מאיה פליסצקאיה

מאיה פליסצקאיה
Майя Михайловна Плисецкая

לידה	20 בנובמבר 1925 מוסקבה, ברה"מ
פטירה	2 במאי 2015 (בגיל 89) מינכן, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה
מדינה	ספרד, גרמניה, ברית המועצות, רוסיה, ליטא
תקופת הפעילות	מ-1943
בן או בת זוג	מריס ליאפה (1956–1956) רודיון שצ'דרין (1958–2015) וורן בייטי
פרסים והוקרה	ראו בהמשך הערך
www.shchedrin.de

מאיה מיכאילובנה פְּליסֶצְקאיה (ברוסית: Ма́йя Миха́йловна Плисе́цкая;‏ 20 בנובמבר 1925 מוסקבה – 2 במאי 2015 מינכן, גרמניה) הייתה רקדנית בלט סובייטית-יהודייה, פרימה בלרינה אסולוטה, כוריאוגרפית, מנהלת בלט ושחקנית. לאחר נפילת ברית המועצות, החזיקה באזרחות ליטאית וספרדית,^[1] במשך שנים הייתה הרקדנית הראשית של תיאטרון הבולשוי. על פעילותה בתחום הבלט זכתה בפרס לנין, בתואר "אמן העם" (1959) וכן בתואר "גיבור העמל הסוציאליסטי". בשנת 2006 הוענק לה תואר "פרמיום אימפריאלה" היוקרתי.^[2] פליסצקיאיה נמנית בין הבודדות שהוענק להן עיטור ההצטיינות למען המולדת בכל ארבע הדרגות.^[3]

פליסצקאיה נולדה במוסקבה למשפחת יהודית ממוצא ליטאי. שנות ילדותה נעכרו בשל דיכוי פוליטי ואובדן. אביה, מיכאיל, היה פעיל בכיר במפלגה הקומוניסטית ואמה, רחל מסרר, הייתה שחקנית קולנוע. בשנים 1932–1936 התגוררה המשפחה בסבאלברד ואביה היה ראש הנציגות הסובייטית באזור. בשנת 1938 נעצר אביה במסגרת הטיהורים הגדולים של סטלין, שבהם נרצחו אלפי אנשים, ובאותה שנה הוצא להורג (בשנות ה-50 טוהר מכל אשמה).^[4]

אמה של מאיה נאסרה לשנים אחדות ואחר נשלחה למחנה עבודה של נשות "אויבי העם" עם בנה התינוק, עזרי. הילדים הגדולים יותר היו בסכנת שליחה לבית יתומים, אבל קרובי משפחה מצד אמם דאגו להם. מאיה חיה במשך שנים אחדות עם משפחת דודתה, שולמית מסרר, שהייתה רקדנית בלט בתיאטרון בולשוי, ואלכסנדר נלקח למשפחת דודו, אסף מסרר; הן אלכסנדר והן עזרי היו עם הזמן לרקדני סולו בבולשוי. בשנת 1941 קיבלה אמהּ אישור לחזור למוסקבה, אבל נאסר עליה לחזור לקריירת המשחק. פליסצקאיה למדה בלט בבית הספר של הבולשוי בלט מגיל תשע, והופיעה לראשונה בתיאטרון הבולשוי בגיל אחת-עשרה. היא למדה בלט אצל יליזבטה גרדט ואצל דודתה, שולמית מסרר.

בשנת 1943, בגיל שמונה-עשרה, הצטרפה ללהקת הבולשוי בלט, וקודמה במהרה לדרגת סולנית ראשית. בשנות ה-50' רקדה פליסצקאיה במספר בלטים חדשים לפי כוריאוגרפיה של יורי גריגורוביץ'. בשנת 1956 יצא תיאטרון בולשוי לסדרת הופעות באירופה ללא פליסצקאיה, שלא הורשתה להצטרף להופעות מסיבות פוליטיות ובשל היותה יהודייה. החל משנת 1959, הייתה פליסצקאיה בין הרקדנים שיצאו למסעות הופעות וזכתה להכרה בינלאומית. בשנת 1959, בתקופת הדטאנט של חרושצ'וב, החלה לצאת למסעות הופעות מחוץ לגבולות ברית המועצות, תחילה עם להקת הבולשוי ואחר ביחידות. פרסומה כבלרינה לאומית שירת את האומה הסובייטית להפגנת הישגיה בשנות המלחמה הקרה. ראש הממשלה ניקיטה חרושצ'וב ראה אותה כ"בלרינה הטובה ביותר לא רק בברית המועצות, אלא בעולם כולו". בשנת 1958 התחתנה מאיה פליסצקאיה עם המלחין רודיון שצ'דרין.

סוף שנות ה-50 ושנות ה-60 היוו את שיא הקריירה שלה כרקדנית. בשנות השלטון הסובייטי רקדה בתפקידים ראשיים באגם הברבורים, היפהפייה הנרדמת, ראימונדה ועוד. ב-1960, לאחר שהבלרינה הרוסיה הנודעת גלינה אולנובה עזבה את הבמה, הייתה פליסצקאיה לפרימה בלרינה אסולוטה של הלהקה, למשך שנים.

