון. היא גובלת בים הקריבי בצפון, בגיאנה במזרח, בברזיל בדרום ובקולומביה במערב. ונצואלה מחולקת מבחינה מנהלית ל-24 יחידות: 23 מדינות (estados) ומחוז הבירה. קו החוף משתרע לאורך 2,800 ק"מ. הנקודה הנמוכה ביותר היא בגובה פני הים והגבוהה ביותר בגובה 4,981 מטרים, פיקו בוליבר. ונצואלה מחולקת למספר חבלים:
אקליםהמדינה נמצאת כולה בתחום שבו שורר אקלים טרופי. למרות זאת האקלים משתנה החל מאקלים טרופי מובהק ועד לאקלים אלפיני בהתאם לגובה, לטופוגרפיה, לכיוון ולמהירות הרוח בכל אזור. השינויים העונתיים באים לידי ביטוי בעיקר במשקעים ולא בהבדלי טמפרטורה. ברוב המדינה יש עונה גשומה מובהקת. גשמים יורדים בעיקר מחודש מאי ועד נובמבר הנחשבים חודשי החורף. שאר חודשי השנה מהווים את הקיץ בוונצואלה. ונצואלה מתחלקת ל-4 קבוצות של גבהים הנבדלים זה מזה באקלים. מתחת לגבהים של 800 מטר האקלים הטרופי מייצר אוויר חם וטמפרטורות יציבות שבין 26°C ל-28°C. בגובה שבין 800 ל-2,000 מטרים מזג האוויר קר יותר והטמפרטורות נעות בין 12°C ל-25°C. רבות מן הערים במדינה, כולל הבירה, קראקס, שוכנות דווקא בגבהים אלה. בגבהים שבין 2,000 ל-3,000 מטרים הטמפרטורות הן נמוכות יותר, מ-9°C ועד 11°C. מעל 3,000 מטרים הטמפרטורות צונחות כבר מתחת ל-8°C, אך האוכלוסייה באזורים אלה היא מועטה ביותר. כמות המשקעים הממוצעת בשנה נעה בין 430 מילימטר באזור הקאריבי במערב, לבין 1,000 מילימטר שבמפרץ אורינוקו במזרח. בהרים כמויות המשקעים משתנות מאוד בין אזור אחד למשנהו. בעמקים שאינם חשופים לרוח לא יורדים משקעים רבים ולעומת זאת מדרונות החשופים לרוחות צפון-מזרחיות מקבלים גשם רב. בקראקס יורדים 750 מילימטר של משקעים בממוצע בשנה כשיותר מחצי מהם יורדים בין חודש יוני לאוגוסט. כלכלהלמרות פריחה כלכלית במחצית השנייה של המאה ה-20, נכון לתחילת שנת 2020 נמצאת הכלכלה של ונצואלה בעיצומו של משבר כלכלי והומניטרי. מאפייני הכלכלה המקומיתתעשיית הנפט שולטת בכלכלה המעורבת בוונצואלה. חברת הנפט הלאומית היא PDVSA. תעשיית הנפט מספקת כשליש מהתוצר המקומי הגולמי במדינה, בערך 80% מסך הייצוא שלה, ובערך חצי מהכנסות הממשלה. ונצואלה היא אחת מחמש מייסדות אופ"ק. תחנות שאיבת הנפט העיקרית במדינה נמצאות בסביבות אגם מאראקאיבו, מפרץ ונצואלה ובקרבת אגן נהר האורינוקו, שבו נמצא מאגר הנפט הגדול ביותר במדינה. ונצואלה מנסה לגוון את כלכלתה, ולהפחית את תלותה בתעשיית הנפט. היו ניסיונות לפתח תעשייה כבדה בתחום הברזל והאלומיניום וניסיון להחיות את החקלאות במדינה. תעשיית הברזל והחקלאות במדינה מספקים חלק מסך הייצוא של המדינה. במדינה גם קיימות תעשיות של חומרי בניין, טקסטיל, הרכבת כלי רכב וכלי טיס. תחום הנדל"ן והתיירות במדינה מפותחים גם כן. למרות היחסים המתוחים בין ארצות הברית לוונצואלה, כמעט חצי מהייצוא הוא לארצות הברית וכמעט שליש מהייבוא הוא משם. קולומביה (מדינה נוספת שיחסיה עם ונצואלה מתוחים מאוד), ברזיל, מקסיקו, סין ופנמה הן המדינות מהן מגיע שאר הייבוא. שאר הייצוא מגיע לאנטילים ההולנדיים ולסין. הבנק המרכזי של ונצואלה אחראי על פיתוח המדיניות המוניטרית של הבוליבר הוונצואלי המשמש כמטבע המדינתי. נשיא הבנק המרכזי של ונצואלה משמש כנציג המדינה בקרן המטבע הבינלאומית. שנות הפריחהמשנות ה-50 עד שנות ה-80 הייתה כלכלת המדינה החזקה ביותר בדרום אמריקה. הפריחה הכלכלית באותן שנים משכה מהגרים רבים. כלכלת המדינה נחלשה במהלך משבר הנפט של שנות ה-80. עם עליית מחירי הנפט התחזקה הכלכלה, ונחלשה מאוד עם ירידתם. בשנת 2006 