Share to:

 

פענוח כתבים מצריים עתיקים

ז'אן-פרנסואה שמפוליון בשנת 1823, מחזיק ברשימת סימני ההירוגליפים הפונטיים שלו. דיוקן מאת ויקטורין-אנג'ליק-אמלי רומילי (Victorine-Angélique-Amelie Rumilly).

מערכות הכתיבה ששימשו במצרים העתיקה פוענחו (אנ') בתחילת המאה התשע-עשרה בזכות עבודתם של מספר חוקרים אירופאים, במיוחד ז'אן פרנסואה שמפוליון ותומאס יאנג. צורות כתיבה מצריות עתיקות, שכללו את הכתבים ההירוגליפים, ההיראטיים והדמוטיים, חדלו מלהיות מובנות במאות הרביעית והחמישית לספירה, מכיוון שהאלפבית הקופטי (אנ') הפך לנפוץ יותר ויותר במקומן. הידע של הדורות המאוחרים יותר על הכתבים הקדומים יותר התבסס על עבודתם של מחברים יוונים ורומיים שהבנתם הייתה לקויה. לפיכך האמונה הרווחת הייתה שהכתבים המצריים הם אידיאוגרפיים בלבד, ומייצגים רעיונות ולא צלילים. מספר ניסיונות פענוח על ידי חוקרים איסלאמיים ואירופים (אנ') בימי הביניים ובעת החדשה המוקדמת זיהו כי הכתב עשוי להיות בעל מרכיב פונטי, אך תפיסת ההירוגליפים כאידאוגרפיים גרידא הפריעה למאמצי הבנתם עד המאה השמונה עשרה.

אבן רוזטה, שהתגלתה ב-1799 על ידי צבאו של נפוליאון בונפרטה במצרים, נשאה טקסטים מקבילים (אנ') בהירוגליפים, כתב דמוטי ויוונית. מכאן, התגבשה התקווה כי יהיה ניתן לפענח את הטקסט המצרי באמצעות תרגומו ליוונית, במיוחד בשילוב עם העדויות מהשפה הקופטית, השלב האחרון של השפה המצרית. משימה זו התבררה כקשה, למרות התקדמויות קודמות שנעשו על ידי אנטואן-אייזק סילבסטר דה סאסי ויוהאן דויד אקרבאלד. יאנג, שהסתמך על עבודתם, הבחין שתווים דמוטיים נגזרו מהירוגליפים וזיהה כמה מהסימנים הפונטיים בדימוטיים. הוא גם זיהה את המשמעות של הירוגליפים רבים, כולל גליפים (אנ') פונטיים בכרטוש המכיל את שמו של מלך מצרי ממוצא זר, תלמי החמישי. עם זאת, הוא היה משוכנע שהירוגליפים פונטיים שימשו רק בכתיבת מילים שאינן מצריות. בתחילת שנות העשרים של המאה ה-19 השווה שמפוליון את הכרטוש של תלמי עם אחרים והבין שהכתב ההירוגליפי הוא תערובת של אלמנטים פונטיים ואידיאוגרפיים. טענותיו נתקלו בתחילה בספקנות ובהאשמות כי לקח רעיונות מיאנג מבלי לתת קרדיט, אך הן זכו בהתקבלות בהדרגה. שמפוליון המשיך וזיהה באופן גס את המשמעויות של רוב ההירוגליפים הפונטיים וביסס חלק ניכר מהדקדוק ואוצר המילים של מצרים העתיקה. בינתיים, פיענח יאנג במידה רבה את הדמויות באמצעות אבן רוזטה בשילוב עם טקסטים מקבילים אחרים ביוונית ודמוטית.

מאמצי הפענוח דעכו לאחר מותם של יאנג ושמפוליון, אך בשנת 1837 הצביע קארל ריכרד לפסיוס על כך שהירוגליפים רבים מייצגים שילובים של שניים או שלושה צלילים ולא אחד, ובכך תיקן את אחד הכשלים הבסיסיים ביותר ביצירתו של שמפוליון. חוקרים אחרים, כמו עמנואל דה רוז' (אנ'), חידדו את ההבנה של המצרית עד כדי שבשנות ה-50 של המאה ה-19 ניתן היה לתרגם במלואם טקסטים מצריים עתיקים. בשילוב עם פענוח כתב יתדות (אנ') באותה תקופה בערך, פתחה עבודתם את הגישה לטקסטים משלבים מוקדמים של ההיסטוריה האנושית, שלא היו נגישים בעבר.

כתבים מצריים ודעיכתם

טבלה המציגה את התפתחות סימני הירוגליפים (משמאל) דרך מספר שלבים של כתב היראטי לכתב דמוטי (ימין).

במשך רוב ההיסטוריה שלה היו למצרים העתיקה שתי מערכות כתיבה עיקריות. הירוגליפים, מערכת של סימנים ציוריים המשמשת בעיקר לטקסטים רשמיים, מקורה מתישהו בסביבות 3200 לפני הספירה. כתב היראטי, מערכת כתב מחובר שנגזרה מההירוגליפים ושימשה בעיקר לכתיבה על פפירוס, והייתה קדומה כמעט באותה מידה. החל מהמאה השביעית לפני הספירה, הופיע כתב שלישי שנגזר מהכתב היראטי, הידוע כיום ככתב דמוטי. הכתב הדמוטי היה כל כך שונה מאביו הקדמון - ההירוגליפים - עד שקשה לזהות את הקשר בין הסימנים.[א] הכתב הדמוטי הפך לשיטה הנפוצה ביותר לכתיבת השפה המצרית, וההירוגליפים והכתב ההיראטי הוגבלו לאחר מכן בעיקר לשימושים דתיים. במאה הרביעית לפני הספירה, נשלטה מצרים בידי השושלת התלמית היוונית, והיוונית והדמוטית שימשו זו לצד זו במצרים תחת השלטון התלמי ולאחר מכן זה של האימפריה הרומית. במרוצת הזמן נעשו ההירוגליפים יותר ויותר לא ברורים, והיו בשימוש בעיקר על ידי כמרים מצריים.[5]

כל שלושת הכתבים הכילו שילוב של סימנים פונטיים (אנ'), המייצגים צלילים בשפה המדוברת, וסימנים אידיאוגרפיים, המייצגים רעיונות. סימנים פונטיים כללו סימנים חד-ליטרליים, דו-ליטרליים ותלת-ליטרלים, העומדים בהתאמה לאחד, שניים או שלושה צלילים. סימנים אידיאוגרפיים כללו לוגוגרמות, המייצגות מילים שלמות ודטרמינטיביות (אנ'), ששימשו לציון משמעותה של מילה הכתובה בסימנים פונטיים.[6]