בשנת 1972 היא הייתה רקדנית ראשית וגם כוריאוגרפית של הבלט "אנה קרנינה" מאת בעלה, רודיון שצ'דרין. שצ'דרין כתב עוד מספר בלטים, שפליסצקאיה רקדה בהם את התפקיד הראשי.

בשנות ה-80 התגורר הזוג תקופה ארוכה מחוץ לגבולות ברית המועצות.^[5] מאיה פליסצקאיה הייתה מנהלת אמנותית של להקות בלט ברומא ובמדריד.^[6] החל משנות ה-90, הם התגוררו לרוב בגרמניה.

מראשית דרכה, הייתה פליסצקאיה בלרינה מזן אחר. היא רקדה תקופה קצרה מאוד עם רקדניות הלהקה לאחר סיום לימודיה ותוך זמן קצר הייתה לסולנית. שערה האדמוני והופעתה המרשימה שיוו זוהר לדמותה, הן על הבמה והן מחוצה לה. "ריקודה הצטיין בגמישות וזרימה, אך גם בעוצמה", לדברי "מילון אוקספורד למחול".^[7] "התיאטרליות האיתנה והתשוקה שביטאה בתפקידיה עשו אותה לבלרינה סובייטית אידיאלית." פרשנותה למחול "הברבור הגווע", קטע ראווה קצר שהתפרסם הודות לאנה פבלובה, הייתה לכרטיס הביקור שלה. פליסצקאיה נודעה בגובה קפיצותיה, בגמישות יוצאת הדופן של גבה, בחוזק הטכני של ריקודה, ובכריזמה שלה. היא הצטיינה הן באדג'ו והן באלגרו, תופעה חריגה ביותר אצל רקדניות.

על אף השבחים שזכתה להם, לא נהנתה פליסצקאיה מיחס חיובי מצד הנהלת הבולשוי. היא הייתה יהודייה בתקופה שפעולות התנגדות של המשטר הסובייטי לציונות חברו לפעולות דיכוי אחרות נגד חשודים בהתנגדות לשלטון. משפחתה הייתה קורבן הטיהורים הגדולים בתקופת סטלין, והיא הייתה מתריסה מטבעה. כתוצאה מכך, לא הורשתה פליסצקאיה לצאת למסעות הופעות מחוץ לברית המועצות במשך שש-עשרה שנים לאחר הצטרפותה ללהקת הבולשוי.

ברית המועצות השתמשה באמנותם של רקדנים כדוגמת פליסצקאיה להפגין את הישגיה בתקופת המלחמה הקרה עם ארצות הברית. ההיסטוריונית כריסטינה אזרחי מציינת, "בשאיפה להשיג לגיטימיות תרבותית, הוצג הבלט הסובייטי למנהיגי אומות זרות". פליסצקאיה ציינה בזכרונותיה, כי מבקרים מן החוץ "נלקחו כולם לבלט. וכמעט תמיד, לאגם הברבורים ... חרושצ'וב ישב תמיד עם האורחים רמי-הדרג בתא", בהם מאו צה טונג וסטלין.^[8]

כותבת אזרחי, "שגעון הרדיפה הטבוע במשטר הסובייטי גרם לו להחרים את פליסצקאיה, אחת הרקדניות המהוללות ביותר, ממסע ההופעות הבינלאומי הגדול הראשון", כיון שנחשבה ל"חשודה פוליטית" והייתה "בלתי ניתנת לייצוא". בשנת 1948 נכנסה לפעולה דוקטרינת ז'דאנוב, ועם היסטוריה משפחתית כשלה, וכיהודייה, הייתה ל"מטרה טבעית ... הייתה קורבן להשפלה פומבית ולהוקעה בעוון אי-השתתפות באסיפות פוליטיות." כתוצאה מכך, נשללו ממנה פעם אחר פעם תפקידי ריקוד ובמשך שש-עשרה שנים יכלה לסייר אך ורק בארצות הגוש המזרחי. היא הייתה ל"אמנית פרובינציאלית, שנידונה למסעות מדכאים, משוללי-סיפוק, באוטובוס, לצריכה מקומית בלבד", כותבת הומאנס.

בשנת 1958 קיבלה פליסצקאיה את תואר "אמנית העם של ברית המועצות". באותה שנה נישאה למלחין הצעיר רודיון שצ'דרין, ובהמשך חלקה עמו את תהילתו. כיון שרצתה לרקוד ברחבי העולם, התמרדה והתריסה נגד ציפיות המשטר הסובייטי. באחד המקרים, בכוונה למשוך תשומת-לב וכבוד מצד כמה ממנהיגי המדינה, הגישה את אחד הביצועים העוצמתיים ביותר בקריירה שלה, באגם הברבורים, לקונצרט במוסקבה בשנת 1956. הומאנס מתארת ביצוע זה, ה"יוצא מן הכלל":

אפשר לחוש בבוז ובהתרסה הנחושים שביטאה בריקודה. כשהמסך ירד על המערכה הראשונה, יצא הקהל מגדרו. אנשי ק.ג.ב. קשוחים עמעמו את מחיאות הכף הנלהבות וגררו אנשים מן האולם כשהם בועטים, צורחים ושורטים. בסוף הערב נסוגו בריוני הממשלה, ללא-יכולת (או ללא-נכונות) להשתלט על התלהבות הקהל. פליסצקאיה ניצחה.

