בתחילה היה בו בית ספר יסודי בלבד, אך עם הזמן נפתחו בו גם בית ספר תיכון וסמינר למורים. הלימודים בכפר היו במסגרת פנימייה והחניכים עסקו בעבודת כפיים, בעיקר חקלאות ושירותים, תחילה במשך ארבע שעות ביום, ובהמשך, משנות השישים של המאה הקודמת ואילך, במשך שעתיים. הכפר החזיק רפת, לול, שדות מרעה וכן משק נוי. משק זה עמד במרכז חגיגת הביכורים המסורתית אשר היוותה מופע ראווה רב משתתפים עם להקת ריקוד בהדרכתה של גרטה סלוס, מקהלה ותזמורת מחניכי ומורי הפנימייה ושלמענה חוברו שירים אשר הפכו לנכס צאן ברזל של הזמר העברי, פרי עטם של גארי ברתיני, גיל אלדמע, מיכאל קשטן ועוד.
חבר הכנסת שבח וייס תיאר את האווירה בהדסים במהלך ישיבה מיוחדת של הכנסת במלאת 48 שנים לכינון הכנסת בט"ו בשבט, ולציון 100 שנים להתאחדות האיכרים בישראל:[3]
”אני באתי לארץ כילד קטן משם. באתי לכאן, ובמסגרת הסידור המופלא של עליית הנוער שובצתי ב"הדסים" - מוסד חקלאי לכל דבר, ונקלעתי לאווירה של קישור - אם תרצו, במובן מסוים כפייתי, כך סידרו אותי - אל עבודת האדמה. רחל וירמיהו, מייסדי "הדסים" ומנהליה, זכורים לי לטוב. וראש אגף הפלחה, שלמה פוגל, שלימד אותי לנהוג על "אינטרנציונל דיזל טי.די. סיקס" ועל "פרמר" ולזרוע במכונת זריעה "מקורמיק", זכור לי לטוב. והפספוסים הראשונים, והעבודה בגן הירק עם יבלות, עם מנחם פלד שהובא לכך מקיבוץ אושה, והעבודה במטעים עם מנליק, היקה המופלא, שהיה מגיע אלינו מכפר ידידיה. ועבודת הנוי עם תנחום הגנן. ושירי האדמה המופלאים שיצרו את האווירה של שמחת עבודת אדמה וליוו אותנו גם בשעות הקשות, כאשר מלחינים כמו אברהם דע-עוז ומשה זעירי וגארי ברתיני וגיל אלדמע חיברו עבורנו שירי אדמה ולימדו אותנו את שירי האדמה. ואנחנו ילדים מן הגולה, לא שזופים, מוכי שמש יוקדת, עם אף ג'ינג'י מתקלף, עם כל המצוקות של התערות של ילד. ואחרינו באה קבוצה מתימן, וקבוצה קטנה מבבל - כל אווירת מיזוג הגלויות - וקבוצה ממרוקו, בתוך עבודת אדמה, ארבע שעות ביממה, במוסד חקלאי. והשירים המופלאים של מיכאל קשטן, שירי אדמה ושירי גורן. והט"ו בשבט הראשון במולדת, עם נטיעת עצים. וכאשר אני מגיע היום אל "הדסים" המופלאה שלי אני רואה את העצים האלה גדולים כל כך וגבוהים כל כך.”
במקביל לפעילות זו התקיימה בהדסים קייטנת קיץ ידועה בהנהלתו של ולטר פרנקל בה בילו בעיקר "ילדי שמנת" במחזורים בני שלושה שבועות.
בשנת 1954 נפתח במקום סמינר למורים אשר פעל במקום במשך יותר משלושים שנה. בין בוגריו נמנים האשם מחאמיד ודני ז'ק ורעייתו אורה.
בשנת 1964 נפטר ירמיהו שפירא. אלמנתו, רחל, המשיכה בניהול הכפר וזאת למרות מחלת הסרטן ממנה סבלה. עם מותה בשנת 1966 מונה למנהל הכפר ד"ר שלמה שטיינברגר (שנהר), מחנך ואיש תרבות, אשר שימש בתפקיד כחמש שנים. בשנת 1971 התמנה למנהל הכפר אהרן אהרנסון, אגרונום ואיש חינוך (שניהל לפני כן, בין השאר, את בית הספר החקלאי בנהלל). בתוך חמש שנות תקופתו, נפתחה בין השאר במקום חטיבת ביניים (בשנת 1972), שבה למדו גם בני היישובים אבן יהודה וקדימה. זאת הייתה תחילת הדרך למצב הנוכחי בו משמש בית הספר של הכפר מוסד חינוכי אזורי לכל דבר. אהרן אהרנסון נפטר בשנת 2013 ונקבר בבית העלמין בזכרון יעקב ליד בני משפחתו, משפחת אהרנסון המפורסמת.
