|
סדר ט"ו בשבט סדר ט"ו בשבט הוא נוסח אמירת דברי תורה בשבח ארץ ישראל ופירותיה. מסורת אמירתו בחמישה עשר בשבט התגבשה על ידי חכמי צפת במאה ה־17. המנהג התפשט בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה, וקיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים ומאכלים משלה. בהמשך התקבל המנהג גם בקרב תנועת החסידות והנוהגים ע"פ תורת האר"י. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג. השימוש בביטויים "הגדה" ו"סדר" הם בהשאלה מליל הסדר הנערך מידי בשנה בליל ט"ו בניסן ובראש השנה. מקור המנהגאזכור ראשון של סדר לימוד לט"ו בשבט מופיע בדברי ר' משה חגיז, המובאים בספר "ברכת אליהו" לר' אליהו מאולינוב, שנדפס בוואנזבק בשנת תפ"ח (1728). לדברי הרב חגיז, הוא הנהיג את סדר הלימוד לט"ו בשבט, שכלל אכילת חמישה עשר סוגי פירות, ולימוד ט"ו פרקי משניות על סמך מנהג רבותיו וסבו, ר' משה גאלנטי. וכך כתב הרב חגיז:
בסיום דבריו על סדר ט"ו בשבט, אומר הרב חגיז: ”וכן מצאתי בשם האר"י ז"ל שהיה נוהג כסדר הזה”, אך אין שום עדות לקיום סדר ט"ו בשבט בכתבי האר"י[1]. בספר "חמדת ימים" מסופר על הסדר שנהגו לערוך מקובלי צפת. על־פי דבריו:
 מחבר הספר מביא את דברי רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י. מציינים שלושים מיני פירות. עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת. שלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים". סדר זה של החג נדפס בספר חמדת ימים. לאחר מכן, הופץ גם כחיבור נפרד, בשם (תיקון) "פרי עץ הדר", וזכה לתפוצה רחבה בקהילות המזרח. עד מהרה, הפך מנהג זה למנהגם של רבות מתפוצות ישראל. על תוכני הסדר ניתן ללמוד מהתפילה המופיעה בספר "פרי עץ הדר":
תוכני הסדר בהמשך למקור המנהג, עורכים סדר ט"ו בשבט בחגיגיות עם הגדה לחג. במהלך השנים התפרסמו מעל 120 הגדות לסדר[2], כסימן לחיזוק הקשר בין העם לארץ, ובתקווה, שהמנהג ימשיך להתרחב בבתים ובמוסדות רבים. על שולחן החג עורכים את שבעת המינים ושפע פירות בהם בורכה הארץ, נוהגים לשתות ארבע כוסות יין לבן ואדום, מברכים את האילן בקריאת פרקי תנ"ך, במקורות עתיקים ובחדשים כמו דברי אגדה, סיפורים ושירים, הקשורים לחג ולאיכות הסביבה[3]. פסוקי המקורות, מבטאים את ההקבלה בין צמיחת העץ לבין שיבת העם לארצו ”וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם”[4], בין תחיית הטבע לתחיית העם ”כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי”[5]. מספר תפילות נאמרות להצלחת היבול. בעדות שונות קיימים פיוטים המיוחדים ליום זה. מפורסם במיוחד פיוטו של ה"בן איש חי" מגדולי רבני בגדאד, המתחיל במילים "אז ירנן עץ היערים"[6]. כמו כן, נוהגים לאכול אתרוג ולהתפלל תפילה, שתיקן ה"בן איש חי" להצלחת גידול האתרוג לסוכות. בהגדה לט"ו בשבט, שערך ההיסטוריון ד"ר יואל רפל[7] (בשיתוף משרד החינוך – המזכירות הפדגוגית ו"צו פיוס"), אשר עיקריה מפורסמים גם בהגדה שהוציאה קק"ל, קיבלו מנהגי הסדר הבולטים סימן דג"ל: – ארבע (ד') כוסות יין, שלושה (ג') עולמות ושלושים (ל') מיני פירות.  