פליסצקאיה הייתה הבלרינה המעולה ביותר לא רק בברית המועצות, אלא בעולם כולו

ניקיטה חרושצ'וב

מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב חשש עדיין, כותב ההיסטוריון דייוויד קוט, ש"עריקתה תביא תועלת למערב כתעמולה אנטי-סובייטית". היא כתבה לו "מכתב ארוך וגלוי-לב שבו ביטאה את הפטריוטיות שלה ואת תרעומתה על הספק שהוטל בה". כתוצאה מכך, הוסר האיסור על יציאתה בשנת 1959 בהתערבותו האישית של חרושצ'וב, שהבין, כי להרחקת פליסצקאיה מרקדני הבולשוי עלולה להיות השפעה שלילית חמורה על הצלחת הסיור. בספר זכרונותיו כותב חרושצ'וב, כי פליסצקאיה "הייתה הבלרינה המעולה ביותר לא רק בברית המועצות, אלא בעולם כולו"^[9]

עכשיו, משיכלה לסייר בעולם כחברת הבולשוי, שינתה פליסצקאיה את עולם הבלט בכוח כישוריה והטכניקה שלה והציבה רף גבוה לבלרינות הן בברק טכני והן בנוכחות דרמטית. לאחר שהתיר לה להופיע בניו יורק, הפיק חרושצ'וב סיפוק רב לאין ערוך מקריאת הביקורות על הופעתה. "הוא חיבק אותה בשובה: ילדה טובה, יפה שחזרת. לא גרמת לי להיראות כמו טיפש. לא הכזבת אותי.'"

תוך שנים ספורות, הוכרה פליסצקאיה כ"כוכבת-על בינלאומית" וכ"להיט קופות ברחבי העולם". ברית המועצות נהגה בה כבשגרירת תרבות מועדפת, כ"רקדנית שלא ערקה". אף כי הרבתה במסעות הופעות בשנים של עריקת רקדנים אחרים, כמו רודולף נורייב, נטליה מאקארובה ומיכאיל ברישניקוב, "פליסצקאיה חזרה תמיד לרוסיה", כתב ההיסטוריון טים שול.

פליסצקאיה מסבירה, שבעיני הדור שלה, ובייחוד בעיני משפחתה, עריקה הייתה סוגיה מוסרית: "מי שרץ אל שורות האויב הוא בוגד." היא שאלה פעם את אמה מדוע לא עזבה משפחתם את ברית המועצות כשהייתה להם הזדמנות לכך, בתקופה שחיו בנורווגיה. אמה אמרה, ש"אביה היה נוטש [אותה] עם הילדים בן רגע בגלל עצם השאלה. מישה לעולם לא היה בוגד."

אף כי לא קיבלה את ההכשרה וההדרכה מן המעלה הראשונה שלהן זכו בנות-גילה, פליסצקאיה "פיצתה" על כך ב"פיתוח סגנון אישי, מנתץ-מוסכמות, שבא לביטוי בנוכחותה הבימתית המחשמלת," כותב ההיסטוריון טים שול. היא ניחנה ב"העזה שאך נדירות רואים כמותה על בימות הבלט בימינו, ובעוצממה גברית כמעט בקפיצותיה".

סגנונה האישי כל כך היה זוויתי, דרמטי ותיאטרלי, תוך ניצול הכשרונות, שכל בני משפחתה מצד אמה נחנו בהם, ככל הנראה ... אלה שראו את הופעותיה הראשונות של פליסצקאיה במערב מדברים עדיין על יכולתה להקיף את כל האולם במבטה, לשדר רגשות עזים במחוות חטופות.

ההיסטוריון ומבקר הבלט ואדים גאייבסקי אמר על השפעתה על הבלט, ש"היא החלה ביצירת סגנון משלה וסופה שיצרה תיאטרון משלה." אחת מהופעותיה הזכורות ביותר הייתה ב-1975, ריקוד חופשי בצורתו, בסגנון מודרני, למוזיקה של הבולרו מאת מוריס ראוול בכוריאוגרפיה של מוריס בז'אר.^[10] ביצירה זו, היא רוקדת סולו על במה עגולה מוגבהת, מוקפת ומלווה 40 רקדנים גברים. מבקר אחד כתב, "מילים אינן יכולות להשתוות להוד וליופי המוחלט שהציגה פליסצקאיה":^[11]

מה שעושה את הביצוע למרתק כל כך הוא, שאף כי פליסצקאיה מלווה בעשרות רקדנים המשקפים את תנועותיה, המוקד ראשון והיחיד הוא על הפרימה בלרינה עצמה. הטלטולים והנענועים שלה, החוזרים ונשנים בנקודות מסוימות, מתואמים קצבית עם הסינקופות של התזמורת, יוצרים אפקט היפנוטי, שהציג שליטה אבסולוטית בכל פרט ופרט בגופה, מן האצבע הקטנה בכף רגלה לקצות אצבעותיה, עד לקודקודה.

