נִיקַאבּ (בערביתنقاب; באופן מילולי: "כיסוי") הוא רעלהמוסלמיתמסורתית לנשים, לרוב שחורה, המכסה את הצוואר והפנים, מלבד פתח צר לעיניים. נשים לובשות את הניקאב כשהן נמצאות בסביבה של גברים שאינם קרובי משפחה.[1] הבסיס להסתרת הפנים והגוף הוא הציווי מהקוראן לצניעות של גברים ונשים, אך הקוראן אינו נותן הנחיות מדויקות. בסורה 24, פסוק 31 נשים נדרשות לצניעות. פרשנים מוסלמים חלוקים בדעותיהם על מידת כיסוי הפנים על בסיס סורות ופרשנויות.[2]
היסטוריה
היסטורית, הסתרת הפנים הייתה נהוגה בתרבויות רבות לפני האסלאם, וחוקרים טוענים שמוסלמים אימצו מנהג זה על מנת להשתלב בסביבה.[2]
עם היווסדה של ערב הסעודית, המשטר החדש החל לקדם ענף צעיר יחסית של סוניזם. זרם זה, הנותן פרשנות מחמירה לחוקי השריעה, נוסד על ידי המטיף בן המאה ה-18 מוחמד בן עבד אל-והאב, שימש בסיס לחקיקה במדינה. אחת הפרשנויות היא שנשים צריכות לכסות את גופן במלואו. גישתו המחמירה של אל-והאב הפכה לחוק המדינה. ערב הסעודית סעודית כופה קוד לבוש על כל הנשים במדינה, מקומיות וזרות. כולן נדשות ללבוש עבאיה וניקאב הפך לנפוץ יותר.[3]
באיראן, רזא שאה פהלווי, אסר על לבישת ניקאב, צ'אדור או בורקה. נשים יכלו לחבוש רק כובעים בסגנון מערבי. בנו, מוחמד רזא, המשיך את האיסור אך בצודה פחות קפדנית. המהפכה ב-1979 שהובילה לעלייתם לשלטון של משטר איסלמי. שהתבסס על חוקי השריעה. נשים נדרשו ללבוש כיסוי ראש, אך לא הייתה דרישה ייעודית לניקאב.[4]
בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת עם החלה העלייה של אסלאם רדיקלי שנבעה הן מההצלחה של המהפכה באיראן, כיבוש אפגניסטן על ידי ברית המועצות והקמת אל-קאידה. במקביל, החיפוש אחר זהות והתנערות מהמשטרים החילונים במדינות המוסלמיות,[5] השפיעו על תפיסת הצניעות הנדרשת מנשים בכל העולם המוסלמי.
יחס לניקאב
מתחילת שנות האלפיים, ניקאב עורר מחלוקות בעולם המערבי, הוא נתפס כסימן גלוי לקיצוניות סלפית ודחיית ערכים המערביים.[6] גם בחלק מהמדינות המוסלמיות, הניקאב שנוי במחלוקת.[7] בחלק מהמדינות האישור ללבוש ניקאב הוא מסיבות ביטחוניות.[8]
ישנן כיום 16 מדינות שאסרו את לבישת הניקאב והבורקה, הן מדינות בעלות רוב מוסלמי והן מדינות לא מוסלמיות: תוניסיה,[9] אוסטריה,[10] דנמרק,[11] בולגריה,[12] קמרון[13], צ'אד,[14] הרפובליקה של קונגו,[15] גבון[13], הולנד,[16]סרי לנקה[17] ושווייץ.[18] ממשלת אוזבקיסטן, החלה בספטמבר 2023 לקדם הצעת חוק האוסרת לבישת ניקאב.[19]
ב-2010 נאסר בצרפת ללבוש צעיף המכסה את כל הפנים, בדומה לניקאב, בבתי ספר ובמרחב הציבורי.[20] ב־2011 ממשלת צרפת הובילה קמפיין הרפובליקה חיה בפנים גלויות (‘la République se vit à visage découvert).[21]
ב-2011 נחקק חוק האוסר לבישת ניקאב בבלגיה. שתי נשים מוסלמיות, סמיה בלצ'מי וימינה אוסאר, דרשו את ביטולו של חוק זה בטענה שהוא מפר את האמנה האירופית לזכויות אדם, במיוחד סעיפים 8 (הזכות לכיבוד פרטיות וחיי משפחה), 9 (חופש המחשבה, מצפון ודת), 10 (חופש הביטוי), ו-14 (איסור אפליה).[22] בית הדין פסק שהאיסור על לבישת כיסוי פנים אינו מפר את האמנה האירופית לזכויות אדם.[23]
ב-2017 אסרה טג'יקיסטן לבוש כיסויי ראש שאינם חלק מהתרבות הטג'יקית המסורתית והלאומית. החוק אוסר אף לבישה של חג'אב.[24] באותה השנה, במרוקו הודיעו על איסור לבישת בורקה וניקאב.[25] מרוקו אוסרת על ייצור, שיווק ויבוא של הבורקה האפגנית ואין איסור דומה על ניקאב.[26]
סין אסרה על לבישת בורקה וניקאב וגידול זקן "לא רגיל" על האוכלוסייה המוסלמית בשינג'יאנג. האיסורים הללו הם חלק מדיכוי העם האויגורי.[27]
בספטמבר 2023, במצרים נאסר על תלמידות ללבוש ניקאב לבתי הספר.[28]
^Seyyath Mohammed Hakeema Beevi, Ahamed Sarjoon Razick and Iqbal Saujan, Niqāb in Pluralistic Society: An Islamic Perspective, International Journal of Research and Innovation in Social Science Volume V, Issue VII, 2021