סופרים יווניים ורומיים רבים כתבו על הכתבים הללו, ורבים היו מודעים לכך שלמצרים היו שתיים או שלוש מערכות כתיבה, אך אף אחת מעבודות המחקר ששרדו לתקופות מאוחרות יותר לא ייצגה היטב כיצד פועלים הכתבים. במאה הראשונה לפני הספירה תיאר דיודורוס סיקולוס במפורש את ההירוגליפים ככתב אידיאוגרפי, ורוב המחברים הקלאסיים היו שותפים להנחה זו. פלוטרכוס התייחס במאה הראשונה לספירה ל-25 מכתבים מצריים, מה שמרמז שהוא היה מודע להיבט הפונטטי של ההירוגליפים או הדמוטי, אך פירושו אינו ברור.[7] בסביבות שנת 200 לספירה רמז קלמנס מאלכסנדריה שחלק מהסימנים הם פונטיים אך בני זמנו התרכזו במשמעויות המטאפוריות של הסימנים. במאה השלישית לספירה טען פלוטינוס שהירוגליפים אינם מייצגים מילים אלא תובנות בסיסיות בהשראה אלוהית לגבי טבעם של הדברים שתיארו.[8] במאה הבאה העתיק אמיאנוס מרקלינוס תרגום של מחבר אחר של טקסט הירוגליפים על אובליסק, אך התרגום היה רופף מכדי להיות שימושי בהבנת עקרונות שיטות הכתיבה.[9] הדיון המקיף בהירוגליפים היחיד ששרד עד לתקופה המודרנית היה ההירוגליפיקה (Hieroglyphica), יצירה שנכתבה כנראה במאה הרביעית לספירה ומיוחסת לאדם בשם הורפולו (Horapollo). הוא דן במשמעויות של הירוגליפים בודדים, אם כי לא כיצד שימשו סימנים אלה ליצירת ביטויים או משפטים. חלק מהמשמעויות שהוא מתאר נכונות, אבל ישנן יותר שגויות, וכולן מוסברות בצורה מטעה כאלגוריות. לדוגמה, הורפולו אומר שדמות של אווז פירושה "בן", כי אומרים שאווזים אוהבים את צאציהם יותר מאשר חיות אחרות. למעשה נעשה שימוש בהירוגליף האווז מכיוון שהמילים המצריות ל"אווז" ו"בן" שילבו את אותם עיצורים.[10]

הן ההירוגליפים והן הדמוטיים החלו להיעלם במאה השלישית לספירה.[11] הכהונות המבוססות על המקדש גוועו ומצרים הומרה בהדרגה לנצרות (אנ'), ומכיוון שהנוצרים המצריים (אנ') כתבו באלפבית הקופטי (אנ') שמקורו ביווני, הוא החליף את הכתב הדמוטי. טקסט ההירוגליפים האחרון (אנ') נכתב על ידי כמרים במקדש איסיס בפילה (אנ') בשנת 394 לספירה, והטקסט הדמוטי האחרון הידוע נכתב בשנת 452 לספירה.[12]

רוב ההיסטוריה לפני האלף הראשון לפני הספירה תועדה בכתבים מצריים או בכתב יתדות, מערכת הכתיבה של מסופוטמיה. עם אובדן הידע של שני הכתבים הללו, הרישומים היחידים של העבר הרחוק היו במקורות מוגבלים ומעוותים.[13] הדוגמה המצרית העיקרית ביותר למקור כזה הייתה "דברי ימי מצרים" (Αἰγυπτιακά, Aegyptiaca, "איגיפטיאקה"), היסטוריה של המדינה שנכתבה במאה השלישית לפני הספירה על ידי כומר מצרי בשם מנתון. הטקסט המקורי אבד, והוא שרד רק בסיכומים ובציטוטים של מחברים רומיים.[14]

השפה הקופטית, הצורה האחרונה של השפה המצרית, המשיכה להידבר על ידי רוב המצרים גם לאחר הכיבוש הערבי של מצרים בשנת 642 לספירה, אך היא איבדה בהדרגה את דובריה לשפה הערבית. הקופטית החלה לגווע במאה השתים עשרה, ולאחר מכן שרדה בעיקר כלשון קודש של הכנסייה הקופטית.[15]

מאמצים מוקדמים

העולם המוסלמי בימי הביניים

ניסיון התרגום של אבן חשיה (Ibn Wahshiyya) הנבטי להירוגליפים.

חוקרים ערבים היו מודעים לקשר בין הקופטית לשפה המצרית העתיקה, ולעיתים האמינו כי נזירים קופטים (אנ') בימי האסלאם מבינים את הכתבים העתיקים.[16] על מספר חוקרים ערבים במאות השביעית עד הארבע עשרה, כולל ג'אבר בן חיאן ואיוב בן מסלאמה (Ayub ibn Maslama), נאמר כי הבינו הירוגליפים,[17] אם כי משום שעבודותיהם בנושא לא שרדו, לא ניתן לבדוק טענות אלו.[18] במאות התשיעית והעשירית, כתבו דול-נון אל-מצרי (Dhul-Nun al-Misri) ואבן חשיה (Ibn Wahshiyya) הנבטי חיבורים המכילים עשרות כתבים ידועים בעולם האסלאמי, כולל הירוגליפים, עם טבלאות המפרטות את משמעויותיהם. במאה השלוש-עשרה או הארבע-עשרה, העתיק אבו אל-קאסם אל-עיראקי (Abu al-Qasim al-Iraqi) טקסט מצרי קדום והקצה ערכים פונטיים למספר הירוגליפים.[19]

האגיפטולוג עקאשה אל-דאלי (Okasha El-Daly) טען כי טבלאות ההירוגליפים בעבודותיהם של אבן וחשיה ואבו אל-קאסם זיהו נכונה את המשמעות של רבים מהסימנים.[20] חוקרים אחרים היו סקפטיים לגבי טענותיו של אבן חשיה בהבנתו את הכתבים שעליהם כתב, וטארה סטפן (Tara Stephan), חוקרת העולם האסלאמי של ימי הביניים, אומרת שאל-דאלי "מדגיש יתר על המידה את הדיוק של אבן חשיה."[21] אבן חשיה ואבו אל-קאסם אכן הכירו בכך שהירוגליפים יכולים לתפקד באופן פונטי וגם סימבולי, נקודה שלא תוכר באירופה במשך מאות שנים.[22][20]

המאות ה-15 עד ה-17

עמוד מתוך אובליסקוס פמפיליוס מאתנאסיוס קירכר (1650), עם תרגומים מדומים לדמויות ולהירוגליפים על אובליסק ברומא.

