מיקרואירופיל (באנגלית: Microaerophile) הוא מיקרואורגניזם (לרוב חיידק) שזקוק לחמצן על מנת להפיק אנרגיה, אולם בלחץ חלקי של חמצן הנמוך מזה שבאטמוספירה (פחות מ-21% הנמצאים באוויר; לרוב בסביבה בה הריכוז נע בין 2%–10% חמצן), שכן ריכוזים גבוהים של חמצן עלולים להרוג מיקרואירופילים).
מיקרואירופילים רבים הם גם קפנופילים (Capnophiles), כלומר כאלה שזקוקים לריכוז מוגבר של פחמן דו-חמצני בסביבה על מנת לגדול[1][2][3].
על מנת לתרבת חיידקים מיקרואירופיליים על מצע אגר מוצק יש צורך להוריד באופן ניכר את ריכוז החמצן בסביבה. לשם כך ניתן להשתמש בשתי שיטות[6]:
צנצנת נר – את צלחות הפטרי עליהם נזרעו החיידקים המיקרואירופיליים יש לשים בתוך צנצנת בעלת אפשרות לאיטום ביחד עם נר. את הנר יש להדליק ומיד אחר כך לאטום את הצנצנת. להבת הנר תכלה את מרבית החמצן בצנצנת עד שתכבה ותותיר סביבה מועשרת בפחמן דו-חמצני וענייה מאוד בחמצן.
חומר סופח – את צלחות הפטרי עליהם נזרעו החיידקים המיקרואירופיליים יש לשים בתוך צנצנת בעלת אפשרות לאיטום ביחד עם חומר סופח חמצן-משחרר פחמן דו-חמצני, ומיד אחר כך לאטום את הצנצנת. החומר שמוכנס לתוך הצנצנת יוצר באופן מלאכותי תנאים מיקרואירופיליים הולמים.
בתוך מצע נוזלי יגדלו המיקרואירופילים בחלקה העליון של המבחנה אך לא בקצה העליון, שכן שם ריכוז החמצן גבוה בשל פעפועו (ראו תמונה להמחשה בראש הערך)[7].
^ 12Krieg NR, Hoffman PS. (1986). Microaerophily and oxygen toxicity. Annual Review of Microbiology. 40:107-30.. PMID3535642.
^Salim SM, Mandal J, Parija SC. (2014). Isolation of Campylobacter from human stool samples. Indian Journal of Medical microbiology. Jan-Mar;32(1):35-8. PMID24399385.
^Bury-Moné S, Kaakoush NO, Asencio C, Mégraud F, Thibonnier M, De Reuse H, Mendz GL. (2006). Is Helicobacter pylori a true microaerophile? Campylobacter. Aug;11(4):296-303. PMID16882333.
^Mello KA, Snydman DR, Arora S. (1990). Capnocytophaga infection involving a portal-systemic vascular shunt. Digestive Diseases and Sciences. Jul;35(7):909-11. PMID2364847.