בשנת 1976 מונה למנהל הכפר צבי לוי (שהיה קצין קבע בחיל השריון ואחר כך בחיל החינוך, ומייסד המכון לשליחים בסוכנות היהודית). הוא ניהל את הכפר 24 שנים, והנהיג שיטות חינוך חדשניות. על עבודתו קיבל לוי ב-1993 את פרס החינוך של משרד החינוך, ובארצות הברית קיבל את פרס The spirit of crazy horse לחינוך נוער בסיכון[4]. משנתו התאורטית פורסמה בספר "Negotiating Positive Identity in a Group Care Community: Reclaiming Uprooted Youth" (1993). בתקופת כהונתו נקלטו בכפר עולי אתיופיה רבים שהגיעו במבצע שלמה ובמבצע משה, עולי איראן בשנות ה-80 ועולי ברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים. בשנת 2001 שודרה בתוכנית "עובדה" כתבת תחקיר על הצלחת הכפר בהנהגת לוי בשילוב בני העליות השונות.
בשנת 2006 הוציאו שניים מבוגריו, גדעון אריאל ואורי מילשטיין, את הספר "על מה חלמנו" ובו סיפורים על השנים הראשונות של הכפר והאנשים שעיצבו את דמותו[2]. בקיץ 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, שהו בכפר כ-550 מפונים מהצפון[9].
זאב אלון - (1920-2004) מנהל בית הספר התיכון בין השנים 1965 ו-1989, מורה ללשון עברית וספרות, מעמודי התתוך של הכפר. נולד בשם זאב אלכסנדר האופט במונקאץ' (מוקצ'בו), צ'כוסלובקיה. את כל חינוכו הפורמלי קיבל בגימנסיה העברית במונקאץ', אותה ניהל ד"ר חיים קוגל, לימים ראש העירייה הראשון של חולון. עם סיום לימודיו, בשנת 1939, ניסה להתקבל לאוניברסיטה אך סורב בגלל הנומרוס קלאוזוס. במאי 1944 הובל יחד עם כל קהילת מונקאץ' בקרונות בקר למחנה ההשמדה אושוויץ. שם בתהליך הקליטה ראה בפעם האחרונה את אמו אשר הופנתה בסלקציה למיתה בעוד אחותו והוא הופנו לימין, וזאת למרות נכות בולטת ברגלו שנגרמה בילדותו ואשר היוותה סימן הכר בולט ברוב חייו. לאחר שבועיים באושוויץ הועבר למחנה חדש ליד קטוביץ ומשם, בינואר 1945 למחנה מאוטהאוזן. עם התקרבות הכוחות הסובייטים למחנה, קיבלו האסירים הוראה לחזור ברגל 200 קמ'. בדרך הצליח לברוח ולצעוד עד וינה שם הסתתר במרתף כנסיית סטפן הקדוש עד לסיום המלחמה. יחד עם אחיו, משה אלון, ואחותו עבר לפעילות ב"תנועת הבריחה" בין השאר במחנה עקורים ליד מינכן, שם היה פעיל במוסד לעלייה ב', ובאיתור מוסדות חינוך לילדים. באחת ההכשרות בבודפשט הכיר את אשתו זהבה (פילי) וייס, מורה לאומנות בוגרת סמינר למורות במישקולץ שליד בודפשט. היא עלתה בשנת 1946 באופן חוקי והוא שנה אחריה באניית מעפילים. בארץ הוא התמנה תחילה כמורה בבית ספר יסודי ובשנת 1948 עברו ל"הדסים": הוא כמורה ללשון ולספרות עברית, והיא כמורה לאמנות. במהלך עבודתו בהדסים השלים לימודי תואר BA ו-MA באוניברסיטה העברית בספרות, לשון, אנגלית ופילוסופיה. ב"הדסים", תחילה כמורה, ולאחר מכן כמורה ומנהל בית הספר התיכון, עסק רבות בקליטת הנוער שהגיע לכפר, יהודים וערבים כאחד, ותיקים ועולים, על כל הבעיות והקושי הכרוכים בכך. ב-1970 יזם והקים כיתות תיכוניות לעולים מברית המועצות איראן, וטורקיה. תוכנית הלימודים שבנה עבורם כללה לימודים אינטנסיביים של השפה העברית בשילוב לימודי שאר המקצועות הנלמדים, תוך הכשרת צוות המורים לשינויי זה. תוכנית זו הכינה אותם להשתלבות מהירה בכיתות הרגילות, ולעמידה בבחינות הבגרות בציונים גבוהים ביותר, ולימים השתלבות בתפקידי מפתח בכירים בצבא ובאזרחות. על פעילותו זו זכה בשנת 1986 בפרס ע"ש משה קול מטעם מרכז תרבות העמים לנוער ירושלים, על "מפעל חייו בשיקומן ובחינוכם של ילדים וילדי עולים בכפר הנוער "הדסים".