בתקופת הרנסאנס החלו האירופים להתעניין בהירוגליפים, החל משנת 1422 כאשר כריסטופורו בואונדלמונטי (אנ') גילה עותק של הירוגליפיקה של הורפולו ביוון והביא אותו לידיעת אנשי עתיקות כמו ניקולו ניקולי (אנ') ופוגיו בראציוליני (אנ'). פוגיו זיהה שהיו טקסטים הירוגליפים על אובליסקים וחפצי אמנות מצריים אחרים שיובאו לאירופה בתקופה הרומית, אך אנשי העתיקות לא ניסו לפענח טקסטים אלה.[23] בהשפעת הורפולו ופלוטנוס,[24] הם ראו בהירוגליפים צורת תקשורת אוניברסלית, מבוססת דימויים, ולא אמצעי לרישום שפה מדוברת.[23] מתוך אמונה זו צמחה מסורת אמנותית מתקופת הרנסאנס של שימוש בסימבוליזם לא ברור המבוסס באופן רופף על הדימויים המתוארים בהורפולו, שחלו על ידי ספרו של פרנצ'סקו קולונה (אנ') משנת 1499, היפנרוטומאכיה פוליפילי.[25]

האירופים היו בורים גם בקופטית. חוקרים השיגו לפעמים כתבי יד קופטים, אך במאה השש עשרה, כשהחלו ללמוד ברצינות את השפה, ייתכן שהיכולת לקרוא אותה הוגבלה לנזירים קופטים, ולאף אירופאי באותה תקופה לא הייתה הזדמנות ללמוד מאחד הנזירים הללו, שלא נסעו מחוץ למצרים[26][ב] חוקרים גם לא היו בטוחים אם הקופטית יצאה משפת המצרים הקדמונים; רבים חשבו שהיא קשורה דווקא לשפות אחרות של המזרח הקרוב הקדום (אנ').[29]

האירופי הראשון שהבין את הקופטית היה איש אשכולות וישועי גרמני, אתנסיוס קירכר, באמצע המאה השבע-עשרה.[30] בהתבסס על עבודתו בנושאי דקדוקים ערביים ומילונים של קופטית שנרכשו במצרים על ידי מטייל איטלקי, פייטרו דלה ואלה, הפיק קירכר תרגומים ודקדוקים פגומים אך חלוציים של השפה בשנות ה-30 וה-40 של המאה השבע-עשרה. הוא ניחש שהקופטית נגזרת משפתם של המצרים הקדמונים, ועבודתו בנושא הייתה הכנה למטרה הסופית שלו, פענוח הכתב ההירוגליפי.[31]

על פי המילון הביוגרפי הסטנדרטי לאגיפטולוגיה, "קירכר הפך, אולי באופן לא הוגן, לסמל של כל מה שהוא אבסורדי ופנטסטי בסיפור הפענוח של הירוגליפים מצריים".[32] קירכר חשב שהמצרים האמינו במסורת תאולוגית עתיקה (אנ') שקדמה לנצרות ובישרה אותה, והוא קיווה להבין מסורת זו באמצעות הירוגליפים.[33] כמו קודמיו מתקופת הרנסאנס, הוא האמין שהירוגליפים מייצגים צורה מופשטת של תקשורת ולא שפה. תרגום מערכת תקשורת כזו באופן עקבי עם עצמו היה בלתי אפשרי.[34] לכן, בעבודותיו על הירוגליפים, כמו "אדיפוס אגיפטיאקוס" ("Oedipus Aegyptiacus"‏; 1652–1655), המשיך קירכר בניחושים המבוססים על הבנתו את האמונות המצריות הקדומות, שנגזרו מהטקסטים הקופטיים שקרא ומטקסטים עתיקים שלדעתו הכילו מסורות שנגזרו ממצרים.[35] תרגומיו הפכו לטקסטים קצרים המכילים רק מספר תווי חרטומים למשפטים ארוכים של רעיונות אזוטריים.[36] בניגוד לחוקרים אירופאים מוקדמים יותר, קירכר אכן הבין שהירוגליפים יכולים לתפקד באופן פונטי,[37] למרות שהוא ראה בפונקציה זו התפתחות מאוחרת.[36] הוא גם זיהה הירוגליף אחד, 𓈗, כמייצג מים ובכך עומד פונטית עבור המילה הקופטית למים, mu, כמו גם לצליל m. הוא הפך לאירופאי הראשון שזיהה נכון ערך פונטי להירוגליף.[38]

למרות שהנחות היסוד של קירכר היו משותפות לבני דורו, רוב החוקרים דחו או אפילו לעגו לתרגומיו.[39] עם זאת, הטענה שלו כי הקופטית נגזרה מהשפה המצרית העתיקה התקבלה באופן רווח.[40]

המאה ה-18

דף מתוך Recueil d'antiquités égyptiennes מאת אן קלוד דה קיילוס, 1752, משווה הירוגליפים לסימנים דומים בכתבים מצריים אחרים.

במשך עשרות שנים לאחר עבודותיו האחרונות של קירכר כמעט ואף אחד לא ניסה לפענח הירוגליפים, למרות שחלקם תרמו הצעות לגבי הכתב שהתבררו בסופו של דבר כנכונות.[40] חיבורו הדתי של וויליאם וורברטון (אנ'), הנציגות האלוהית של משה (אנ'), שפורסם מ-1738 עד 1741, כלל חריגה ארוכה על הירוגליפים ועל התפתחות הכתיבה. הוא טען שהירוגליפים לא הומצאו כדי לקודד סודות דתיים אלא למטרות מעשיות, כמו כל מערכת כתיבה אחרת, וכי הכתב המצרי הפונטטי שהוזכר על ידי קלמנס מאלכסנדריה נגזר מהם.[41] גישתו של וורברטון, על אף שהיא תאורטית בלבד,[42] יצרה את המסגרת להבנת הירוגליפים שישלטו במחקר בשאר המאה.[43]

הקשר של האירופים עם מצרים גבר במהלך המאה השמונה עשרה. יותר מהם ביקרו בארץ וראו את הכתובות העתיקות שבה,.[44] וככל שאספו עתיקות, גדל מספר הטקסטים הזמינים ללימוד.[45] ז׳ן-פייר ריגורד (צר') הפך לאירופאי הראשון שזיהה טקסט מצרי קדום שאינו הירוגליפי ב-1704, וברנאר דה מונפוקון (אנ') פרסם אוסף גדול של טקסטים כאלה ב-1724.[46] אן קלוד דה קיילוס (אנ') אסף ופרסם מספר רב של כתובות מצריות מ-1752 עד 1767, בסיוע ז'אן-ז'אק ברתלמי (אנ'). עבודתם ציינה כי נראה שכתבים מצריים שאינם הירוגליפים מכילים סימנים שמקורם בהירוגליפים. ברתלמי גם הצביע על הטבעות הסגלגלות, שלימים נודעו ככרטושים, שסגרו קבוצות קטנות של שלטים בטקסטים חרטומים רבים, ובשנת 1762 הוא הציע שהכרטושים מכילים שמות של מלכים או אלים. קרסטן ניבור, שביקר במצרים בשנות ה-60 של המאה ה-19, יצר את הרשימה השיטתית הראשונה, אם כי לא מלאה, של סימני חרטומים מובהקים. הוא גם הצביע על ההבחנה בין טקסט הירוגליפים לבין האיורים שליוו אותו, בעוד שחוקרים קודמים בלבלו בין השניים.[47] ז'וזף דה גויגנה (אנ'), אחד ממספר חוקרים באותה תקופה ששיערו כי לתרבות הסינית יש קשר היסטורי כלשהו למצרים העתיקה, האמין שהכתיבה הסינית היא שלוחה של הירוגליפים. ב-1785 הוא חזר על הצעתו של ברתלמי בנוגע לכרטושים, והשווה אותה למנהג סיני שהבדיל שמות פרטיים מהטקסט שמסביב.[48]