^[11]

"היא פרצה כשלהבת אש אל הזירה האמריקאית בשנת 1959. היא הפכה מיד ליקירת הקהל ולפלא למבקרים. השוו אותה למריה קאלאס, תידה בארה וגרטה גרבו

פליסצקאיה יצרה מספר רב של תפקידים ראשיים, בהם תפקידיה ב"פרח האבן" של לברובסקי (1954), "ספרטקוס" של מויסייב (1958), הגרסה המוסקבאית של גריגורוביץ' ל"פרח האבן" (1959), אורורה בבימוי של גריגורוביץ' לבלט "היפהפייה הנרדמת" (1963), גרסת מוסקבה של גריגורוביץ' ל"אגדת האהבה" (1965), כרמן ב"סוויטת כרמן" של אלברטו אלונזו (1967) ועוד.

לאחר הופעתה ב"ספרטקוס" במהלך מסע הבכורה שלה בארצות הברית ב-1959, הציג אותה מגזין לייף, בגיליון שהוקדש לבולשוי, כשנייה רק לגלינה אולנובה. "ספרטקוס" היה לבלט משמעותי לבולשוי, ומבקר אחד תיאר את "סערת הביצוע של הבולשוי", בהתגלמותה אצל פליסצקאיה כבלרינה, "שהגדירה את הבולשוי". במהלך מסעותיה, הופיעה גם כאמנית אורחת עם בלט האופרה של פריז, הבלט הלאומי של מרסיי ובלט המאה ה-20 בבריסל.

בשנת 1962, לאחר פרישת אולנובה, יצאה פליסצקאיה לעוד מסע הופעות עולמי של שלושה חודשים. כרקדנית, מציינת ג'ניפר הומאנס, היסטוריונית ומבקרת בלט, "הצטיינה בתפקידים חדי הקצוות, התובעניים מבחינה טכנית, שאולנובה רחקה מהם, כולל "ריימונדה", הברבור השחור באגם הברבורים, וקיטרי ב"דון קישוט". בהופעותיה, כתבה הומאנס, הייתה פליסצקאיה "לא יומרנית, מרעננת, ישירה. היא רקדה ללא איפוק." אולנובה הוסיפה, ש"המזג האמנותי של פליסצקאיה, אופטימיות הנעורים התוססת, באים לביטוי בבלט הזה במלוא עוצמתם."^[12] האמרגן בעל השם העולמי סול יורוק אמר, שפליסצקאיה הייתה הבלרינה היחידה אחרי פבלובה ש"גרמה לו מכת-חשמל" בצאתה אל הבמה.^[13] רודולף נורייב צפה בהופעת הבכורה שלה כקיטרי ב"דון קישוט" ואמר לה אחריה, "התייפחתי מאושר. את הבערת את הבמה." בסיום הופעה אחת במטרופוליטן אופרה, קיבלה פליסצקאיה תשואות שנמשכו חצי שעה. הכוריאוגרף ג'רום רובינס, שאך זה סיים את המחזה סיפור הפרברים בברודוויי, אמר לה, כי הוא "רוצה ליצור בלט במיוחד בשבילה".^[14]

תפקידיה המהוללים ביותר של פליסצקאיה היו אודט ואודיל באגם הברבורים (1947) ואורורה בהיפהפייה הנרדמת (1961). בן-זוגה לריקוד ב"אגם הברבורים" מצהיר, שבמשך עשרים שנה חלקו הוא ופליסצקאיה את במות העולם בבלט זה, והופעתה יצרה תמיד את "הרושם העז ביותר על הקהל".

ראויה בה במידה לציון הופעתה כ"ברבור הגווע" מתוך קרנבל החיות של קאמי סן-סאנס. המבקר וולטר טרי תיאר הופעה אחת: "מה שהיא עשתה היה להשיל את זהותה היא כבלרינה ואפילו כבת-אדם ולשוות לעצמה את המאפיינים של יצור קסום. הקהל נתקף היסטריה, והיא נדרשה לתת הדרן." היא רקדה את הבלט המסוים הזה עד סוף שנות ה-60 לחייה, ואחת מהופעותיה האחרונות בתפקיד זה הייתה בפיליפינים, וגם שם לא חדלו התשואות עד שיצאה וביצעה הדרן.^[15]

הסופר טרומן קאפוטה זכר הופעה דומה במוסקבה, שם ראה "גברים מבוגרים בוכים במעברים ונערות מעריצות חובקות זרים מחוצים למענה". הוא ראה אותה כ"רוח רפאים צחורה מקפצת בקשתות חלקות וססגוניות", עם "ראש מלכותי". היא אמרה על סגנונה, כי "סודה של הבלרינה הוא לגרום לקהל להגיד,,כן, אני מאמין.'"

