|
משה דוד הר
משה דוד הֵר (Herr; נולד ב-8 במאי 1935) הוא פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. ביוגרפיהמשה דוד הר נולד בתל אביב וגדל בה. אביו, שמואל הר (מצאצאי אחיו של הגר"א), סופר ומורה, נולד בליטא, עלה לארץ ישראל ב-1927 והיה מורה בבית-ספר תיכון ומרצה במכללת ערב לפועלים בתל אביב; כתב סיפורי ילדים וספרי לימוד. אמו, חיה הר, ילידת אוקראינה, עלתה לארץ ב-1930 וניהלה הוצאת ספרים בתל אביב. הר למד בגימנסיה הרצליה בתל אביב ואחר כך, החל מ-1952, באוניברסיטה העברית בירושלים. קיבל בהצטיינות תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל ובתלמוד ותואר שני בתלמוד ובלימודי הרחבה (הלניזם יהודי, נצרות קדומה ולשון עברית). בשנים 1959–1961 שירת שירות חובה בצה"ל, רוב הזמן כקצין זוטר במטכ"ל. קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה על עבודתו: "השלטון הרומי בספרות התנאים: דמותו והערכתו" שנעשתה בהדרכת פרופסור אפרים אלימלך אורבך. בשנת פוסט-דוקטורט היה חבר-מחקר במכון ללימודים קלסיים בקולג' האוניברסיטאי של לונדון כאורחו של ההיסטוריון הקלאסי הדגול פרופ' ארנלדו מומיליאנו. שלושת המלומדים שהשפיעו ביותר על דרכו המחקרית היו אורבך, מומיליאנו וחברו פרופ' מנחם שטרן. שימש כמדריך לתלמוד באוניברסיטת תל אביב בשנים 1961–1966. היה מדריך לתלמוד והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בשנים 1963–1970 שבה מונה מרצה להיסטוריה של עם ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד ב-1971, מרצה בכיר ב-1973, פרופסור חבר ב-1979 ופרופסור מן המניין ב-1991. היה ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל. בסוף 2004 פרש לגמלאות כפרופסור אמריטוס. היה עמית-מחקר באוניברסיטת קיימברידג' ובוולפסון קולג' באוניברסיטת אוקספורד ופרופסור-אורח ליהדות הלניסטית באקול פראטיק דה אוטז אטיד, לקשרים בין היהדות לבין הנצרות הקדומה באוניברסיטת לוצרן ובאוניברסיטת בזל בשווייץ, בקתדרה להיסטוריה של עם ישראל ע"ש גולדסמית בקולג' האוניברסיטאי של לונדון, בקתדרה לספרות חז"ל על שם פרנקל באוניברסיטת מישיגן באן ארבור ובקתדרה למדעי היהדות על שם פטינקין באוניברסיטת שיקגו. היה חבר המערכת של סדרת הספרים "יד לתלמוד" של הוצאת מסדה ושל "ההיסטוריה של ארץ ישראל" בעשרה כרכים בהוצאת יד יצחק בן-צבי וכתר. היה אחד מעורכי "תרביץ", הרבעון למדעי היהדות של המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית. היה חבר הוועדה האקדמית של מרכז דינור לחקר תולדות ישראל, חבר המועצה וההנהלה של החברה ההיסטורית הישראלית והוא חבר המועצה של האיגוד העולמי למדעי היהדות וחבר ההנהלה האקדמית של המכון לחקר הנצרות המזרחית באוניברסיטת קיימברידג'. היה