גאורג סואגה (אנ'), החוקר הבקיא ביותר בקופטית בסוף המאה השמונה עשרה, העלה מספר תובנות לגבי הירוגליפים ב"על מקורם ושימושם של האובליסקים" (1797; De origine et usu obeliscorum), אוסף ידע על מצרים העתיקה. הוא קיטלג סימני חרטומים והגיע למסקנה שיש מעט מדי סימנים נפרדים כדי שכל אחד מהם יייצג מילה בודדת, כך שכדי לייצר אוצר מילים מלא חייב להיות לכל אחד מהם מספר משמעויות או שינוי משמעות על ידי שילוב זה עם זה. הוא ראה שהכיוון אליו פנו הסימנים מעיד על הכיוון בו נועד לקרוא טקסט, והוא הציע שחלק מהסימנים הם פונטיים. סואגה לא ניסה לפענח את הכתב, מתוך אמונה שהדבר ידרוש יותר ראיות ממה שהיה זמין באירופה באותה עת.[49]

זיהוי סימנים

אבן רוזטה

שחזור של אסטלת אבן רוזטה כפי שאולי הופיעה במקור, כשכל שלושת הרגיסטרים שלמים.
ערך מורחב – אבן רוזטה

כאשר כוחות צרפתיים בפיקודו של נפוליאון בונפרטה פלשו למצרים ב-1798, הביא עמו בונפרטה חיל של מדענים וחוקרים, הידועים בדרך כלל בתור "החכמים", כדי לחקור את הארץ ואת המונומנטים העתיקים שלה.[50] ביולי 1799, כאשר חיילים צרפתים בנו מחדש מבצר ממלוכי ליד העיירה רוזטה שכינו את מבצר ז'וליאן, הבחין לוטננט פייר-פרנסואה בושאר (אנ') שאחת האבנים מהחומה שנהרסה במבצר מכוסה בכתב. הייתה זו אסטלה מצרית עתיקה, מחולקת לשלושה רגיסטרים של טקסט, כשהפינה הימנית התחתונה שלה ורוב הרגיסטר העליון שלה נשברו. על האבן היו כתובים שלושה כתבים: הירוגליפים ברשימה העליונה, יוונית בתחתית ודמוטי באמצע.[51][52] הטקסט היה צו שהוצא בשנת 197 לפני הספירה על ידי תלמי החמישי, והעניק טובות הנאה לכהונות מצרים. הטקסט הסתיים בקריאה לרשום עותקים של הצו "באותיות קדושות ומקומיות ויווניות" ולהקים אותן במקדשים הגדולים של מצרים.[53] עם קריאת הקטע הזה בכתובת היוונית הבינו הצרפתים שהאבן היא טקסט מקביל (אנ'), שיכול לאפשר את פענוח הטקסט המצרי על סמך תרגומו ליוונית.[54] החכמים חיפשו בשקיקה קטעים אחרים של האסטלה כמו גם טקסטים אחרים ביוונית ובמצרית. מעולם לא נמצאו חלקים נוספים מהאבן, והטקסטים הדו-לשוניים היחידים שגילו החכמים היו ברובם בלתי קריאים וחסרי תועלת לפענוח.[52][55]

החכמים אכן התקדמו עם האבן עצמה. ז'אן-ז'וזף מרסל (אנ') אמר שהכתב האמצעי היה "תווי כתב מחובר של השפה המצרית העתיקה", זהים לאחרים שראה על מגילות פפירוס. הוא ולואי רמי רייג' החלו להשוות את הטקסט הרשום הזה לזה היווני, בנימוק שהרישום האמצעי יהיה פורה יותר מטקסט ההירוגליפים, שרובו היה חסר. הם ניחשו את מיקומם של שמות פרטיים ברישום האמצעי, על סמך מיקומם של אותם שמות בטקסט היווני, והצליחו לזהות את ה-p ו-t בשם תלמי (Ptolemy), אך לא השיגו התקדמות מעבר לכך.[56]

העותקים הראשונים של כתובות האבן נשלחו לצרפת בשנת 1800. בשנת 1801 הצבא הצרפתי היה נצור במצרים על ידי כוחות בריטיים ועות'מאנים ונכנע בכניעת אלכסנדריה (אנ'). לפי תנאי הכניעה, עברה אבן רוזטה לידי הבריטים. עם הגעתה של האבן לבריטניה, הכינה אגודת העתיקות של לונדון (אנ') תחריטים של הטקסט ושלחה אותם למוסדות אקדמיים ברחבי אירופה.[57]

דיווחים ממשלחת נפוליאון עוררו מאניה למצרים העתיקה (אנ') באירופה. בעקבות הנסיגה הצרפתית והבריטית נכנסה מצרים לתקופה כאוטית, אך לאחר שהשתלט מוחמד עלי על המדינה ב-1805, ירדו אספנים אירופאים למצרים ונשאו משם עתיקות רבות, בעוד אמנים העתיקו אחרים.[58] איש לא ידע את ההקשר ההיסטורי של חפצים אלה,[59] אך הם תרמו לקורפוס הטקסטים שחוקרים יכלו להשוות כאשר ניסו לפענח את מערכות הכתיבה.[60]

דה סאסי, אקרבאלד ויאנג

אנטואן-איסאק סילבסטר דה סאסי, בלשן צרפתי בולט שפענח את כתב הפהלווי (אנ') הפרסי ב-1787, היה בין הראשונים שעבדו על אבן רוזטה. בדומה למרסל ורייג', הוא התרכז בקשר בין הטקסט היווני לכתב הדמוטי ברישום האמצעי. בהתבסס על פלוטרכוס, הוא הניח שהכתב הזה מורכב מ-25 סימנים פונטיים.[61] דה סאסי חיפש שמות פרטיים יווניים בתוך הטקסט הדמוטי וניסה לזהות את הסימנים הפונטיים בתוכם, אך מעבר לזיהוי שמותיהם של תלמי, אלכסנדר וארסינואי הייתה התקדמותו מועטה. הוא הבין שיש הרבה יותר מ-25 סימנים דימוטים ושהכתובת הדמוטית כנראה לא הייתה תרגום קרוב של היוונית, ובכך מקשה על המשימה. לאחר פרסום תוצאותיו בשנת 1802 הוא הפסיק לעבוד על האבן.[62]

באותה שנה נתן דה סאסי עותק של כתובות האבן לתלמידו לשעבר, יוהאן דויד אקרבאלד, דיפלומט שוודי ובלשן חובב. לאקרבלד הייתה הצלחה גדולה יותר. הוא ניתח את אותן קבוצות סימנים כמו דה סאסי אך זיהה יותר סימנים בצורה נכונה.[62] במכתביו לדה סאסי אקרבלד הציע אלפבית של 29 סימנים דמוטיים, שמחציתם הוכחו מאוחר יותר כנכונים, ובהתבסס על ידיעותיו בקופטית זיהה מספר מילים דמוטיות בתוך הטקסט.[63] דה סאסי היה סקפטי לגבי תוצאותיו, וגם אקרבלד ויתר.[62] למרות ניסיונות של חוקרים אחרים, הושגה התקדמות קטנה עוד יותר עד יותר מעשור מאוחר יותר, כאשר תומאס יאנג נכנס לתחום.[64]

תומאס יאנג בשנת 1822.