היה הגידול בתמ"ג בערך 10% בשנה, אך בשנת 2015 היה קיטון של 6% בתמ"ג. המטבע המקומי הוא בוליבר ונצואלי. עד שנות ה-80 נחשב הבוליבר לאחד המטבעות היציבים ביותר באמריקה הלטינית, אך מאז 1983 נחלש בשל אינפלציה גבוהה. שנות המשברב-2014 חל משבר עקב ירידת מחירי הנפט, שהוביל להתנגשויות אלימות של מפגינים וכוחות המשטרה, לצד מחסור במוצרי מזון בסיסיים ואף רעב בקרב חלק מאוכלוסיית המדינה. ביולי 2017 פורסם כי המשבר הפוליטי החריף גרם להורדת יתרות המט"ח לרמה הנמוכה ביותר מזה 15 שנה. עד 2018 הפכה ונצואלה למדינה ענייה, בה תינוקות רבים סובלים מתת תזונה ורבים אף מתים מרעב[21]. כתוצאה מהמשבר כ-4.5 מיליון מאזרחי ונצואלה עזבו אותה. נכון לתחילת שנת 2020, קרוב ל־9.3 מיליון בני אדם, כשליש מהתושבים, מצויים במצב של חוסר ביטחון תזונתי מתון או חמור. בני משפחה של 33% ממשקי הבית הסכימו לעבוד תמורת מצרכי מזון במקום כסף, ו־20% ממשקי הבית נאלצו למכור נכסים משפחתיים כדי לשלם בעבור צרכים בסיסיים[22]. היפר אינפלציהלפי דיווחי הבנק המרכזי במדינה (אנ'), בינואר 2008 עמדה האינפלציה על 21.9%. בעשור השני של המאה ה-21 גברה האינפלציה, בשנת 2015 הגיעה האינפלציה ל-275%[23], ובפברואר 2019 ל-2,295,981%[24]. דמוגרפיהלפי המכון הלאומי לסטטיסטיקה בוונצואלה, נכון לשנת 2019 התגוררו במדינה 32,219,500 תושבים. החל משנת 1926 מפקד האוכלוסין בוונצואלה לא מתייחס לחלוקה אתנית ולכן ההערכות בנושא הן גסות. כ-70% מהאוכלוסייה הם מסטיסים, כלומר צאצאים לאירופאים ולילידי אמריקה (אינדיאנים). כ-20% נוספים הם לבנים, בעיקר ממוצא ספרדי, איטלקי, פורטוגזי וגרמני. מיעוט מוכר נוסף הוא אפרו-ונצואלים, אך מספריהם אינם ידועים בגלל מידע דמוגרפי דל ממפקדי האוכלוסין. כמה מיעוטים קטנים מיבשת אסיה קיימים בוונצואלה. סינים, טורקים, לבנונים וערבים. ורק 5% מהאוכלוסייה הם ילידים (אינדיאנים). לקבוצות אלה חברו מהגרים מאירופה ושאר מדינות דרום אמריקה באמצע המאה ה-20 בימי הפריחה הכלכלית במדינה. כ-85% מהתושבים חיים באזורים עירוניים. 73% מהתושבים חיים במרחק של לא יותר מ-100 קילומטר מקו החוף. אף על פי שכמעט חצי משטח המדינה נמצא מדרום לנהר האורינוקו רק 5% מהתושבים מתגוררים שם. השפה הרשמית היא ספרדית. כמו כן במדינה מדוברות 31 שפות ידועות של ילידים. 93% מהתושבים יודעים קרוא וכתוב. 96% מהתושבים הם נוצרים-קתולים, 2% הם נוצרים-פרוטסטנטים, 2% אחרים. תוחלת החיים הממוצעת היא 74.54 שנים. לפי מדד הפוריות במדינה כל אישה יולדת בממוצע 2.23 ילדים. חינוך ותרבותונצואלה היא חברה בארגון המדינות האיברו-אמריקניות (מדינות עם אוכלוסיות ממוצא פורטוגזי או ספרדי שדוברות שפות אלו עד ימינו), בו משתפות פעולה כלל המדינות האיברו-אמריקאיות בנושאי חינוך, מדע ותרבות. עיורהתפלגות האוכלוסייה – רוב האוכלוסייה מרוכזת ברמות הצפוניות והמערביות לאורך שלוחה מזרחית בקצה הצפוני של הרי האנדים, אזור הכולל את בירת קראקס, בין אם בגלל הגישה הקלה יותר לנמלים, במקרה של החוף; או לפי האקלים הממוזג יותר, במקרה של אזורים הרריים. מרכז האוכלוסייה החשוב ביותר מחוץ לאזור החוף/ההר הוא סיודד גואיאנה, במפגש הנהרות אורינוקו וקארוני, במזרח המדינה. אוכלוסייה עירונית – 88.4% מסך האוכלוסייה (נכון לשנת 2023). קצב העיור – קצב שינוי שנתי של 1.16% (הערכה לשנים 2020–2025)[25]. הערים העיקריות של ונצואלה מפורטות להלן מבחינת חשיבות ומספר תושבים. נתוני האוכלוסייה הם ממפקד האוכלוסין והדיור האחרון של המכון הלאומי לסטטיסטיקה לשנת 2019.