פעיל בוועדות של משרד החינוך: חבר הוועדה לאישור ספרי לימוד לבתי-ספר תיכוניים בשנים 1967- 1970; חבר ויועץ אקדמי בכיר של הוועדה לתוכניות לימודים בתורה שבעל פה בשנים 1975–1981 ויו"ר שלה בשנים 1997–2000; יו"ר ועדת המקצוע לתורה שבעל פה בשנים 1993–2000. הר היה ממקימיה ומחברי הנהלתה של "התנועה ליהדות של תורה" שנוסדה, בהנהגתו של א"א אורבך, ב-1965. משה דוד הר נשוי למרים הר שהייתה מרצה לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית ולהם שני בנים ושתי בנות. מחקריותחומי מחקריומחקריו של משה דוד הר משתרעים על פני התחומים הבאים: אחדותן של תולדות ישראל לכל אורכן וחלוקתן לתקופות; ספרות ישראל בימי בית שני; כיתות וזרמים בימי בית שני; שנאת ישראל והאהדה ליהודים בעולם העתיק; הלניזם יהודי; השלטון הרומי והיהודים בארץ; יהדות ונצרות בזמן העתיק; תולדות היהודים בתקופת המשנה והתלמוד; עולמם של חז"ל, מחשבתם וספרותם – תולדות ההלכה; האגדה והמדרש; היסטוריה רעיונית (אמונות ודעות) – והקשר בין כל אלו למציאות הריאלית; תולדות 'חכמת ישראל'. קצת ממחקריו עניינם המעבר מן העולם העתיק לימי הביניים והספרות הרבנית בימי הביניים. אחדותן של תולדות ישראל וחלוקתן לתקופותבמסת מבוא[1] בחן הר את השאלה מה מאחד את תולדות ישראל לכל אורכן ופיתח את השקפתו של יחזקאל קויפמן,[2] שלפיה מה שהעמיד את הזהות היהודית מאז היות ישראל לעם היא 'האידיאה הדתית' שהתגשמותה בפועל היא בנורמה של 'הדת וחוקיה'. הר שכלל תפיסה זו ואף הגדיר ביתר חדות את 'האידיאה' כרעיון הברית (בין האומה לבין האל) ואת 'הדת' כמערכת המצוות של התורה. לפי הר דווקא העובדה, שהחל מאמצע המאה ה-18 שוב אין חלקים גדולים מאוד מן האומה רואים את ההלכה כנורמה מחייבת וההלכה עצמה שרויה מאז במשבר פנימי חמור, מאשרת את התפיסה בדבר מרכזיותה של ההלכה, שכן מאז המאה ה-18 שרויה האומה גופה במשבר זהות קשה ביותר. הר הראה שהדברים המרכזיים שהעמידו את חייה של האומה בימי בית ראשון נעלמו או הפכו שוליים בימי בית שני והדבר היחיד, שמרכזיותו נשמרה ואף נתגברה, ירושלים והמקדש ועבודת ה' בו, הפך להיות הציר המרכזי של העם בין בארץ בין בגולה בין במציאות בין בתודעה לאורך כל ימי בית שני.[3] במאמר נוסף[4] טען שהגבול בין התקופה הראשונה בתולדות ישראל לבין זו שלאחריה הוא חורבן בית ראשון שלאחריו הופכת המציאות שבה רובה של האומה שרוי בגולה תופעת-קבע, אך הראה שקשה להכריע בשאלה אם התקופה המתחילה בחורבן בית ראשון נמשכת עד לכיבושי הערבים או שמא יש להפריד בין ימי בית שני מזה לתקופת המשנה והתלמוד מזה ומטעמים שונים נטה הר יותר לדעה השנייה. במחקר על המונח 'ימי הביניים' (שהורתו ותוקפו עניינם רק באירופה הנוצרית שהייתה חלק מהאימפריה הרומית המערבית) בתולדות