יאנג היה איש אשכולות בריטי שתחומי התמחותו כללו פיזיקה, רפואה ובלשנות. בעת שהפנה את תשומת לבו למצרים הוא נחשב לאחד האינטלקטואלים הבולטים של אותה תקופה.[64] בשנת 1814 הוא החל להתכתב עם דה סאסי על אבן רוזטה, ולאחר מספר חודשים הפיק את מה שהוא כינה התרגומים של הטקסטים ההירוגליפים והדמוטיים של האבן. הם היו למעשה ניסיונות לפרק את הטקסטים לקבוצות של סימנים כדי למצוא אזורים שבהם הטקסט המצרי היה סביר ביותר להתאים ליווני. לגישה זו הייתה שימוש מוגבל מכיוון ששלושת הטקסטים לא היו תרגומים מדויקים זה של זה.[65][66] יאנג בילה חודשים בהעתקת טקסטים מצריים אחרים, מה שאפשר לו לראות בהם דפוסים שאחרים החמיצו.[67] בדומה לסואגה, הוא זיהה שיש מעט מדי הירוגליפים כדי שכל אחד מהם כדי ייצג מילה אחת, ולכן הציע שמילים מורכבות משניים או שלושה הירוגליפים כל אחת.[66]

יאנג הבחין בדמיון בין סימני ההירוגליפים לדימוטים והגיע למסקנה שהסימנים ההירוגליפים התפתחו לאלו הדמוטיים. אם כך, טען יאנג, הדמוטי לא יכול להיות כתב פונטי גרידא אלא חייב לכלול גם סימנים אידיאוגרפיים שנגזרו מהירוגליפים; הוא כתב לדה סאסי את תובנה זו בשנת 1815.[66][ג] למרות שקיווה למצוא סימנים פונטיים בכתב ההירוגליפים, הוא סוכל על ידי המגוון הרחב של האיות הפונטי שבו השתמש הכתב. הוא הגיע למסקנה שהירוגליפים פונטיים לא קיימים - למעט חריג עיקרי.[69] בפרסום שלו מ-1802 כתב דה סאסי שהירוגליפים עשויים לתפקד באופן פונטי בעת כתיבת מילים לועזיות.[63] לאחר שלמד על נוהג דומה בכתיבה הסינית,[70] הציע ב-1811 שכרטוש מסמל מילה שנכתבה בצורה פונטית - לדוגמה שמו של שליט לא מצרי כמו תלמי.[71] יאנג יישם את ההצעות הללו על הכרטושים באבן רוזטה. חלקם היו קצרים, מורכבים משמונה סימנים, בעוד שאחרים הכילו את אותם סימנים ואחריהם רבים נוספים. יאנג ניחש שהכרטושים הארוכים מכילים את הצורה המצרית של התואר שניתן לתלמי בכתובת היוונית: "חי לנצח, אהובו של [האל] פתח". לכן, הוא התרכז בשמונת הסימנים הראשונים, שהיו אמורים להתאים לצורת השם היוונית, תלמיוס. באימוץ מספר הערכים הפונטיים שהוצעו על ידי אקרבאלד, התאים יאנג את שמונת ההירוגליפים למקביליהם הדמוטיים והציע שחלק מהסימנים מייצגים מספר ערכים פונטיים בעוד שאחרים מייצגים רק אחד.[72] לאחר מכן ניסה ליישם את התוצאות על כרטוש ברניצ'ה (שמה של מלכה תלמיית), בהצלחה פחותה, למרות שכן זיהה זוג הירוגליפים שסימנו את הסוף של השם הנשי.[73] התוצאה הייתה קבוצה של שלושה עשר ערכים פונטיים לסימנים הירוגליפים ודמוטים. שישה היו נכונים, שלושה נכונים חלקית וארבעה שגויים.[72]

ניתוחו של יאנג לכרטוש של תלמי[72]
p
t		 wAl
M		 iis
הירוגליף
s
ii
M
l
wA
t
p
פירושו של יאנג OSH או OS I MA או M LO או OLE לא הכרחי T P

יאנג סיכם את עבודתו במאמרו "מצרים", שפורסם בעילום שם במוסף לאנציקלופדיה בריטניקה בשנת 1819. הוא נתן תרגומי השערה ל-218 מילים דמוטיות ו-200 הירוגליפים וקישר נכון כ-80 סימני הירוגליפים עם מקביליהם הדמוטיים.[74] כפי שניסח זאת האגיפטולוג פרנסיס לואלין גריפית' (אנ') ב-1922, תוצאותיו של יאנג "התערבבו עם מסקנות שווא רבות, אך השיטה שננקטה הובילה לפענוח מובהק מהימן."[75] אולם יאנג התעניין פחות בטקסטים המצריים העתיקים עצמם אלא במערכות הכתיבה כתַּצְרֵף אינטלקטואלי, ותחומי העניין המדעיים המרובים שלו הקשו עליו להתרכז בפענוח. הוא השיג מעט יותר בנושא בשנים הבאות.[76]

פריצות הדרך של שמפוליון

ז'אן-פרנסואה שמפוליון הוקסם ממצרים העתיקה בגיל ההתבגרות, בין 1803 ל-1805 בערך, ולמד את שפות המזרח הקרוב, כולל קופטית, תחת דה סאסי ואחרים.[77] אחיו, ז'אק ז'וזף שמפוליון-פיג'אק (אנ'), היה עוזרו של בון-ז'וזף דסייה (אנ'), ראש האקדמיה לכתובים ולספרות (אנ') בפריז, ובתפקיד זה סיפק לז'אן פרנסואה את האמצעים להתעדכן במחקר על מצרים.[78] בזמן שיאנג עבד על הירוגליפים שמפוליון פרסם קומנדיום של הידע המבוסס על מצרים העתיקה והרכיב מילון קופטי, אך למרות שכתב הרבה על נושא הסימנים הבלתי מפוענחים, הוא לא התקדם בפענוחם. כבר ב-1821 הוא האמין שאף אחד מהכתבים אינו פונטי. בשנים הבאות, לעומת זאת, הוא זינק קדימה בהבנתו. הפרטים כיצד עשה זאת אינם יכולים להיות ידועים במלואם בגלל פערים בראיות ועימותים בתיאורים העכשוויים.[79]