סדר שתיית (ד') ארבע כוסות היין מסמל את המעבר בין עונות השנה, מסתיו לקיץ, מיין לבן לאדום, בהדרגה: כוס ראשונה – יין לבן. לכבוד הסתיו ותחילת החורף, העצים שבשלכת והטבע שנכנס לתרדמה. כוס שנייה – רובה יין לבן ומיעוטה אדום. לכבוד החורף הקר והטבע הרדום, והתגלות הסימנים הראשונים להתעוררות הטבע. כוס שלישית – חציה יין לבן וחציה אדום. לכבוד האביב, בו הטבע מתעורר מתרדמתו, החום גובר והפריחה בשיאה. כוס רביעית – כולה יין אדום. לכבוד הקיץ החם, והפירות שבגמר הבשלתם. שלושה (ג') עולמות, המיוצגים על ידי שלושים (ל') פירות: עולם העשייה – המסומל בפירות נקלפים, שתוכם נאכל כמו תפוזים, אגוזים, שקדים ועוד. עולם היצירה – המסומל בפירות, שקליפתם החיצונית נאכלת ותוכם נזרק כמו תמרים, זיתים, תפוחים ועוד. עולם הבריאה – המסומל בפירות, שנאכלים בשלמותם, בקליפתם ובתוכם כמו תאנים (דבלים), חרובים, צימוקים ועוד. לאלה קשר ד"ר רפל, שבעה יסודות נוספים: 3 (ג') מעולם הרוח ו־4 (ד') מעולם החברה, החשובים למארג חיינו בארץ. שלושת היסודות מעולם הרוח, הוגדרו על ידי רבן שמעון בן גמליאל במשנה:
הדין – המצווה לשפוט אדם בצדק – ”בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ”[9] ו”צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף”[10]. האמת – ”אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח”[11]. על האדם לדעת את האמת ולהכיר את הדרכים המובילות אליה. השלום – עולם של שלום בין בני האדם, ועולם בו בני אדם חיים בשלום עם העולם עצמו: עם הטבע, נופיו ואוצרותיו. ארבעת היסודות מעולם החברה, שבין אדם לחברו, כנגד ארבע כוסות היין ועונות השנה: אהבת הבריות, סובלנות, כבוד הדדי ודרך ארץ. אהבת הבריות – צריך אדם לקיים ”וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”[12]. סובלנות – ר' אלימלך מליז'נסק אמר: ”תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.” כבוד הדדי – לפי שדרשו חכמים, ”איזהו מכובד? המכבד את הבריות.”[13] דרך ארץ – ”קדמה דרך ארץ את התורה.”[14] בהגדה נוספת, בהוצאת משרד החקלאות ופיתוח הכפר[15], ארבע (ד') הכוסות הן לכבוד ארבעה שערים לט"ו בשבט:
בעקבות המשבר האקולוגי העולמי, עוסקים תוכני הסדר בט"ו בשבט גם בנושא איכות הסביבה, כפי שמוכר לנו גם מן המקורות:
גרסאות מודרניותבשנת ה'תרכ"ג (1863), בגיליון א' של הלבנון, העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, נכתב על אודות ט"ו בשבט: ”היום בירכנו לה' על הארץ ועל פירותיה, כן ייתן ה' לנו לשמחנו בימי הקציר, עת ישאו האיכרים ברינה אלומתיהם.” לאחר הקמת מדינת ישראל יזמו נגה הראובני, מייסד שמורת נאות קדומים, והמחנך אמנון ידין, איש התנועה הקיבוצית, "סדר ארץ ישראלי" לט"ו בשבט, המבוסס על רעיונות ציוניים ואהבת ארץ ישראל ונופיה, תוך שימוש בסמלים המופיעים בסדר המסורתי[16]. בשנת 1989 פרסמה מועצת הפירות את רעיון סדר ט"ו בשבט, במטרה לעודד צריכת פירות[17]. בסוף המאה ה־20 החלו גופים שונים להדפיס הגדות לט"ו בשבט בהם החברה למתנ"סים, הקיבוץ הדתי, משרד החינוך, קק"ל, בני עקיבא, ארגון צו פיוס, וקהילות מהיהדות הרפורמית שבישראל. עם השנים, נוספו גם היבטים אקולוגיים מודרניים לתכני ההגדות. בעקבות הוידוי היהודי המסורתי, יש מי שמוסיפים "וידוי" על פגיעה באיכות הסביבה, המדגיש את אחריות בני האדם לפגיעה בסביבה[18][19]. שליחי הסוכנות היהודית ותנועות הנוער, כמו גם רבנים־שליחים וסטודנטים לרבנות מהתנועות הליברליות שנחשפו לרעיון בארץ, הביאו את הרעיון לקהילות היהודיות בתפוצות. הגדות ט"ו בשבט חדשות נכתבו באנגלית, בצרפתית, בהולנדית, בספרדית ובשפות נוספות. חלק מן ההגדות שמרו על הערך הציוני החדש של המועד, וחלק אחר בחרו להדגיש את הקשר האקולוגי של החג. קישורים חיצונייםמאמרים
סדר ט"ו בשבט
הערות שוליים
|