ישראל מצא הר[5] שהדבר היחיד היכול להצדיק שימוש במושג זה בהיסטוריה היהודית הוא, שבניגוד לזמן העתיק מזה ולזמן החדש מאז המאה ה-18 מזה, שבהם היו יהודים שווי-זכויות לנכרים שבקרבם חיו, הם לא נחשבו, ואף לא יכלו להיחשב, שווים בעיני הנכרים בימי הביניים. ספרות ישראל בימי בית שניהר הציג לראשונה את השאלה:[6] האם הספרים היהודיים מימי בית שני (האפוקריפים, הפסאודואפיגרפיה והספרות היהודית-הלניסטית) ששרדו ונשתמרו רק בעולם הנוצרי (כל האחרים, שהם, לפי הר, רובה של ספרות ישראל מתקופה זו, אבדו לחלוטין) הם מדגם מקרי, ולפיכך אף מדגם מייצג, מכל מה שנתחבר בעם בעידן זה? על שאלה זו השיב בשלילה וניסה להוכיח שהספרים היהודיים ששרדו בעולם הנוצרי הם, על פי רוב, אלו שהיו בהם עניין ותועלת מיוחדים לנצרות, כולה או חלקה, והישרדותם בנצרות היא תוצאה של תהליך מעין-דרוויני ארוך (המתאימים ביותר שורדים במלחמת הקיום). הר ניסה להוכיח[7] שיצירתה של ספרות יהודית בגולה ההלניסטית בלשון היוונית לא פסקה בסוף השליש הראשון של המאה השנייה לספה"נ, כפי שהיה מקובל על החוקרים, אלא נמשכה עוד כחמש מאות שנים, עד לעליית האסלאם. אולם מתקופה זו שרדו, בעולם הנוצרי, רק חיבורים מעטים ולעיתים מקוטעים. שנאת ישראלבמאמר על השתקפותה של שנאת-ישראל בספרות חז"ל[8] הראה הר שחכמים לא רק ידעו היטב מה חשבו ומה אמרו עליהם הנכרים אלא שהם אף ידעו לחקות, הן מבחינת התוכן הן מבחינת הצורה, תיאורי שטנה ספרותיים של מנהגי היהודים ותולדותיהם. במחקר אחר[9] הסביר את תגובתם של חז"ל, שנאה כנגד שנאה ואפליה כנגד אפליה, שלימים נתחלפה לטובה, מחשש חילול השם, ואף הביאה לידי התהוותם של המושגים 'צדיקים באומות' ו'מצוות בני נח'. הלניזם יהודיבסדרת מאמרים[10] בא הר לערער לחלוטין את שיטת ביקרמן והנגל בדבר התפשטותו הרבה של ההלניזם בקרב היהודים ביהודה בדורות הראשונים לאחר אלכסנדר ולתפוס את המאורעות בירושלים בשנים 175–167 לפסה"נ כתוצאת מזימותיה של כנופיית הרפתקנים תאבי שלטון והנאות סוציו-אקונומיות ללא כל מגמות רוחניות ודתיות. הר מסביר כיצד הפכה מדינת החשמונאים להיות מייוונת וכיצד, לאחר זמן, באה ונתפשטה בהדרגה השפעה הלניסטית בעולמם של חכמים (שבצידה הייתה גם דחייה, בייחוד של אופנת תספורת ומלבושים ושל תרבות השעשועים והבידור) עד שהגיעה לשיאה בתקופה הביזנטית. הר מוכיח שגם אלו מיהודי הארץ שידעו יוונית לא זו בלבד שלא חיברו ספרים בלשון זו אלא שאף לא הכירו כלל את הספרות היוונית מכלי ראשון והשפעותיה באו לחכמים על-פה, כגון מתוך שיחות וויכוחים. היהודים והשלטון הרומיבשני מאמרים, באנגלית ובעברית,[11] ניסה הר להוכיח שהסיבה למרד בן-כוסבה (בר-כוכבא) הייתה גזירת המילה. שאר גזירות השמד של הדריינוס נגזרו לאחר זמן, סמוך