|
ליאו שטראוס
ליאו שטראוס (בגרמנית: Leo Strauss, שמו העברי יהודה לייב ב"ר אלחנן שטראוס, 20 בספטמבר 1899 – 18 באוקטובר 1973) היה פילוסוף ותאולוג יהודי-אמריקאי יליד גרמניה, אשר התמחה בחקר הפילוסופיה הפוליטית, הפילוסופיה היוונית ופילוסופיית ימי הביניים. השנים המשמעותיות ביותר שלו באקדמיה היו כששימש פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו, שבה לימד דורות של תלמידים ופרסם חמישה עשר ספרים. שנים לאחר מותו, יותר ויותר אנשים נוטים לראות אותו כאיש הרוח שדמותו השפיעה על הזרם הנאו-קונסרבטיבי באקדמיה ובפוליטיקה האמריקאית. קורות חייםליאו נולד להוגו ויניס שטראוס בעיירה קירכהיין (Kirchhain) במדינת הסה, גרמניה, ב-20 בספטמבר 1899. אביו ואחי אביו ניהלו בשותפות עסקים לאספקת תוצרת חקלאית ותוצרת בקר שאותם ירשו מאביהם, מאייר (1835–1919) – מנהיג חשוב ונודע בקהילה היהודית. בדברים שנשא ליאו שטראוס בהרצאה במכללת סנט ג'ונס[1] הוא העיד על עצמו כי הגיע "מבית קונסרבטיבי, אולי אף אורתודוקסי" שבו ידעו מעט מאוד על היהדות מלבד דבקות בקיום מחמיר של פרקטיקות יהודיות. בגיל 17 פרק עול תורה ומצוות, ובגיל 18 החל לפעול בשורותיה של הציונות הגרמנית והתלהב מהרעיון של מהפכה מדינית עברית. בשנת 1917 סיים את לימודיו בגימנסיה שליד מרבורג, ומ-5 ביולי 1917 עד דצמבר 1918 שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה החל את לימודיו באוניברסיטת המבורג. ב-1921 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת ארנסט קסירר, הפילוסוף היהודי מאסכולת מרבורג. נושא עבודת המחקר שלו היה: "בעיית ההכרה בפילוסופיה של פרידריך היינריך יַקוֹבּי". בשנות לימודיו שמע גם שיעורים באוניברסיטאות פרייבורג ומרבורג מהפילוסוף אדמונד הוסרל ומתלמידו מרטין היידגר. שטראוס היה בקשרי ידידות עם גרהרד קרוגר, יוליוס גוטמן, פרנץ רוזנצוויג (שלו הקדיש שטראוס את ספרו הראשון), גרשם שלום, אלכסנדר אלטמן והמזרחן הנודע פאול קראוס, שלו נישאה אחותו של שטראוס בתיה (היא נפטרה בשעת לידת בתם, וב-1944, כאשר קראוס התאבד או נרצח, שטראוס ואשתו אמצו את הבת הזו[2]). בשלבים מאוחרים יותר של חייו ניהל שטראוס חליפות מכתבים עם חלק מאותם ידידים; מכתבים אלה ראו אור לא מזמן בשפה הגרמנית ועומדים להיות מתורגמים גם לשפות נוספות. נוסף על כל האמור, ניהל שטראוס דיון ער וחשוב עם קארל שמיט, תאורטיקן וחוקר גרמני נאצי שהאמין ביתרון הדיקטטורה, בתחום מדע המדינה. שמיט, באופן מפתיע, בעקבות היכרותו האישית עם שטראוס, תרם לזכייתו של שטראוס במענק מחקר מטעם קרן רוקפלר. אף על פי כן, לאחר עזיבתו של שטראוס את גרמניה, הוא קטע את קשריו עם שמיט ולא השיב לניסיונותיו של האחרון לחדש עימו את ההתכתבות. לאחר שקיבל את מענק המחקר ע"ש רוקפלר בשנת 1932, עזב שטראוס את משרתו באקדמיה לחקר היהדות בברלין ועבר להתגורר בפריז. הפעם היחידה שבה שב לגרמניה לאחר עזיבתו, הייתה לימים ספורים בלבד, כעשרים שנה מאוחר יותר. בפריז נישא שטראוס למרי (מרים) ברנסון, אלמנה עם ילד שהכיר בגרמניה. הוא אימץ את ילדה ומעולם לא היה לו ילד ביולוגי. בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, סירב שטראוס לחזור לארץ מולדתו.  