|
ליאון קופלמן
ליאון קופלמן, שכונה לולק (26 באפריל 1924 – 12 באוגוסט 2021) היה ניצול השואה, ככל הנראה אחרון לוחמי מרד גטו ורשה שנותר בחיים. היה חבר הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה.[1] השתתף גם במרד ורשה בשורות המחתרת הפולנית (ארמייה קריובה). העפיל לארץ ישראל במסגרת תנועת הבריחה והיה מראשוני המגויסים לצה"ל במלחמת העצמאות.[2] קורות חייםקופלמן נולד בוורשה בירת פולין בשנת 1924 ליצחק אריה ובריינדל ברוניה קופלמן. המשפחה הייתה חילונית ומבוססת והתגוררה במרכז העיר, אזור שרוב האוכלוסייה בו הייתה נוצרית. ליאון למד במערכת החינוך בשפה הפולנית והיה חניך בתנועת מכבי. טרם מלחמת העולם השנייה, תכננה המשפחה כולה לעלות לארץ ישראל. אחותו עלתה ב-1938, ואביו עלה באופן בלתי לגאלי במסע עתיר סכנות וממושך במהלך שנת 1939. תוכניות המשפחה להתאחד בארץ ישראל נקטעו על ידי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין. ליאון ואימו נותרו בוורשה שנכבשה על ידי הגרמנים, וב-1940 רוכזו בכפייה בגטו עם שאר יהודי העיר ויהודים אחרים. בזמן השואה והמרדלפי עדות קופלמן, "לחמתי בגטו ורשה מאז התחלת האקציות בגטו, כשהגרמנים החלו לקחת את היהודים להשמדה כוללת. בשנת 1942, כאשר הייתי בן 18 ואמי הייתה בת 40, היא נלקחה לטרבלינקה. יום אחד באתי מהעבודה כשעבדתי אצל הגרמנים ולא ראיתי אותה עוד".[3] קופלמן הצטרף לארגון היהודי הלוחם (אי"ל). מפקדו היה יצחק "אנטק" צוקרמן.[1] לפי עדותו, "בינואר 1942 החלו האקציות. הגרמנים נכנסו לגטו ואז הארגון החל לפעול. כמה מהגרמנים נהרגו מידי המורדים ואז הם נסוגו וחזרו בחודש אפריל במתכונת צבאית כאשר הם לבושים במדים, כובעי מגן ותותחים, והחלו לפנות את הגטו. הם תפסו אנשים שיראו להם איפה יש בונקרים בתוך הגטו שבהם היהודים התחבאו".[3] "ב-19 באפריל, כשהתחילה האקציה הגדולה, אני וחבריי היינו בבונקר. הגרמנים החלו לעבור בית-בית והכריזו בגרמנית ברמקול שהם הולכים לשרוף את הבתים האלה ועל המורדים שמתחבאים לצאת מהבונקרים ולהיכנע". קופלמן אמר כי "לא הייתה לנו ברירה, הרי לא רצינו להישרף חיים, ולכן יצאנו מהבונקרים ונכנענו. נלקחנו על ידי הגרמנים למקום שמשם היו מסיעים בקרונות את היהודים להשמדה".[3] ליאון נלקח על ידי קבוצת קציני גסטפו עם קבוצה של כ-80 יהודים. הם הועמדו בשורה, 50 מהם נלקחו להשמדה בטרבלינקה, בעוד היתר הועברו לעבודה כמכונאי רכב במוסך במרכז ורשה. לליאון לא היה כל ניסיון, אך סיפר שכן, וכך ניצל ועבד שם כמה חודשים. במהלך העסקתו בכפייה, נאסר תחילה במחנה הריכוז גנשובקה בשטח הגטו ההרוס ובהמשך הועבר לבית הכלא פביאק (Pawiak) הידוע לשמצה, בגבולות הגטו לשעבר.[4][5] על פי עדותו[5], עם פרוץ מרד ורשה, ב-1 באוגוסט 1944, הועבר יחד עם קבוצת אסירים יהודים בחזרה למחנה הריכוז גנשובקה. ב-5 באוגוסט הותקף ושוחרר מחנה הריכוז גנשובקה בידי גדוד "זושקה" של תנועת הצופים המחתרתית הפולנית "השורות האפורות" (Szare Szeregi) שפעלה תחת הארמייה קריובה. כאסירים יהודים אחרים ששוחררו באותו אירוע, התנדב ליאון להילחם בגרמנים בשורות הגדוד. למעלה מחודש לקח חלק בלחימה בוורשה, בעיר העתיקה, שרודמיישצ'ה, וולה וצ'רניאקוב,[6] שם לחם גם לצד מתנדבים מאנשיו של זיגמונט ברלינג.[4] לאחר שאולצו להיכנע ונלקחו בשבי בידי הגרמנים, הובאו ליאון וחבריו לנשק, כמו רבים מהתושבים והלוחמים מוורשה, למחנה מעבר בעיירה הסמוכה פרושקוב. ליאון, שהיה אמור להישלח למחנות השבי בגרמניה, חשש להתגלות כיהודי ולכן ביקש את עזרת מפקדו במחתרת, שסייע לו להשיג מסמכי זיהוי מזויפים של פולני קתולי ומקום מקלט בבית חולים בעיירה מילנובק בסביבות ורשה.[7][8][4] ליאון נשאר ועבד בבית החולים במילנובק עד שחרור האזור בידי הצבא האדום בינואר 1945. לאחר השחרור חי זמן מה ברובע פראגה בוורשה, ולאחר מכן התחיל במימוש תכנון העלייה לארץ ישראל, דרך צ'כוסלובקיה ואוסטריה, עד שהגיע לאיטליה. בישראלליאון עלה לארץ ישראל מאיטליה בשנת 1946, במסגרת תנועת "הבריחה" על ידי הבריגדה היהודית.[3][9][10] הוא היה מראשוני המתגייסים לצה"ל במלחמת העצמאות, בשנת 1948 (מספר אישי 9479).[2] שירת במשטרה הצבאית וסופח לחטיבת גולני, שבמסגרתה השתתף בקרבות באזור הצפון. בהמשך סופח לחטיבה 4, במסגרתה השתתף בקרבות באזור עזה והנגב. במסגרת שירות המילואים לחם במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים.[2] ליאון נישא לחוה ב-1953 והקים משפחה גדולה, שהייתה עבורו, כלשונו, "הניצחון הכי גדול על הנאצים". שני בניו ובתו שירתו כקצינים בצה"ל. בשנות חייו האחרונות הוא חי בדיור מוגן עם אשתו, שנפטרה כמה חודשים לפניו. ב-2018 כאשר הלך לעולמו שמחה רותם (קאז'יק), שהוגדר אז על ידי המספידים כ"אחרון לוחמי מרד גטו ורשה", התראיין ליאון ודחה את ההגדרה, באומרו "אני מניח שלוחמים ספורים מגטו ורשה עדיין בחיים".[11][2] ליאון קופלמן נפטר ב-12 באוגוסט 2021. הוא הותיר אחריו שלושה ילדים, תשעה נכדים ושלושה נינים. ככל הנראה היה אחרון לוחמי מרד גטו ורשה שנותר בחיים.[3] הוא היה חובב ברידג' מושבע, שהחזיק בדרגת אמן זהב, ושיחק במועדוני הברידג' בישראל עד סמוך לפטירתו.[12] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||
