עינות צוקים
שְׁמּוּרַת עֵינוֹת צוּקִים (בערבית: عين فشخة - "עין פשח'ה") היא שמורת טבע מוכרזת לאורך החוף הצפון-מערבי של ים המלח, דרומית לקיבוץ קלי"ה. השמורה הוכרזה ב-22 ביוני 1988 ביחד עם שמורת קנה וסמר. אורכה של השמורה כ-6.5 ק"מ, והיא מחולקת לשלושה חלקים:
על פי רשות הטבע והגנים, זו השמורה היבשתית הנמוכה ביותר בעולם[1], ובשטח השמורה נמצא נווה המדבר הנמוך ביותר בעולם. המעיינותבשטח השמורה מאות מעיינות של מים מליחים במליחות משתנה (3.7–2.5 ppt) ובטמפרטורות שונות. נביעתם השנתית הכוללת מגיעה עד 70 מיליון מ"ק וזהו מקור המים הטבעי הגדול ביותר בישראל שאינו מנוצל על ידי אדם[2]. מקור המים בשמורה הוא בגשמים היורדים בהרי יהודה ומחלחלים במשך עשרות עד מאות שנים עד להגיעם לשכבה עוצרת ברום של 390 מטרים מתחת לפני הים. בתהליך זה סופחים המים מינרלים שונים המעלים את מליחותם. כתוצאה מירידת מפלס ים המלח נחשפו חופים חדשים אשר היו בעבר מתחת לפני המים. נסיגת חוף הים גורמת למעיינות בשמורה לנדוד מזרחה ודרומה בעקבותיו, שכן מי המעיינות המתוקים יחסית למי הים אינם מתערבבים אלה באלה. עם נסיגת מי הים התת-קרקעיים, זורמים מי המעיינות בעקבותיהם עד למקום המפגש החדש ביניהם, ושם הם פורצים אל פני הקרקע. ערוצי הזרימה והאגמים הוותיקים הולכים ומתייבשים, וחדשים נוצרים במקומם, קרוב יותר לקו המים החדש. מי המעיינות חותרים בקרקעית החרסיתית הרכה ויוצרים מיקרו-קניונים בדרכם לים. החי והצומחבאתר מאוקלם עדר הכולל כמה עשרות חמורים, החיים בה ומפלסים שבילים בשמורה ומדללים את הענפים (פעולות אלה מונעות התפשטות שריפות). עוד ניתן למצוא בשמורה את ציפורי דרור הירדן הנדירות, הנוהגות לקנן בה. כבית גידול של מים מליחים, מהווה שמורת עינות צוקים מוקד משיכה למיני חי וצומח ייחודיים, בהם מספר מיני דגים נדירים (אמנון מצוי, אמנון הירדן, נאווית כחולה ונאווית המלחות). כמו כן, ישנם מינים שונים של יונקים בשמורה בניהם נמצאים: דרבן, זאב ערבי וצבוע מפוספס. עם הצומח בשמורה נמנים הגה מצוי, ינבוט השדה, ימלוח קיפח, ימלוח פגום, מלוח קיפח, אשל מרובע, מרור ימי, אשל היאור, קנה מצוי, גומא חלקלק, פלגית שיחנית, סוף מצוי, טיון בשרני, קנה סוכר גבוה, סמר ערבי, בן מלח מכחיל ואבפטריון הביצות. האתר הארכאולוגיבשמורה הפתוחה שוכן אתר ארכאולוגי קטן, שנחפר לראשונה בידי האב רולאן דה וו בשנת 1958, ובשנת 2001 נחקר בידי יזהר הירשפלד. האתר הוא חווה חקלאית מגודרת שבה מבנה מגורים ומפעל להפקת בושם האפרסמון. החווה הייתה פעילה החל במאה ה-1 לפנה"ס, היא חרבה במרד הגדול והייתה נושבת שוב עד למרד בר כוכבא. בחצר שכנו אורוות סוסים ומכלאה לכבשים. הווילה הכפרית הייתה ערוכה סביב חצר פנימית לא מקורה, ותכנונה אופייני לאזור ים המלח בתקופה הרומית. היא עשויה אבני גוויל למעט פתחיה שנבנו באבנים מסותתות, והדלתות והמשקופים עשויים מעץ תמר. ייצור בושם האפרסמון, שנחשב למוצר יקר ערך, כלל את ריסוק ענפי השיח, השריית התמציות שהופקו מענפים אלה, אחסונן ולבסוף בישולן. אל המפעל הובילו תעלות מים ממעיין שנבע מצפון לו ומלאו את מאגר המים הפתוח להשקיית שיחי האפרסמון. תעלת המים הזינה גם את בריכת ההשריה המקורה שבמבנה ואת מקווה טהרה שנבנה עבור העובדים. במבנה נמצא חדר לאכסנת התמציות, אך לא התגלו בו תנורים להשלמת ייצור הבושם. ייתכן שהתנורים שכנו במקום אחר, אולי בקומראן הסמוכה; או שהמקום כלל לא שימש כמפעל לבושם אפרסמון, אלא לייצור סילאן ויין תמרים. היסטוריהבחודש יוני 2008 כילתה שריפת ענק חלקים נכבדים מהשמורה[3], ומאז מתקיימת בה הקפדה ניכרת על הדלקת אש וחונה בה דרך קבע כבאית. בספטמבר 2018 הוצתה השמורה[4] נגרם לה נזק כבד, ובעלי חיים רבים מתו בשריפה[5]. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|