מרינה סמיונובה

מרינה סמיונובה
Марина Тимофеевна Семёнова
לידה	30 במאי 1908 (יוליאני); סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
פטירה	9 ביוני 2010 (בגיל 102); מוסקבה, רוסיה
מקום קבורה	בית הקברות נובודוויצ'יה
מקום לימודים	אקדמיית וגנובה של הבלט הרוסי (1925)
הושפעה על ידי	אגריפינה ואגאנובה
פרסים והוקרה	פרס סטלין (1941); אמן מצטיין של רוסיה הסובייטית (2 ביוני 1937); עיטור הדגל האדום של העמל (27 במאי 1951); האמנית העממית של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית (1951); Prix Benois de la Danse (2003); פרס הפדרציה הרוסית (2003); מדליית הפטיש והמגל (13 ביוני 1988); עיטור הדגל האדום של העמל (29 במאי 1978); גיבור העמל הסוציאליסטי (13 ביוני 1988); עיטור לנין (13 ביוני 1988); האמנית העממית של ברית המועצות (30 בינואר 1975); עיטור מסדר המולדת דרגה שלישית (22 במאי 1998); עיטור הדגל האדום של העמל (2 ביוני 1937); תעודת הוקרה נשיאותית של הפדרציה הרוסית; Honorary Diploma of the Presidium of the Supreme Soviet of the RSFSR; פרס סטלין, דרגה 2; מסכת הזהב; פרס נשיא הפדרציה הרוסית ;
בן או בת זוג	וסבולוד אקסיונוב; לב קאראחן ;

מרינה טימופוייבנה סמיונובה (ברוסית: Марина Тимофеевна Семёнова ‏ 30 במאי (לפי הלוח הישן 12 ביוני) 1908 - 9 ביוני 2010) הייתה הפרימה בלרינה הראשונה שקיבלה את הכשרתה בברית המועצות.

ביוגרפיה

סמיונובה נולדה בסנקט פטרבורג. היא סיימה את אקדמיית ואגאנובה לבלט רוסי בשנת 1925, התלמידה הראשונה שהגיעה לגדולה בהכשרתה של אגריפינה ואגאנובה. שנת 1925 "מתועדת ברשומות הבלט הסובייטי כשנת הניצחון ללא תקדים של מרינה סמיונובה".

עד 1930 עבדה סמיונובה בבלט קירוב, ואז מצא יוסיף סטלין לנכון להעביר אותה ואת בעלה, ויקטור סמיונוב (הם נשאו אותו שם משפחה) לבלט בולשוי במוסקבה.

במוסקבה נישאה ללב קאראחן, בולשביק ותיק וסגן שר החוץ, שנודע בעיקר כיועץ לסון יאט-סן. ב-1937 חוסל בטיהורים הגדולים.

קריירה

הכוריאוגרפית הסובייטית מאיה פליסצקאיה כתבה על סמיונובה, כי "מה שהציגה בשעתה היה יוצא דופן, חדש לחלוטין, עוצר נשימה. כיום מקובל לחשוב, שכך היה מאז מתמיד." הסופר שטפן צווייג כתב על ריקודה, ש"כאשר היא יוצאת אל הבמה בהילוך הטבעי שלה, שהכשרתה רק ליטשה, ולפתע ממריאה אל-על בקפיצה פראית, הרושם הוא של סופה המנפצת לפתע את שלוות הקיום השגרתי."^[1]

סמיונובה הייתה רקדנית-אורחת בבלט האופרה של פריז בשנת 1935 והוטפיעה שם בז'יזל עם סרז' ליפר.^[2]

היא קיבלה את פרס סטלין לשנת 1941 ופרשה בשנת 1952. לאחר זאת, הייתה לאחת המורות החשובות ביותר של תיאטרון הבולשוי, שם מילאה גם תפקיד של פסנתרן חזרות.

סמיונובה פרשה מחובותיה כמדריכה בגיל 96. היא נודעה בידידותה עם הרקדן הצעיר ניקולאי טסיקארידזה, שראיין אותה בכמה הזדמנויות. ב-2003 זכתה סמיונובה בפרס בנואה למחול על מפעל חיים.

ב-2008 חגג תיאטרון בולשוי את יובל המאה לסמיונובה. היא מתה ב-9 ביוני 2010 בביתה במוסקבה, שלושה ימים לפני יום הולדתה ב-102.

לקריאה נוספת

M.T. Semyonova. Moscow, 1953.
S. Ivanova. Marina Semyonova. Moscow, 1965.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מרינה סמיונובה בוויקישיתוף

מרינה סמיונובה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
מרינה סמיונובה, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)

Semyonova performs Odette variation from act II of Tchaikovsky's Swan Lake in 1940

הערות שוליים

^ ברוס ובר, ניו יורק טיימס, "מרינה סמיונובה, כוכבת בלט בולשוי, מתה בגיל 102" 10 ביוני 2010
^ קלים וורושילוב התנגד בכל תוקף למסעה זה ובמכתב לסטלין טען: "היה זמן שהייתי בטוח שפיודור שאליאפין יחזור. אפילו התערבתי על בקבוק קוניאק עם מיכאיל פרונזה, והפסדתי. יש מקום להניח, שסמיונובה לא תחזור". על כך ענה לו לזאר קגנוביץ': "אני חושב שהיא לא תברח. היא אדם הגון מאוד ואין זה סביר בשבילה לברוח. היא איננה מתפתה לכסף, חיי תענוגות וכדומה". - מתוך "סטלין: דיוקן בלתי מוכר" של מיקלוש קון, הוצאת אוניברסיטת מרכז אירופה, 2003, ISBN 963-9241-19-9, עמ' 225.

[1] ברוס ובר, ניו יורק טיימס, "מרינה סמיונובה, כוכבת בלט בולשוי, מתה בגיל 102" 10 ביוני 2010

[2] קלים וורושילוב התנגד בכל תוקף למסעה זה ובמכתב לסטלין טען: "היה זמן שהייתי בטוח שפיודור שאליאפין יחזור. אפילו התערבתי על בקבוק קוניאק עם מיכאיל פרונזה, והפסדתי. יש מקום להניח, שסמיונובה לא תחזור". על כך ענה לו לזאר קגנוביץ': "אני חושב שהיא לא תברח. היא אדם הגון מאוד ואין זה סביר בשבילה לברוח. היא איננה מתפתה לכסף, חיי תענוגות וכדומה". - מתוך "סטלין: דיוקן בלתי מוכר" של מיקלוש קון, הוצאת אוניברסיטת מרכז אירופה, 2003, ISBN 963-9241-19-9, עמ' 225.

[1]