שלום דותן - 1920-2009. נולד בשם שנדור דויטש בקאפובאר, הונגריה, למד בתיכון באוסטריה, ועלה לארץ עם אביו ב-1938. האב חזר להונגריה ושם קץ לחייו עת הטיל עצמו על הגדר המחושמלת באושוויץ. דותן התיישב בירושלים ולמד בסמינר למורים בבית הכרם ובאוניברסיטה, שם פגש את חוה לבית ליפסקר, שהייתה לאשתו, אם בנותיו, ואחר כך למורה המיתולוגית למתמטיקה בהדסים. השניים עברו ללמד בכפר הנוער הדסים, דותן סבר כי התנ"ך הוא "יצירה אנושית הכפופה לביקורת", וכך לימד תנ"ך והיסטוריה. בנוסף להוראת המקרא בתיכון הדסים לימד גם במכללה למורים, בחוג לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובמוסדות להשכלת מבוגרים. דותן הוא מחברם של שני ספרים: "פרקים בתרבות המערב, מאוגוסטינוס עד היידנר" ו"מעולם המקרא - ברוח חילונית". בערוב ימיו תכנן בקפידה את טקס ההלוויה שלו באבן יהודה, שכלל אריה מתוך "אורפיאו ואאורידיצ'ה" כסימן לאהבתו לחוה ולמוזיקה, ואת השיר "שדות שבעמק", ביטוי לזיקתו לארץ ולנופיה.
אוטו ב. קראוס (2000-1921) - מורה לאנגלית בעל השכלה נרחבת וגישה פדגוגית ייחודית. היה מן המורים במחנה גטו טרזיינשטט ואחר כך במחנה המשפחות באושוויץ. זה גם נושא ספריו "רוח מן ההרים" (רומן) ו"אדמה ללא אלוהים". אשתו דיטה הייתה הספרנית של ספרית ההשאלה באנגלית. בני הזוג הכירו בבירקנאו שם שימשה דיטה כספרנית צריף הילדים והחביאה מפני השומרים הנאצים את ארבעת הספרים שהיו ברשותם. הספר "הספרנית מאוושוויץ" נכתב אודות קורותיה במחנה.
טומי שחם - מורה לחינוך גופני וסגן מנהל בית הספר התיכון. נולד בשם טומי שוורץ בניטרה, סלובקיה, ובשנת 1944 נשלח עם משפחתו למחנה סרד ומשם לאושוויץ בירקנאו, שם נותר לבד בבלוק הילדים. בינואר 1945 היה בין משתתפי מצעד מוות שארגנו הנאצים מבירקנאו; תוך כדי הצעדה הגרמנים ברחו והילדים המשיכו לבדם עד לאושוויץ, שם שהו עד לשחרור. שחם הוא אחד הילדים המונצחים בסרט הרוסי אודות שחרור המחנה.[11]
אבינועם קפלן - בוטנאי, איש שמורות הטבע, מורה ומייסד המכון הביולוגי ושמורת הדסים.
סוזנה דוד - מורה לכימיה. כלת פרס המורה המצטיין לשנת תשס"ח - 2008, מטעם החברה הישראלית לכימיה עבור החדשנות בהוראת הכימיה והמנהיגות בקרב קהילת מורי הכימיה.
אמנון איתן - מורה לאזרחות וללשון ומי שהחליף את זאב אלון בניהול בית הספר משנת 1988 ועד 2003. בתקופתו בית הספר גדל והגיע ל-1500 תלמידים. אשתו מינה הייתה רכזת מגמות התיאטרון והקולנוע במשך שנים רבות.
נתן שחר - מעבד ומלחין שירים, מנצחמקהלות, הקים את המגמה לבגרות במקצוע המוזיקה, שהייתה המגמה הראשונה בארץ שהוקמה בבית ספר תיכון רגיל. כמו כן הקים בשנת 1970 את "מקהלת הדסים" שהקליטה 12 תקליטים מסחריים ובהם כ-150 שירים - שירי חגים, שירי לוין קיפניס ועוד. המקהלה גם ביצעה את שיר הפתיחה לתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "ריץ' רץ' ושירים רבים מתוך התוכנית עצמה. המקהלה פעלה כשמונה שנים.
גבי זאבי - מורה לפיזיקה, כימיה ומחשבים, נולד ב-1942 בהונגריה, עלה ארצה ב-1972 כעריק ציוני גאה עם אשתו סיגל. ב-1973 החל ללמד בהדסים, הגיש לבגרות כ-1300 תלמידים ב-5 יחידות במשך 38 שנים (1973–2010), קיבל את התואר "המורה המצטיין של המדינה" - מטעם הפיקוח הארצי להוראת הפיזיקה, הראשון שקיבל תואר זה מהפיקוח. כשפרש ב-2010, היה המורה הוותיק ביותר בבית הספר. במשך 18 שנה היה רכז ארצי של בגרות המעבדה בפיקוח הארצי לפיזיקה. רבים מתלמידיו נמצאים בפסגת התפקידים הצבאיים בתחום הטייס, המחשוב והמדע.
בית הספר הדמוקרטי לב השרון
משנת 2001 ממוקם בכפר הנוער הדסים בית הספר הדמוקרטי לב השרון, הדוגל בחינוך דמוקרטי[12]. בבית הספר לומדים כ-450 תלמידים מיישובי אזור השרון, החל בגיל גן חובה ועד כיתה י"ב. בית הספר מוכש"ר (מוכר שאינו רשמי) ועל כן זוכה למימון חלקי של משרד החינוך.