מעצבי האופנה איב סן לורן ופייר קרדן ראו את פליסצקאיה כאחד ממקורות השראתם; קרדן נסע למוסקבה יותר מ-30 פעמים רק כדי לראות את פליסצקאיה רוקדת.^[16] היא ייחסה לעיצובי התלבושות של קרדן את הצלחתה ואת ההכרה שזכתה בה בבלטים "אנה קרנינה", "השחף" ו"הגברת עם הכלבלב". היא מזכירה את תגובתו כשהציעה לראשונה שיעצב אחת מן התלבושות שלה: "עיני קרדן אורו כפנסים. כאילו זרם חשמלי עבר בהן." ^[17]

בשנת 1967 הופיעה ככרמן ב"סוויטת כרמן", לכוריאוגרפיה שיצר במיוחד בשבילה הכוריאוגרף הקובני אלברטו אלונזו. המוזיקה נכתבה מחדש מן המקור של ביזה בידי בעלה, רודיון שצ'דרין, ונושאיה עובדו ל"סיפור מודרניסטי וכמעט מופשט". הרקדנית אולימפיה דאוד, שרקדה לצדה, כותבת, שהייצוג הדרמטי של פליסצקאיה לכרמן, התפקיד האהוב עליה, עשה אותה לאגדה, והיה עד מהרה ל"ציון דרך" ברפרטואר של הבולשוי. עם זאת, "כרמן" שלה "טלטלה תחילה את הממסד הסובייטי", ש"היה מזועזע מן החושניות הלטינית שלה".^[18] היא הייתה מודעת לכך, שסגנון ריקודה רדיקלי וחדשני, ואמרה כי "לכל מחווה, לכל מבט, לכל תנועה הייתה משמעות, [הבלט הזה] היה שונה מכל הבלטים האחרים ... ברית המועצות לא הייתה מוכנה לסוג זה של כוריאוגרפיה. זו הייתה מלחמה, הם האשימו אותי בבגידה בריקוד הקלאסי."^[19]

היו מבקרים מחוץ לרוסיה, שראו בהתרחקותה מן הסגנונות הקלאסיים פעולה הכרחית להצלחת הבולשוי במערב. מבקרת הבלט של הניו יורק טיימס, אנה קיסלגוף, אמרה, "ללא נוכחותה, דלות ההמצאה בתנועה הייתה גורמת לאיבוד חזקתם בביצוע. זו הטרגדיה של הבלט הסובייטי, שרקדנית בעלת גאוניות יחידה במינה כשלה לא הרחיבה את יכולתה היצירתית." פרשן חדשות רוסי כתב, "היא מעולם לא חששה להביא להט והתלהבות אל הבמה", והם תרמו להיותה "למלכה האמיתית של הבולשוי". חייה ועבודתה תוארו בדברי מבקר הבלט הצרפתי אנדרה פיליפ ארסן כ"גאוניות, העזה וחדשנות".

אחרי שגלינה אולנובה פרשה מן הבימה ב-1960, הוכרזה מאיה פליסצקאיה כפרימה בלרינה אסולוטה של תיאטרון בולשוי. ב-1971 כתב בעלה, רודיון שצ'דרין, בלט על אנה קרנינה, שבו רקדה פליסצקאיה את התפקיד הראשי. "אנה קרנינה" היה גם ניסיונה הראשון ככוריאוגרפית.^[20] כוריאוגרפים אחרים יצרו בלטים למענה: יורי גריגורייביץ', רולאן פטי, אלברטו אלונזו ומוריס בז'אר עם "איזדורה". היא יצרה את "השחף" ו"הגברת עם הכלבלב". היא כיכבה בסרט "הסוס בעל הדבשת" משנת 1961, והופיעה כשחקנית בכמה סרטים, בהם הגרסה הסובייטית של "אנה קרנינה" (1968), עם מוזיקה מאת שצ'דרין, ששימשה אותו בהמשך בפרטיטורת הבלט שלו. הבלט שיצרה בעצמה באותו שם צולם לסרט בשנת 1974. בעת מסע הופעות בארצות הברית בשנת 1987, הנחתה פליסצקאיה כיתות אמן במרכז הבלט של דייוויד האוורד. בסקירה במגזין "ניו יורק" נאמר, שאף כי פליסצקאיה הייתה בת 61 כשהנחתה, "היא הציגה את הגמישות והעוצמה של רקדנית בשיא יכולתה הגופנית". באוקטובר אותה שנה הופיעה עם רודולף נורייב ומיכאיל ברישניקוב בליל פתיחת העונה עם להקתה של מרתה גראהם בניו יורק.

בעלה של פליסצקאיה, רודיון שצ'דרין, כתב את המוזיקה לרבים מן הבלטים שלה, בהם "אנה קרנינה", "השחף", "כרמן" ו"הגברת עם הכלבלב".^[21] בשנות ה-80' נחשב שצ'דרים לממשיכו של דמיטרי שוסטקוביץ', והיה למלחין הראשון במעלה של ברית המועצות פליסצקאיה ושצ'דרין שהו במשך שנים מחוץ לברית המועצות, ופליסצקאיה עבדה כמנהלת אמנותית של בלט האופרה של רומא בשנים 1984 ו-1985, ואחר של להקת הבלט הלאומי של ספרד מ-1987 עד 1989. בשנת 1990, בגיל 65, פרשה מתפקידה כסולנית הבולשוי וביום הולדתה ה-70 רקדה לראשונה את היצירה שמוריס בז'אר יצר למענה, "אָוֶה מאיה". משנת 1994 עמדה בראש תחרויות הבלט הבינלאומיות השנתיות, שנקראו "מאיה", וב-1996 נבחרה לנשיאת הבלט הרוסי האימפריאלי. אחרי נפילת ברית המועצות התגוררו פליסצקאיה ושצ'דרין בעיקר בגרמניה, ואת חודשי הקיץ בילו בביתם שבליטא בשילוב עם ביקורים מזדמנים במוסקבה ובסנקט פטרבורג.