יהדות ונצואלה
הקהילה היהודית בוונצואלה, שהיא אחת הקהילות העתיקות באמריקה הלטינית, מנתה בתחילת שנות ה-2000 כ-25,300 איש, אך כיום עקב המצב הפוליטי והמדיני, הכולל התנכלויות מכוונות כנגד יהודים, וכן עקב ההתדרדרות בתחושת הביטחון האישי, ההערכה היא שהקהילה הצטמצמה לכ-7,000 איש בלבד (כשרובם מבני הקהילה הספרדית). המרכז היהודי הגדול במדינה הוא בקראקס. עם זאת, ישנם גם ריכוזי יהודים קטנים בערים מרקאיבו ופורלמאר. בבירה קראקס בית ספר יהודי בשם "הרצל-ביאליק" (הברייקה) ובו כ-1,000 תלמידים (90% מילדי היהודים), המוחזק על ידי "ההתאחדות היהודית", וגן ילדים וכן בית שמואל/מאור התורה ותלמוד תורה סיני, בהם לומדים כמה מאות ילדים. שליחי המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית מקיימים לימודים גם באמצעות האינטרנט. העיתונות היהודית כוללת שבועון בספרדית. אין ארגון כללי ארצי, אך קיימת "ההתאחדות היהודית" (אוניון) של הקהילה האשכנזית, ולספרדים – "ארגון יהודי ונצואלה" (אסוססיון), בקראקס. ובכל רחבי המדינה יש בתי-כנסת אחדים, ומספר רבנים. בעיר קראקס קיימים מספר בתי כנסת מרכזיים: רבינטו ונצואלה – בית הכנסת הראשון בעיר הוקם ב-1952. בתי כנסת נוספים הם האוניון ישראליטה (שמשמש גם כמרכז של הקהילה האשכנזית בעיר), מגן דוד, תפארת ישראל מריפרץ אסוסיון (המרכז הספרדי), בית אל, כתר תורה, מאור התורה, אור תורה, ובית שמואל. מועדים מיוחדיםלוונצואלה אוכלוסייה קתולית ברובה, על כן מרבית המועדים החגיגיים של הכנסייה הקתולית מהווים ימי חג בוונצואלה.
יחסי ישראל-ונצואלה
עד תחילת שנות האלפיים מערכת היחסים בין המדינות הייתה טובה. ב-1998 הנפיקה ונצואלה גיליונית מזכרת לציון 50 שנים לעצמאות ישראל. לאור הקשר הקרוב של ישראל וארצות הברית, היחסים הדיפלומטיים של ונצואלה וישראל הדרדרו מאוד מאז עליית צ'אווס לשלטון. צ'אווס הביע תמיכה בפלסטינים במספר מקרים. את מלחמת לבנון השנייה כינה "התקפת ישראל". בתגובה שגריר ונצואלה בישראל זומן לפגישה במשרד החוץ, בו הובהר לו כי "ישראל קובלת על חוסר האיזון בדברי הנשיא"[26]. בעקבות הפגישה הורה הנשיא צ'אבס להחזיר את שגריר, ושב וגינה את ישראל. משרד החוץ הישראלי בתגובה, השיב את השגריר להתייעצויות בירושלים. בעקבות מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה, סילקה ונצואלה את כל אנשי סגל השגרירות מארצה, והודיעה על ניתוק היחסים דיפלומטיים עם ישראל. בינואר 2009 נסגרה הנציגות הדיפלומטית של ונצואלה בישראל. ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
_Skyline.jpg)