שמפוליון זלזל בתחילה ביצירתו של יאנג, לאחר שראה רק קטעים מרשימת המילים ההירוגליפים והדמוטיות של יאנג. לאחר שעבר מגרנובל לפריז באמצע 1821 הוא היה מסוגל להשיג עותק מלא, אך לא ידוע אם עשה זאת. בערך בזמן הזה הוא הפנה את תשומת לבו לזיהוי צלילים פונטיים בתוך כרטושים.[80]

רמז מכריע הגיע מהאובליסק פילה (אנ'), אובליסק הנושא כתובת יוונית וגם מצרית. וילאם ג'ון בנקס (אנ'), אספן עתיקות אנגלי, שלח את האובליסק ממצרים לאנגליה והעתיק את כתובותיו. כתובות אלו לא היו טקסט דו-לשוני אחד כמו זה של אבן רוזטה, כפי שהניח בנקס, אלא שתי כתובות שהכילו את השמות "תלמי" ו"קלאופטרה", גרסאות הירוגליפים מוקפות בכרטושים.[81] ניתן לזהות את הכרטוש של תלמי על סמך אבן רוזטה, אבל בנקס יכול היה לנחש רק על סמך הטקסט היווני שהשני מייצג את שמה של קלאופטרה. העותק שלו לטקסט הציע קריאה זו של הכרטוש בעיפרון. שמפוליון, שראה את העותק בינואר 1822, התייחס אליו כאל הכרטוש של קלאופטרה אך מעולם לא ציין כיצד זיהה אותו; הוא יכול היה לעשות זאת ביותר מדרך אחת, בהתחשב בראיות העומדות לרשותו. בנקס הניח בכעס ששמפוליון קיבל את הצעתו מבלי לתת קרדיט וסירב לתת לו עזרה נוספת.[82]

שמפוליון פירק את ההירוגליפים בשמו של תלמי בצורה שונה מיאנג ומצא ששלושה מהסימנים הפונטיים המשוערים שלו - p, l ו-o - מתאימים לכרטוש של קלאופטרה. הרביעי, e, ייצג הירוגליף יחיד בכרטוש של קלאופטרה וגרסה כפולה של אותו גליף בכרטוש של תלמי. צליל חמישי, t, נראה כאילו נכתב עם סימנים שונים בכל אחד מהכרטושים, אבל שמפוליון החליט שהסימנים האלה חייבים להיות הומופונים, סימנים שונים המאייתים את אותו הצליל. הוא המשיך לבחון את האותיות הללו בכרטושים אחרים, כדי לזהות את שמותיהם של שליטים יווניים ורומיים רבים של מצרים ולחיץ עוד אותיות.[83]

הניתוח של שמפוליון לכרטוש של תלמי[84]
p
t		 wAl
M		 iis
הירוגליף
s
ii
M
l
wA
t
p
פירושו של שמפוליון S E M L O T P
הניתוח של שמפוליון לכרטוש של קלאופטרה[85][86]
q
l		 iwApAd
r		 At
H8
הירוגליף
t
H8
A
r
d
A
p
wA
i
l
q
פירושו של שמפוליון סיומת נשית A R T A P O E L K

ביולי דחה שמפוליון ניתוח של ז'אן-בטיסט ביו על טקסט המקיף תבליט מקדש מצרי המכונה זודיאק דנדרה (אנ'). בכך הצביע על כך שהירוגליפים של כוכבים בטקסט זה מעידים לכאורה על כך שהמילים הסמוכות מתייחסות למשהו הקשור לכוכבים, כגון קבוצות כוכבים. הוא כינה את הסימנים המשמשים בדרך זו "סימנים מהסוג", אם כי לימים כינה אותם "קובעים".[87]

שמפוליון הכריז על גרסאותיו המוצעות של הכרטושים היוונים-רומיים בספרו "מכתב למר דסייה" (אנ'), אותו השלים ב-22 בספטמבר 1822. הוא הקריא אותו באקדמיה ב-27 בספטמבר, עם יאנג שהיה בקהל.[88] מכתב זה נחשב לעיתים קרובות כמסמך המכונן של האגיפטולוגיה, אם כי הוא ייצג רק התקדמות צנועה ביחס לעבודתו של יאנג.[89] עם זאת, הסתיים בהצעה, ללא הרחבה, שייתכן כי נעשה שימוש בסימנים פונטיים בכתיבת שמות פרטיים מנקודה מוקדמת מאוד בהיסטוריה המצרית.[90] כיצד הגיעה שמפוליון למסקנה זו לרוב לא מתועד במקורות בני זמננו. מהכתבים שלו עולה כי אחד המפתחות היה מסקנתו שרשימת המלכים מאבידוס מכילה את השם "רעמסס", שם מלכותי שנמצא ביצירותיו של מנתון, וכי חלק מהעדויות האחרות שלו הגיעו מהעתקים של כתובות במצרים שנעשו על ידי ז'אן-ניקולא איו (אנ').[91]

רעמסס[92]
בכתב חרטומים
ramsss
תחותמס[92]
בכתב חרטומים
G26mss

לדברי הרמינה הרטלבן (אנ'), שכתבה את הביוגרפיה הנרחבת ביותר של שמפוליון ב-1906, פריצת הדרך הגיעה ב-14 בספטמבר 1822, ימים ספורים לפני כתיבת המכתב, כאשר שמפוליון בחן את העותקים של איו.[93] כרטוש אחד מאבו סימבל הכיל ארבעה סימנים הירוגליפיים. שמפוליון ניחש, או הסתמך על אותו ניחוש שנמצא במאמר הבריטי של יאנג, שהסימן הראשון המעגלי מייצג את השמש. המילה הקופטית ל"שמש" הייתה re. הסימן שהופיע פעמיים בסוף הכרטוש הוא סימן "s" בכרטוש של תלמי. אם השם בכרטוש התחיל ב-Re והסתיים ב-ss, זה עשוי היה להתאים ל-"Ramesses", מה שמרמז שהסימן באמצע מסמל m. אישור נוסף הגיע מאבן רוזטה, שבה הסימנים m ו-s הופיעו יחד בנקודה המתאימה למילה "לידה" בטקסט היווני, ומקופטית, שבה המילה ל"לידה" הייתה mise. כרטוש אחר הכיל שלושה סימנים, שניים מהם זהים לכרטוש רעמסס. הסימן הראשון, איביס, היה סמל ידוע של האל תחות. אם לשני הסימנים האחרונים היו אותם ערכים כמו בכרטוש רעמסס, השם בכרטוש השני יהיה תותמס (Thothmes), המקביל לשם המלכותי "תחותמס" (Tuthmosis) שהוזכר על ידי מנתון. אלה היו מלכים מצריים ילידים, שהקדימו זמן רב את השלטון היווני במצרים, אך כתיבת שמותיהם הייתה פונטית חלקית. כעת פנה שמפוליון לתואר תלמי שנמצא בכרטושים הארוכים יותר באבן רוזטה. שמפוליון הכיר את המילים הקופטיות שיתרגמו את הטקסט היווני וידע לומר שהירוגליפים פונטיים כגון p ו-t יתאימו למילים הללו. משם יכול היה לנחש את המשמעויות הפונטיות של עוד מספר סימנים. לפי דיווחה של הרטלבן, לאחר שגילה את התגליות הללו אץ שמפוליון למשרדו של אחיו באקדמיה לכתובים, זרק אוסף של כתובות מועתקות, קרא "עשיתי את זה!" ("Je tiens mon affaire!"), התמוטט והתעלף למשך מספר ימים.[92][94][ד]