בשנת 2005 הוענק לה פרס נסיך אסטוריאס לאמנויות, יחד עם הבלרינה תמרה רוחו. היא קיבלה גם את "מדליית הזהב הספרדית לאמנות". ב-1996 רקדה את "הברבור הגווע", תפקיד החותם שלה, במופע גאלה לכבודה בסנקט פטרבורג.

ביום הולדתה ה-80 כתב הפיננשל טיימס:

היא הייתה, ועודנה, כוכבת, "monstre sacre" של הבלט, המילה האחרונה בכל הנוגע לזוהר תיאטרלי, משואה זוהרת, יוקדת בעולם של כשרונות מנצנצים עמומות, יפעה בעולם של חן סתמי.

^[22][23]

מנהל מסע ההופעות של פליסצקאיה, מקסים גרשונוב, שגם עזר לקדם את תוכנית החילופין הסובייטית/אמריקאית, מתאר אותה כ"לא רק אמנית דגולה, אלא גם מציאותית וארצית מאוד ... שהשקפתה על החיים פתוחה וכנה מאוד".

במהלך מסעותיה בארצות-חוץ, התיידדה פליסצקאיה עם מספר רב של אמני תיאטרון ומוזיקה, בהם המלחין והפסנתרן ליאונרד ברנשטיין, שעמו הייתה בקשרי ידידות עד מותו. הפסנתרן ארתור רובינשטיין, עוד ידיד, יכול היה לשוחח עמה ברוסית. היא ביקרה אצלו לאחר קונצרט שלו ברוסיה. הסופר ג'ון סטיינבק, כשביקר בביתם במוסקבה, הקשיב לסיפוריה על התלאות בדרך למעמד בלרינה, ואמר לה, שצד הבלט הנסתר מאחורי הקלעים יכול להוות חומר ל"רומן מעניין ביותר".

בשנת 1962 הזמין הנשיא ג'ון פ. קנדי את בלט הבולשוי להופיע בבית הלבן, ופליסצקאיה סיפרה, שהגברת הראשונה ז'קלין קנדי קידמה את פניה במילים "את ממש כמו אנה קרנינה".

בעת שהותה בצרפת בשנת 1865, הוזמנה פליסצקאיה לביתם של הצייר היהודי-רוסי מארק שאגאל ואשתו. שאגאל עבר לצרפת ללימודי ציור בשנת 1910. הוא ביקש ממנה ליצור כמה תנוחות בלט לעזור לו במיזם שבו עסק אותו זמן, ציור קיר לביתה החדש של המטרופוליטן אופרה בניו יורק, שיראה תמונות שונות המייצגות את האמנויות. היא רקדה והתייצבה בפוזות שונות והוא רשם, ותמונותיה מתנוססות על ציור הקיר, "בפינה השמאלית העליונה, להק ססגוני של בלרינות,"

פליסצקאיה התיידדה עם מספר רב של אישים ופוליטיקאים ידועי-שם, שהתפעלו מעבודתה ועקבו אחריה בהתלהבות. היא פגשה את השחקנית השוודית אינגריד ברגמן, שהתגוררה אותו זמן בארצות הברית, אחרי הופעה של "אנה קרנינה". ברגמן אמרה לה, שתמונות שתיהן, שצילם הצלם הנודע ריצ'רד אבדון, הופיעו באותו עמוד במגזין ווג. ברגמן הציעה לה "להימלט מן הקומוניזם", נזכרת פליסצקאיה, והוסיפה, "אני אעזור לך."

השחקנית שירלי מקליין ערכה פעם מסיבה לכבודה וליתר רקדני הבולשוי. היא זכרה, שראתה את פליסצקאיה רוקדת בארגנטינה כשהייתה בת שישים וחמש, והיא כותבת "כמה משפיל זה היה, שפליסצקאיה הייתה צריכה לרקוד על במת וודוויל בדרום אמריקה להשלמת הכנסה."^[24] הרקדן דניאל נגרין ציין, שהיא הייתה רקדנית ש"המשיכה לרקוד לשמחת צופים בכל מקום שהוא ובה בשעה הכחישה את המיתוס של פרישה מוקדמת".

על אחיה של מקליין, השחקן וורן ביטי, נאמר, שידידותם נתנה לו השראה לכתוב ולהפיק ב-1981 את הסרט אדומים, על המהפכה הרוסית. הוא ביים את הסרט וכיכס בו לצד דיאן קיטון. פגישתו הראשונה עם פליסצקאיה הייתה בבברלי הילס והתפעל מיופיה של הרקדנית הקלאסית.

פליסצקאיה התיידדה עם שחקנית הקולנוע נטלי ווד ואחותה, השחקנית לנה ווד. ווד, שהוריה היגרו מרוסיה, העריצה את פליסצקאיה, ופעם הזמינה למענה פאה יקרה שיוצרה במיוחד בשבילה להופעתה בבלט "ספרטקוס". השתיים נהנו מחברותן על סיפון היאכטה של ווד.