בשנת 1934 מצא שטראוס מקלט באנגליה, ובשנת 1935 קיבל משרה זמנית באוניברסיטת קיימברידג'. ב-1938, לאחר שלא עלה בידו למצוא משרת הוראה קבועה באנגליה, היגר לארצות הברית בתמיכתו של הרולד לסקי אשר העניק לו בנדיבות משרת הוראה למספר שבועות. לאחר תקופה קצרה ולא יציבה שבה שימש כעמית מחקר במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה, שטראוס הבטיח לעצמו משרה לא יציבה בפקולטה למדע המדינה בבית הספר החדש למחקר חברתי (New School for Social Research) בעיר ניו יורק. הוא לימד שם בין השנים 1938 ל-1948 והתקיים ממשכורת רעב. ב-1944 קיבל אזרחות אמריקאית וב-1949 יכול היה שטראוס לנשום לרווחה כשהתקבל למשרת פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו. הוא שימש כפרופסור מן המניין באוניברסיטת שיקגו עד שנת 1969. בשנה זו עבר לבית הספר לתארים מתקדמים, Claremont Graduate School שבקליפורניה, ולימד שם במשך שנה. לאחר מכן, בשנת 1970, המשיך שטראוס למכללת סנט ג'ונס, שבה כיהן כפרופסור אמריטוס עד למותו בשנת 1973. בשנה האקדמית 1954–1955 (ה'תשט"ו) ביקר שטראוס בירושלים כאורחם של חבריו גרשם שלום ומרטין בובר, והרצה באוניברסיטה העברית[3]. הם ניסו לשכנעו לעלות לישראל ולקבל משרת הוראה באוניברסיטה העברית, אך הדבר לא עלה בידם. פילוסופיהמנקודת מבטו של שטראוס, פילוסופיה ופוליטיקה קשורות בקשר בל ינותק. מבחינתו, משפטו ומותו של סוקרטס היו הרגעים שבהם נולדה הפילוסופיה הפוליטית. עד לימיו של סוקרטס, הפילוסופים באתונה היו חופשיים יחסית לעסוק במחקר הטבע והפוליטיקה. עם זאת, סוקרטס לא היה פילוסוף פוליטי במובן המקובל בימינו אנו, כלומר אדם החוקר תופעה פוליטית באופן פילוסופי. נהפוך הוא, סוקרטס היה לפילוסוף הראשון שנכפה על ידי הפוליס או העיר, להתייחס לפילוסופיה באופן פוליטי. לפיכך, שטראוס חשב שאחד המומנטים החשובים ביותר בתולדות ההיסטוריה של הפילוסופיה היה טיעונם הנודע של סוקרטס ותלמידיו, לפיו פילוסופים ומדענים לא יכולים לחקור את הטבע מבלי להתחשב בטבעם האנושי, אשר לפי ביטויו המפורסם של סוקרטס הוא "פוליטי". משפטו של סוקרטס היה אבן היסוד של הפילוסופיה הפוליטית, והדיאלוגים של אפלטון היו הצורה הטהורה ביותר של הטיפול הפוליטי בפילוסופיה. זאת מכיוון שעיסוקם היחיד היו חייו ומותו של סוקרטס – הפילוסוף המשמעותי ביותר בעבור שטראוס ורבים מתלמידיו. שטראוס ערך הבחנה בין "פילוסופים" לבין "משכילים" וקרא לעצמו משכיל, ולא פילוסוף. באחד מספריו כתב "כיום, רוב רובם של אלה הקוראים לעצמם פילוסופים, הם לא יותר ממשכילים זהירים, שיטתיים ולחלוטין לא נועזים". לצד דבריו אלה, הוא טען כי לא רק שההוגים הגדולים נועזים, אלא שהם גם רואים את המלכודות הטמונות במקומות שבהם רואה המשכיל קרקע מוצקה. לשיטתו של שטראוס, יש למשכילים זכות קיום מכיוון שההוגים הגדולים חלוקים ביניהם על נקודות מהותיות, ואלה מאפשרות למשכילים להתחבט ביניהם ולנסח את השערותיהם. חלק ניכר מהפילוסופיה של שטראוס היא תגובה לעבודותיו של מרטין היידגר. הוא כתב שיש תחילה להבין את מחשבתו של היידגר ולהתעמת עימה לפני שניתן יהיה לנסח כל תאוריה פוליטית מודרנית. בשביל שטראוס, אפלטון שימש יריב שקול להיידגר. שטראוס התקרב באופן חלקי לרעיונותיהם של פרידריך ניטשה וסרן קירקגור באמצעות הבנתו את היידגר. הוא קטלג את הרעיונות האלה תחת הרובריקה "אקזיסטנציאליזם", תנועה שהייתה לדבריו, בעלת "היקף חלש" אך "מרכז קשוח"[4]. הוא כתב שניטשה היה לפילוסוף הראשון שהבין נכונה את הרלטיביזם, רעיון שמקורו בהיסטוריציזם ההגלייני. שטראוס הזדהה הרבה יותר עם הפחד של ניטשה מפני נבואתו של הגל בדבר סוף ההיסטוריה (דבר שמשמעותו הייתה, מן הסתם, גם סוף לפילוסופיה ולמדעי הטבע), מאשר עם אמונתו של היידגר שגרס שניהיליזם, אם יובן כהלכה, טומן בחובו את האפשרות לגאולתה של האנושות. ספריומפעלו הספרותי של שטראוס רחב היקף, להלן סקירה של כמה מספריו:
סגנון הכתיבה האזוטרי מטרת סגנון כתיבה זה הייתה להגן על החופש והביטחון של הפילוסוף מחד, אך גם על יציבות החברה מאידך. שיטה זו היא שיטת כתיבה ברמז שמתפתחת בתנאי לחץ או דיכוי חברתי או מדיני, או גם מתוך חשש המחבר להזיק לחברה. צורת הכתיבה האזוטרית נועדה להעלים תוך כדי גילוי ולגלות תוך כדי העלמה. היא נועדה להביע דעות הטרודוכסיות, או דעות המנוגדות לדעות המסורתיות שבחברה, באוזני מי שמסוגל להבינן, ובד בבד להגן על הדעות המסורתיות באוזני אלה שאינם מסוגלים להבין אלא את הדעות המסורתיות. בלב הכתיבה האזוטרית טמונה ההנחה שיש אמיתות שיכולות לפגוע באנשים אחרים, אם יביעו אותן בפומבי, ועל כן אותם אנשים ירצו לנקום את נקמתם. שטראוס רואה את הכתיבה האזוטרית כניסיון של היוצר לתקשר עם קהל מוגדר – "הפילוסופים בכוח", דהיינו, אלה שיש ביכולתם להפוך ביום מן הימים לפילוסופים בפועל. הוא הגיע להשערתו זו על בסיס ניתוח וחקר כתביהם של אפלטון, אל-פאראבי והרמב"ם. כשמאמריו על סגנון הכתיבה האזוטרי ראו אור בפעם הראשונה, התזה הזו הייתה חידוש של ממש ופריצת דרך בחקר הפילוסופיה היהודית והכללית כאחד. ככל שחלפו השנים, שטראוס החל להתעמק עוד ועוד בשיטת כתיבה זו, אשר הייתה, לדעתו, דרכם של הפילוסופים לתקשר עם עמיתיהם הפילוסופים, ובעיקר עם עמיתיהם הפוטנציאליים – "הפילוסופיה בכוח". שטראוס סבר שהטקסט האזוטרי הוא הטקסט המתאים ביותר ללימוד פילוסופיה. במקום פשוט לסכם את מחשבותיו של הפילוסוף, הטקסט האזוטרי הכריח את התלמיד לחשוב עליו ולחדור לעומקו בכוחות עצמו, אחרת לא היה לו כל סיכוי להבינו. כלומר, לא זו בלבד שסגנון כתיבה זה שימש כלי לימודי להכשרתם של פילוסופים פוטנציאליים, אלא גם מנע מתלמידים שלא היו מוכשרים דיים לעוות את המסר הפנימי שבטקסט. שטראוס סבר שאחת הסכנות לפוליטיקה היא הסכנה שמא תלמידים יסגלו לעצמם רעיונות מסוכנים מהר מדי, לפני שיבינו את כוונתו האמיתית של מחברם. דוגמה לכך ניתן לראות בסיפורו של אלקיביאדס, תלמידו של סוקרטס, שגרם לא מעט צרות למורו. לשיטתו של שטראוס, שיטת כתיבה זו צריכה להיות נהוגה בימינו בדיוק כפי שהייתה נהוגה בימי קדם. למעשה, שטראוס סבר כי הפילוסופיה הציעה את דרך הלימוד ה"אקזוטרית", או המועילה, לצד דרך הלימוד "האזוטרית", או האמיתית, שהייתה נסתרת מעיני הקורא הממוצע. קיימת סברה כי שטראוס עצמו נהג לכתוב כתיבה אזוטרית, היות שרבים מכתביו קשים להבנה ולעיתים אף מסתוריים. נקודה זו מהווה סלע מחלוקת בין חוקריו של שטראוס. מחלוקות רבות אופפות את הדרך הנכונה להבנת פירושיו של שטראוס את הקאנון הפילוסופי הקיים. שטראוס עצמו האמין שעבודותיהם של פילוסופים רבים הכילו הן את הממד האקזוטרי והן את הממד האזוטרי. עובדה זו חמקה, לדבריו, מעיניהם של רבים מחוקרי הפילוסופיה בימינו. ניתן לומר כי הדוגמה הבולטת לחיבור הכתוב בשיטה האקזוטרית/אזוטרית היא "המדינה" של אפלטון. שטראוס האמין שאין זה נכון לקרוא את דבריו של אפלטון כהצעה לכינון משטר אידיאלי הלכה למעשה (דבריו אלה של שטראוס עומדים בניגוד גמור, לדוגמה, לדעתו של קרל פופר). לדעתו של שטראוס סגנון הכתיבה האזוטרי/אקזוטרי הפסיק להיות בשימוש החל מימיו של קאנט. פוליטיקהשטראוס ראה את הפוזיטיביזם, ובאופן כללי יותר את ההבחנה בין עובדות לערכים, כמוטעים ומזיקים. כדי להוכיח את טענתו, חקר שטראוס את ההבחנה הזו מהשורש – מפילוסופיית הנאורות של מקס ובר, שעליו אמר שטראוס כי הוא בעל "נפש רצינית ואצילית". רצונו של ובר היה להפריד בין ערכים למדע; רצון שנגזר, לדבריו של שטראוס, מהרלטיביזם של ניטשה, שממנו ובר הושפע עמוקות. אליבא דשטראוס, פוליטיקה אינה דבר שניתן ללמוד ממרחק. לדעתו, לא ייתכן כי יהיה ביכולתו של חוקר מתחום מדע המדינה לחקור את הפוליטיקה בעין מדעית נטולת ערכים. הפוזיטיביזם שיירש את המסורות של אוגוסט קונט ומקס ובר בכך שניסה לערוך שיקולים נטולי ערכים כביכול, נפל במבחן הצדקת קיומו, היות שלצורך כך הוא נדרש לניתוח ערכי. בעוד שהליברליזם המודרני הציב את המרדף אחר חירות הפרט בראש סולם העדיפויות, הרגיש שטראוס כי צריך להיות עניין רב יותר לבעיית המצוינות האנושית והיושר הפוליטי. באמצעות כתביו העלה שטראוס ללא הרף את השאלה: כיצד ובאיזו מידה, חירות ומצוינות יכולות להתקיים זו לצד זו? מבלי להכריע בנושא זה, סירב שטראוס להסתפק בכל פתרון פשטני או חד-צדדי לשאלתו של סוקרטס: מה טוב לאדם ולעיר? שקרים אצילים ואמת קטלניתשטראוס שם לב לעובדה שההוגים החשובים ביותר, החל מאפלטון, העלו את השאלה: "האם פוליטיקאים טובים יכולים להיות ישרים, ובד בבד עדיין להשיג את המטרות הנחוצות לחברה שבה הם חיים". שטראוס רומז על כך, כאשר הוא מבקש מקוראיו לשקול האם "שקרים אצילים" יכולים לשחק תפקיד כלשהו באיחוד והנהגת הפוליס. האם יש צורך ב"מיתוסים" כדי לספק לאנשים משמעות ותכלית לחייהם, ולהבטיח בכך חברה יציבה? או שמא "אמיתות קטלניות", כלשונו של ניטשה, יכולות לפרוח בחברה מבלי מפריע? וכפועל יוצא מכך: האם יש גבול לפוליטי, ומה יכולים לדעת כולם? שטראוס דן בדיוק בנושא זה בספרו "העיר והאדם", כאשר הוא דן ב"מיתוסים" הנדרשים לכל מדינה, כפי שמוסר אותם אפלטון בראשי פרקים בדיאלוג "המדינה". שטראוס פורש על ידי אנשי מחקר רבים כמי שתומך ב"שקרים אציליים", דהיינו במיתוסים שבהם משתמשים מנהיגים פוליטיים המחפשים לשמור על חברה מלוכדת.[5][6] אליבא דשטראוס, קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" טועה ומטעה, היות שהוא סבור כי בהתייחסו למדינה האידיאלית הציע אפלטון רפורמה במשטר הקיים. שטראוס סבר כי המדינה עליה דיבר אפלטון לא הייתה מדינה טבעית, היות שהיא הייתה נטולת ארוס, או צרכים גופניים, ועל כן לעולם לא הייתה יכולה להדריך פוליטיקאים במובן שפופר טען. למעשה, שטראוס חשד בכל מה שהוצג כפתרון לבעיות פוליטיות או פילוסופיות עתיקות יומין. הוא דיבר על הסכנה שבניסיון לפתור אחת ולתמיד את הוויכוח הנצחי בין הרציונליזם לבין המסורת בפוליטיקה. אתונה וירושליםשטראוס ראה בתקופה המודרנית עדות לכישלון רעיון הקדמה, בעיקר מכיוון שהקדמה האינטלקטואלית לא לוותה בקדמה חברתית. האדם כבש את הטבע, אך לא התקדם בידיעת הטוב. לכן, משבר המודרניות הוא, בראש ובראשונה, משבר ערכים, משבר המוסריות.