איות הירוגליפים וכתב יתדות של שמו של חשיארש הראשון על אגרטל קיילוס (אנ'), מועתקים ב-Précis du système hieroglyphique.

במהלך החודשים הבאים יישם שמפוליון את האלפבית ההירוגליפי שלו על כתובות מצריות רבות, וזיהה עשרות שמות ותארים מלכותיים. במהלך תקופה זו בחנו שמפוליון והמזרחן אנטואן-ז'אן סיינט-מרטין (אנ') את אגרטל קיילוס (אנ'), שנשא עליו כרטוש הירוגליפים וכן טקסט בכתב יתדות פרסי עתיק (אנ'). סיינט-מרטין, שהתבסס על יצירתו המוקדמת יותר של גאורג גרוטפנד (אנ'), האמין שכתב היתדות נושא את שמו של חשיארש הראשון, מלך האימפריה האחמנית במאה החמישית לפני הספירה שממלכתו כללה את מצרים. שמפוליון אישר שהסימנים הניתנים לזיהוי בכרטוש תואמים את שמו של חשיארש, וחיזק את העדויות לכך שהירוגליפים פונטיים שימשו הרבה לפני השלטון היווני במצרים ותומכים בקריאה של סיינט מרטין בכתב היתדות. היה זה צעד מרכזי בפענוח כתב יתדות (אנ').[96]

בתקופה זו הגיע שמפוליון לפריצת דרך שנייה.[97] למרות שהוא מנה כ-860 סימנים הירוגליפיים, קומץ מאותם סימנים היוו חלק גדול מכל טקסט נתון. הוא גם נתקל במחקר שנערך לא מכבר בסינית מאת ז'אן-פייר אבל-רמיזא, שהראה שאפילו כתיבה סינית השתמשה רבות בתווים פונטיים, וכי יש לשלב את הסימנים האידיאוגרפיים שלה לקשרים רבים כדי ליצור אוצר מילים מלא. מספר הירוגליפים נראו כקשרים. ושמפוליון זיהה את שמו של אנטינואוס, רומאי לא מלכותי, כתוב בהירוגליפים ללא כרטוש, לצד דמויות שנראו אידיאוגרפיות. סימנים פונטיים לא הוגבלו אפוא לכרטושים. כדי לבחון את סברותיו, השווה שמפוליון טקסטים הירוגליפיים שנראו כמכילים את אותו תוכן וציין סתירות באיות, מה שהצביע על נוכחות של הומופונים. הוא השווה את רשימת ההומפונים שהתקבלה עם טבלת הסימנים הפונטיים מעבודתו על הכרטושים ומצא שהם תואמים.[98][ה]

באפריל 1823 הכריז שמפוליון על התגליות הללו לאקדמיה לכתובים לספרות. משם התקדם במהירות בזיהוי סימנים ומילים חדשות.[100] הוא הגיע למסקנה שהסימנים הפונטיים מרכיבים אלפבית עיצורי שבו נכתבו תנועות רק לפעמים.[101] סיכום ממצאיו, שפורסם ב-1824 בשם "סיכום המערכת ההירוגלפית" (Précis du système hiéroglyphique), קבע כי "כתיבה הירוגלפית היא מערכת מורכבת, כתב פיגורטיבי, סימבולי ופונטטי בו-זמנית בטקסט אחד ובאותו טקסט, באותו משפט, ואולי אפילו אעז, באותה מילה". הסיכום זיהה מאות מילים הירוגליפיות, תיאר הבדלים בין הירוגליפים וכתבים אחרים, ניתח שמות פרטיים ושימושים בכרטושים ותיאר חלק מהדקדוק של השפה. כעת עבר שמפוליון מפענוח כתב לתרגום השפה הבסיסית.[102][103]

מחלוקות

ה"מכתב למר דסייה" הזכיר את יאנג כמי שעבד על כתב דמוטי והתייחס לניסיונו של יאנג לפענח את שמה של ברניקי,[104] אך לא הוזכר בו הפירוק של יאנג לשמו של תלמי וגם לא את סיומת השם הנשי, שנמצאה גם בשמה של קלאופטרה על אובליסק פילה, כמי שהייתה תגליתו של יאנג.[105] מתוך אמונה שהתגליות הללו הן שאפשרו את התקדמותו של שמפוליון, ציפה יאנג בסופו של דבר לקבל חלק גדול מהקרדיט על כל מה שיצר שמפוליון. בהתכתבות פרטית זמן קצר לאחר קריאת המכתב, ציטט יאנג מימרה צרפתית שמשמעותה "זה הצעד הראשון שחשוב", אם כי הוא גם אמר "אם [שמפוליון] אכן שאל מפתח אנגלי, המנעול היה כל כך חלוד עד כדי כך שלאף זרוע לא יהיה מספיק כוח מספיק כדי לסובב אותו".[106][107]

בשנת 1823 פרסם יאנג ספר על יצירתו המצרית, "תיאור של מספר תגליות אחרונות בספרות הירוגלפית ובעתיקות המצריות" ("An Account of Some Recent Discoveries in Hieroglyphical Literature and Egyptian Antiquities"), והשיב על התרומה הזעומה של שמפוליון בכותרת המשנה: "כולל האלפבית ההירוגליפי המקורי של המחבר, שהורחב על ידי מר שמפוליון". שמפוליון הגיב בכעס, "לעולם לא אסכים להכיר בשום אלפבית מקורי אחר משלי, שבו זה עניין של האלפבית ההירוגליפי הנקרא כהלכה".[105] ה"סיכום" (Précis) בשנה שלאחר מכן הכיר בעבודתו של יאנג, אך שמפוליון כתב בו שהגיע למסקנותיו באופן עצמאי, מבלי לראות את המאמר של יאנג בבריטניקה. מאז היו דעות המלומדים חלוקות בשאלה האם שמפוליון היה הגון.[108] יאנג המשיך לדחוף להכרה גדולה יותר, תוך הבעת תערובת של הערצה מעבודתו של שמפוליון וספקנות כלפי חלק ממסקנותיו.[109] היחסים ביניהם השתנו מיחסים לבביים למעוררי מחלוקת עד מותו של יאנג ב-1829.[110][111]