התובע הכללי של ארצות הברית רוברט פ. קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא ג'ון פ. קנדי, התיידד עם פליסצקאיה, שהייתה שותפה לתאריך הולדתו, 20 בנובמבר 1925. היא הוזמנה להתכנסויות עם קנדי ומשפחתו באחוזתם בקייפ קוד בשנת 1962. בהמשך קראו לסירת המפרש שלהם "מאיה", על שמה.

כיון שמשבר הטילים הקובני הסתיים שבועות אחדים קודם לכן, בסוף אוקטובר 1962, יחסי ארצות הברית וברית המועצות היו בשפל המדרגה. דיפלומטים משתי המדינות ראו בקשרי הידידות שלה עם קנדי נכס רב-ערך לחימום היחסים, לאחר שבועות של עימות צבאי מדאיג. שנים לאחר מכן, כשנפגשו ב-1968, היה רוברט קנדי בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות וגם עכשיו סברו הדיפלומטים שידידותם תמשיך לסייע ליחסים בין שתי המעצמות. פליסצקאיה מסכמת את מחשבות הסובייטים בנושא:

מן הראוי שמאיה פליסצקאיה תביא למועמד מתנות הראויות לרגע הגדול. תהמם את הנשיא המיועד בנדיבות רוסית במטרה להמשיך ולהעמיק את הקשרים והידידות.

על ידידותם, כתבה פליסצקאיה באוטוביוגרפיה שלה:

אתי רוברט קנדי היה רומנטי, מרומם, נאצל, וטהור לחלוטין. שום פיתויים, שום הצעות.

^[25]

רוברט קנדי נרצח בידי מתנקש ימים ספורים לפני שהיה אמור לפגוש שוב את פליסצקאיה בניו יורק. גרשונוב, המנהל של פליסצקאיה אותו זמן, מספר שביום ההלוויה, היו רוב התיאטראות ואולמות הקונצרטים בניו יורק "חשוכים", סגורים כביטוי לאבל וכבוד. גם להקת הבולשוי תכננה לבטל את הופעתה, אבל במקום זאת החליטו להעלות בלט שונה מן המתוכנן, כזה שיוקדש לקנדי. גרשונוב מתאר את הערב ההוא:

הדרך הנאותה ביותר לפתוח ערב כזה הייתה בביצוע של פליסצקאיה הדגולה את "הברבור הגווע", שבדרך כלל נועד לסיים את תוכנית הערב לתשואות רועמות ורקיעות רגליים, ותביעות להדרן ... המשימה הזאת הכבידה על רגשותיה של מאיה. היא באמת לא רצתה לרקוד את הבלט הזה אותו ערב ... חשבתי שכדאי שאשאר מאחורי הקלעים. היה זה אחד הרגעים הנוקבים והנוגעים ביותר ללב שחוויתי מעודי. במקום רעם התשואות מן הקהל בסיום, השתררה דממה מוחלטת, אות לרגשות של אומה אבלה בבית המטרופוליטן אופרה המלא מפה לפה. מאיה ירדה מן הבמה שטופת דמעות, הביטה בי, הגביהה את זרועותיה היפות והביטה מעלה. ואז נעלמה בחדר ההלבשה שלה.

^[26]

פליסצקאיה מתה במינכן, גרמניה ב-2 במאי 2015, מהתקף לב.^[27] בצוואתה האחרונה ביקשה שגופתה תישרף, ואחרי מות בעלה האלמן, רודיון שצ'דרין, שגם גופתו תישרף, יאוחד אפרם ויפוזר על אדמת רוסיה.^[28]

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הביע את תנחומיו, וראש ממשלת רוסיה דמיטרי מדבדב אמר, "עידן שלם של בלט חלף-הלך לו" עם פליסצקאיה.^[29] נשיא בלארוס אלכסנדר לוקאשנקו מסר את תנחומיו למשפחתה ולידידיה.

מותה של מאיה מיכאילובנה (פליסצקאיה) הדגולה, שעבודתה היוצרת גילמה עידן תרבותי שלם, הוא אבידה שאינה חוזרת לאמנות הרוסית והעולמית. הכוריאוגרפיה המבריקה שלה וחינה המופלא, העוצמה הפנטסטית של הזדהותה הדרמטית ושליטתה האמנותית יוצאת הדופן הרהיבו את הקהל. הודות להתמסרותה לאמנות ולמחוייבותה לבימה, זכתה לכבוד ויקר בכל רחבי העולם.

ב-2006 העניק לה קיסר יפן אקיהיטו את הפרמיום אימפריאלה.