לסופה של המלחמה, והיו רק על מצוות עשה בלבד ולפיכך אף עמדותיהם של חכמים כלפיהן היו מגוונות ושונות. הר דן במשמעותם של הדיאלוגים בין חכמים לבין גדולי רומי בספרות חז"ל[12] והראה שגם אם חלק גדול מהם אינו אלא ז'נר ספרותי יש משמעות לנושאיהם המתאימים לאופים ולזמנם השונים של המשוחחים. במאמרו על המשיחות בהגותם ובמעשיהם של חכמים[13] תיאר הר מה היו הדרכים השונות שבהם ראו חז"ל את אפשרות מימושה של הגאולה מעולה של רומי, בין במציאות הריאלית בין בתפיסה אסכטולוגית. תולדות ההלכה ויחסה למציאותבמחקר מפורט עסק הר בבעיית מלחמה בשבת[14] והראה עד כמה כרוכות התפתחויותיה השונות של ההלכה בעניין זה במציאות ההיסטורית הריאלית של החיים המשתנים במהלך הדורות. הר ניסה להוכיח[15] שבניגוד לתפישת הנישואים אצל הרומאים ובעקבותיהם אצל הנוצרים, שלהם הנישואים הם תכלית בפני עצמה ודבר קדוש, בעל ערך בלתי תלוי, שהוא יסוד חשוב של המדינה, החברה והדת, לפי תפיסתה של ההלכה הנישואים אינם, בעיקרו של דבר, תכלית אלא אמצעי טוב להגן על האישה, החלשה מבחינה סוציו-אקונומית, ומכאן בעקיפין גם על הילדים. הר מנתח טקסטים הלכתיים המוכיחים זאת. בין השאר הוא מראה שאם אמצעי זה מאבד את תועלתו והופך להיות מפריע או מזיק, מעדיפה ההלכה חיים משותפים של איש ואישה בלא נישואים. הר ניסה להוכיח[16] שתפילת "כל נדרי", הנאמרת בליל יום הכיפורים, אינה אלא נוסחה מאגית שיסודה בקערות השבעה מאגיות ממסופוטמיה שמקורן נוכרי. בבל הייתה תמיד שטופה במאגיה. מבבל נתפשט המנהג גם לתפוצות אחרות ועל אף התנגדותם העצומה לו של החכמים כמעט בכל מקום וניסיונותיהם לבטלו, וקודם לכול בבבל גופה, נקלט המנהג ותפס במרוצת הדורות עמדה מרכזית ביותר בליטורגיה היהודית. הר ניסה להוכיח[17] שהבייתוסים, הנזכרים ככת מיוחדת בספרות חז"ל, אינם זהים לאיסיים ושגם כת מדבר יהודה אינה אחת עם האיסיים, שכן בסוף ימי בית שני היו יותר מארבעה הזרמים שאותם מתאר יוספוס. במחקרים אחדים[18] דן הר בתולדות הלוח העברי ובקווי התפתחותו מתקופת המקרא ועד לתקופת המשנה והתלמוד. היסטוריה רעיונית; מחשבת חז"ל; פולמוס יהודי-נוצרי; אגדה ומדרשמאמרו של הר על מהותה של האגדה[19] דן בדעותיהם של חז"ל גופם ושל חכמי ימי-הביניים על טיבה של האגדה: יצירה ספרותית-אמנותית מזה וחינוכית-מורליסטית מזה. הר ניסה להראות[20] שחכמי המשנה והתלמוד, שהתעניינו בתחומים רבים, היו בעלי תמונת-עולם היסטורית, אך לא הייתה להם היסטוריוגרפיה והעובדות ההיסטוריות אף לא עניינו את רובם. הם העדיפו להפיק לקחים היסטוריים מתוך מודלים בדיוניים, כדרכה של ספרות יפה מורליסטית. במאמרו על ההרמנויטיקה[21] מתאר הר את הדומה והשונה בשיטות הרמנוטיות יהודיות בספרות ישראל מימי בית שני ובספרות חז"ל מזה ובספרות