כדי לחדש את הבסיס המוסרי האנושי קרא שטראוס לצאת כנגד הניהיליזם ולחזור לגישות שהיוו את שני היסודות של התרבות המערבית: היהדות ויוון (בעיקר למשנתו של אפלטון). המשותף לשתי גישות אלה הוא הבסיס המוסרי שהן מספקות מתוך יצירת זהות בין הצדק לבין הציות לחוק. אומנם קיים הבדל תהומי ביניהן, שכן החוק היהודי הוא חוק אלוהי בעיקרו, המבוסס על התגלות של חוקיות עליונה ונשגבת למתי מעט בעולמנו; ואילו החוק היווני הוא חוק טבעי, הנובע מתוך חקירת חוקי הטבע. עם זאת, בשני המקרים האיזון החברתי, היינו הצדק, יושג עם ציות לחוקים האמורים. חקירת שילובן של שתי גישות מוסר אלה (מוסר ההתגלות ומוסר התבונה) בתוך התרבות המערבית, הביאה את שטראוס להכיר בניגודים המהותיים המתהווים מתוך שילוב זה: ירושלים/אתונה, דת/פילוסופיה, התגלות/תבונה, מעשה/מחשבה. שטראוס סבר כי ניסיונות המיזוג תמיד יידונו לכישלון: כפי שהדת אינה יכולה להפריך את הפילוסופיה, כך גם הפילוסופיה, וזה מה שחשוב, אינה יכולה להפריך את הדת. אך ויכוח נצחי זה הוא שמשמר את החיוניות שבתרבות המערבית. טיעונו העיקרי של שטראוס היה שאין בידי המדע והפילוסופיה להפריך או להוכיח את הגרעין המסתורי שטומנת בחובה דת ההתגלות; בכך, הוא גונן למעשה על אותה דת מפני הפרכה. "למעשה, שטראוס הציע לחזור ליהדות ה'מקורית', ליהדות המקראית, ליהדות כדת של התגלות. כמו היידגר, גם שטראוס סבור כי התרופה לניהיליזם היא חזרה אחורה. כמו היידגר, גם שטראוס מבכר, בסופו של דבר, חזרה למה שקדם לאפלטון על חזרה לאפלטון עצמו: במקרה של היידגר, זו המחשבה הפרה-סוקרטית. במקרה של שטראוס, זו היהדות המקראית."[8] ציטוטים על היהדות והיהודים
השפעות ותלמידיםבשנות ה-80 של המאה ה-20, תנועת השמרנות החדשה וביניהם תלמידו פול וולפוביץ ראו בשטראוס את המורה שלהם. בספרו של דייוויד פרום "הקץ לרוע" שנכתב יחד עם ריצ'רד פרל מתואר ליאו שטראוס כמורה הדרך של התפיסה השמרנית החדשה. אך בתו, וכן חוקרים נוספים, כתבו שהרעיון של שלטון כלשהו בכוח היה רחוק מדעותיו של שטראוס, ושהוא סלד מכל סוג של שלטון בלעדי – אשר במהלך המאה ה-20 התגשם הן באידאולוגיה הנאצית והן בקומוניסטית[9]. ראו גםלקריאה נוספתעל ליאו שטראוס:
מבחר מכתביו (לפי סדר יציאתם לאור בתרגום לעברית):
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