• הצייר הברזילאי אדוארדו קוברה צייר ב-2013 ציור קיר בגובה 2 מטרים של פליסצקאיה, הנמצא ברובע התיאטראות המרכזי של מוסקבה, סמוך לבולשוי תאטר.^[30]
• המנצח והמנהל האמנותי ואלרי גרגייב, שהיה ידיד קרוב של פליסצקאיה, ניצח במוסקבה ב-18 בנובמבר 2015 על קונצרט שהוקדש לזכרה.
• ב-20 בנובמבר 2015 הנציחה ממשלת רוסיה את זכרה בקריאת כיכר על שמה במרכז מוסקבה, באוליצה בולשאיה דמיטרובקה, סמוך לתיאטרון הבולשוי. שלט ארד נקבע בכיכר ועליו חרות:כיכר מאיה פליסצקאיה על שם הבלרינה הרוסית היוצאת מן הכלל. נפתחה ב-20 בנובמבר 2015.
• בסנקט פטרבורג, כיבדה התזמורת הסימפונית של תיאטרון מריאינסקי את זכר פליסצקאיה בקונצרט ב-27 בדצמבר 2015. על הקונצרט ניצח ואלרי גרגייב והוא כלל הופעה של רקדנית הבלט דיאנה וישנבה. בלט מריאינסקי הופיע לאחר מכן ב"מופע הוקרה למאיה פליסצקאיה" באקדמיה למוזיקה של ברוקלין, ב-פברואר 2016.^[31]
• הבולשוי תאטר ביצע קונצרט לזכר פליסצקאיה בקוליסיאום של לונדון ב-6 במרץ 2016.
• בכיכר במרכז מוסקבה, בבולשאיה דמיטרובקה, הקרויה על שם מאיה פליסצקאיה, הוסר הל מעל אנדרטה לזכרה. האנדרטה הוצגה לציבור ב-20 בנובמבר 2016, יום הולדתה, והיא נראית בה בפוזה מתוך "כרמן".^[32]

אחד המשקיפים, שתיאר את האנדרטה, אמר על הפסל ויקטור מיטרושין ועל עיצוב הפסל:

בבחירת "כרמן", מיטרושין שם דגש לא רק על היכולת הפיזית המרשימה של פליסצקאיה, על החן והיופי שלה, הוא הציב סימן קריאה גדול אחרי אופי ... הביטו בזרועות הנהדרות האלה, בידיים, ברגליים. הביטו בנפנוף המחוצף של שמלתה.הביטו בעיניים הקשות, האפלות ובפה ההדוק, הנחוש. הביטו בתנוחת הגב. הביטו בפרח המשוגע הזה על ראשה. הביטו איך כל זה נמתח מעלה אל השמים. אני אומר לכם, הדבר הזה כולו יפהפה.^[33]

• פרס לנין (1964)
• פרימיום אימפריאל (2006)
• Barbara Radziwiłł medal (30 בנובמבר 2005)
• פרס נסיך אסטוריאס לאמנות (2005)
• מדליית הזהב על הצטיינות באמנות יפה (ספרד) (1990)
• מסכת הזהב
• Triumph
• עיטור האריה של פינלנד
• אביר מסדר האמנויות והספרות
• מפקד מסדר האמנויות והספרות
• קצינה בלגיון הכבוד
• מסדר השמש העולה
• מדליית ההצטיינות לתרבות
• מסדר ההצטיינות הליטאי
• מסדר הדוכס גדימינאס הגדול הליטאי
• מסדר האמנויות והספרות
• מסדר איזבלה הקתולית
• מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין
• מסדר השמש העולה, דרגה שלישית
• עיטור הדגל האדום של העמל
• מדליית זהב להצטיינות בתרבות
• האמנית העממית של ברית המועצות
• עיטור מסדר המולדת דרגה ראשונה
• מפקד במסדר איזבלה הקתולית
• עיטור לנין
• גיבור העמל הסוציאליסטי
• פרסי נסיך אסטוריאס
• העיטור על השירות למען המולדת דרגה שנייה
• עיטור ההצטיינות למען המולדת דרגה רביעית
• אמן מצטיין של רוסיה הסובייטית
• עיטור מסדר המולדת דרגה שלישית
• האמנית העממית של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית
• מפקד של מסדר הדוכס גדימינאס הגדול
• אבירה בלגיון הצרפתי
• מדליה להנצחת 850 שנים לייסוד מוסקבה^[34]

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מאיה פליסצקאיה

• אתר האינטרנט הרשמי של מאיה פליסצקאיה (בשפות מרובות)
• מאיה פליסצקאיה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• מאיה פליסצקאיה, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• מאיה פליסצקאיה, באתר AllMusic (באנגלית)
• מאיה פליסצקאיה, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• מאיה פליסצקאיה, באתר Discogs (באנגלית)
• מאיה פליסצקאיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אנציקלופדיה של נשים יהודיות, ביוגרפיה של מאיה פליסצקאיה (באנגלית)
• הגרדיאן, הספד למאיה פליסצקאיה 3 במאי 2015
• וושינגטון פוסט, הספד למאיה פליסצקאיה 3 במאי 2015
• מאיה פליסצקאיה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• יוטיוב, "ברבור", מאיה פליסצקאיה רוקדת את "הברבור" מתוך קרנבל החיות של סן-סאנס
• יוטיוב, מאיה פליסצקאיה רוקדת ב"סוויטת כרמן" מאת רודיון שצ'דרין, על פי ביזה
• יוטיוב, סרט תעודה על בלט ועל מאיה פליסצקאיה
• יוטיוב, מאיה פליסצקאיה רוקדת "בולרו" של ראוול לכוריאוגרפיה של מוריס בז'אר
• יוטיוב, מאיה פליסצקאיה רוקדת את "אוה מאיה", כוריאוגרפיה מאת מוריס בז'אר, מוזיקה מאת פרנץ שוברט, ביום הולדתה ה-75
• חדשות רוסיה: אמנות רוסית - כיכר ואנדרטה של מאיה פליסצקאיה נפתחו לקהל ביום 21 בנובמבר 2016