הנוצרית הקדומה מזה. במאמר על הפונדמנטליזם[22] מעמת הר את גישתם לכתובי המקרא של חז"ל מזה ושל ישו מזה לעומת גישתם הפונדמנטליסטית הדומה של כת מדבר יהודה מזה ושל פאולוס מזה. במחקר אחר[23] ניסה הר להוכיח כיצד מילאה הדרשה בציבור בבית-הכנסת תפקיד מעין זה שמילאו ההצגות בתיאטרון ההלניסטי-רומי: כשם שבו היו ההצגות, בעיקר הופעותיו של המימוס, סטירות על המצב המדיני והחברתי האקטואלי שבאו להפיג מתיחויות כנגד השלטונות, ממש כך הייתה אף הדרשה בציבור בבית-הכנסת. הדרשנים עשו פרוייקציה (השלכה): דיברו לכאורה על אישים ומאורעות מן המקרא אבל באמת נתכוונו כנגד אישים ומאורעות בני-זמנם שלהם. במאמרו המוקדש להערכת השלום בעיני חכמים מראה הר[24] שבניגוד מפורש לסיפור המקראי על מלחמתו של משה בסיחון ובעוג ומלחמת כיבושה של כנען בידי יהושע, שהיו שתיהן בגדר מילוי ציוויו של ריבונו של עולם, מתארים חכמים כיצד סירב משה למלא את פקודתו של ה' לתקוף את סיחון אלא פתח והציע לו שלום וכך נהג אף יהושע, קודם לכניסתם של בני ישראל לארץ, כששלח לכנענים איגרות דיפלומטיות ובהן הציע להם אופציות שונות. לאחרונה ניסה הר להוכיח[25] שהאגדה צמחה בעיקר מתוך הדרשה בציבור בבית הכנסת ונתהוותה בארץ ישראל (ולא בבבל) והטעם לזה נעוץ בריבוים של הנוצרים בארץ ובפולמוס עימהם. ההיסטוריה של ארץ ישראלבסדרה זו, בת עשרה כרכים, שהר היה אחד מעורכיה,[26] העמיד הר כמה תזות. לאחר חורבן בית שני נעשה רבי יוחנן בן זכאי מנהיגם של החכמים ולימים של היהודים בארץ-ישראל בכלל. דבר זה בא מכוח מנהיגותו הטבעית ותושייתו, אבל התהליך היה מורכב יותר. היו אנשים אחרים שיכלו להיות מועמדים להנהגה, כגון אגריפס השני, כוהנים גדולים לשעבר ובני המשפחה המלכותית מחדייב, ומהם גם מחוגי חכמים, כגון בנו של רבן שמעון בן גמליאל, שעמד בראש בית הילל וכן בראש הממשלה הקואליציונית של המרד הגדול. אולם כל אלו לא באו בחשבון בין מבחינתם של הרומאים בין מבחינתם של היהודים. דרכו של רבי יוחנן בן זכאי למנהיגות הייתה, אפוא, תחילתה בדרך אלימינציה וסופה מכוח עצמו. דוגמה מאלפת אחרת היא העובדה שכשם ששלטונו המוחלט של הקיסר הרומי הלך ונתגבר ככל שהאימפריה הרומית הלכה וירדה מגדולתה במאות השלישית והרביעית, כך הלך אף שלטונם המוחלט של הנשיאים היהודיים ונתחזק ככל שהיישוב היהודי בארץ הלך ונתמעט ונחלש. הר חיבר גם כמאה וחמישה-עשר ערכים באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה. ספרים שכתב
ספרים שערך
טו. ספר זיכרון לפרופסור זאב פלק ז"ל: מאמרים במדעי היהדות ובשאלות השעה, ירושלים, מישרים ומכון שכטר למדעי היהדות, תשס"ה (יחד עם ר' הורביץ, י"ד סילמן ומ' קורינלדי) רשימת מאמרים נבחרים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||