כשהמשיך לעבוד על הירוגליפים, עשה טעויות לצד הצלחות רבות, הסתבך שמפוליון במחלוקת קשורה עם חוקרים שדחו את תקפות עבודתו. ביניהם היו אדמה-פרנסואה ז'ומאר, מוותיקי המשלחת של נפוליאון, והיינריך יוליוס קלפרות, מזרחן גרמני. חלקם דגלו ביאנג באותו זמן.[112] המלומד שהחזיק מעמד לזמן הרב ביותר נגד הפענוח של שמפוליון היה גוסטב סייפארת (אנ').[113] התנגדותו לשמפוליון הגיעה לשיאה בוויכוח פומבי עמו ב-1826,[114] והוא המשיך לתמוך בגישתו להירוגליפים עד מותו ב-1885.[113]

ככל שהתבהר טבעם של ההירוגליפים, התמעטו המתנגדים מהסוג הזה, אך הוויכוח על כמה שמפוליון חייב ליאנג נמשך. היריבות הלאומנית בין האנגלים לצרפתים החריפה את העניין. אגיפטולוגים נרתעים לעיתים קרובות מביקורת על שמפוליון, הנחשב למייסד הדיסיפלינה שלהם, ויכולים להסס באופן נרחב לזכות את יאנג.[115] האגיפטולוג ריצ'רד ברוס פרקינסון (אנ') נוקט עמדה מתונה: "גם במקרה ששאמפוליון הכיר את עבודתו הראשונית של יאנג יותר ממה שטען לאחר מכן, הוא נשאר המפענח של כתב ההירוגליפים... יאנג גילה חלקים מהאלפבית - מפתח - אבל שמפוליון פתח שפה שלמה."[116]

קריאת כתבים

יאנג והכתב הדמוטי

עבודתו של יאנג על הירוגליפים גוועה במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19, אך עבודתו בנושא הכתב הדמוטי נמשכה, בסיוע גילוי מקרי. אחד המקורות שלו ללימוד הכתב היה טקסט באוסף המכונה פפירוסי קאסטי; יאנג זיהה מספר שמות יווניים בטקסט זה. בנובמבר 1822 מכר שלו, ג'ורג' פרנסיס גריי, השאיל לו קופסת פפירוסים יווניים שנמצאה במצרים. לאחר בדיקתם הבין יאנג שאחד מהם מכיל את אותם שמות כמו הטקסט הדמוטי של קאסטי. שני הטקסטים היו גרסאות של אותו מסמך, ביוונית ובדמוטית, המתעדים את מכירת חלק מהמנחות שהוענקו מטעם קבוצת מצרים שנפטרו.[117] במשך זמן רב ניסה יאנג להשיג טקסט דו-לשוני נוסף כדי להשלים את אבן רוזטה. עם הטקסטים האלה בידו, עשה התקדמות משמעותית במהלך השנים הבאות. באמצע שנות ה-20 של המאה ה-19 הוא הסיט עצמו מתחומי העניין האחרים שלו, אך ב-1827 הוא דורבן על ידי מכתב של חוקר איטלקי בקופטיה, אמדאו פיירון, שאמר שההרגל של יאנג לעבור מנושא אחד למשנהו מקשה על הישגיו והציע כי יוכל להשיג הרבה יותר אם הוא יתרכז במצרים העתיקה. יאנג בילה את השנתיים האחרונות לחייו בעבודה על הכתב הדמוטי. בשלב מסוים הוא התייעץ עם שמפוליון, אז אוצר בלובר, שהתייחס אליו בידידות, נתן לו גישה לרשימותיו על כתב דמוטי ובילה שעות בהצגת הטקסטים הדמוטיים באוסף הלובר.[118] ה"יסודות ראשונים למילון מצרי באופי הכתב הדמוטי העתיק" (Rudiments of an Egyptian Dictionary in the Ancient Enchorial Character) פורסם לאחר מותו בשנת 1831. הוא כלל תרגום מלא של טקסט אחד וחלקים גדולים מהטקסט של אבן רוזטה. לפי האגיפטולוג ג'ון ריי, יאנג "ככל הנראה ראוי להיות ידוע כמפענח של הכתב הדמוטי."[119]

שנותיו האחרונות של שמפוליון

עד שנת 1824 אבן רוזטה, עם טקסט ההירוגליפים המצומצם שלה, הפכה ללא רלוונטית עבור השגת התקדמות נוספת בהירוגליפים.[120] שמפוליון היה זקוק ליותר טקסטים כדי ללמוד, ומעטים היו זמינים בצרפת. מ-1824 עד 1826 הוא ביקר שניים באיטליה וחקר את העתיקות המצריות שנמצאו שם, במיוחד אלה שנשלחו לאחרונה ממצרים למוזיאון המצרי בטורינו.[121] על ידי קריאת הכתובות על עשרות פסלים ואסטלות, הפך שמפוליון לאדם הראשון מזה מאות שנים שזיהה את המלכים שהזמינו אותם, למרות שבמקרים מסוימים זיהוייו היו שגויים. הוא גם הסתכל על הפפירוסים של המוזיאון והצליח לדעת את הנושא שלהם. הוא מצא עניין מיוחד ברשימת המלכים מטורינו, פפירוס המפרט את השליטים המצריים ואת אורך שלטונם עד המאה השלוש עשרה לפני הספירה, אשר בסופו של דבר יספק מסגרת לכרונולוגיה של ההיסטוריה המצרית. הפפירוס היה מונח בחלקים כאשר שמפוליון ראה אותו. בהיותו באיטליה התיידד שמפוליון עם איפוליטי רוזליני (אנ'), בלשן פיזאני שנסחף בלהט של שמפוליון למצרים העתיקה והחל ללמוד איתו.[122] שמפוליון עבד גם על הרכבת אוסף של עתיקות מצריות בלובר, כולל הטקסטים שיראה מאוחר יותר ליאנג. ב-1827 הוא פרסם מהדורה מתוקנת של ה"סיכום" (Précis), שכללה כמה מממצאיו האחרונים.[123]

אספני עתיקות שחיו במצרים, במיוחד ג'ון גארדנר וילקינסון, כבר יישמו את הממצאים של שמפוליון על הטקסטים שם. שמפוליון ורוסליני רצו לעשות זאת בעצמם, ויחד עם מספר חוקרים ואמנים אחרים הם הקימו את משלחת פרנקו-טוסקנה למצרים.[124] בדרך למצרים עצר שמפוליון להביט בפפירוס שהיה בידיו של סוחר עתיקות צרפתי. היה זה עותק של הוראותיו של אמנמחת, יצירת ספרות חוכמה שנוצקה כעצה לאחר המוות מאמנמחת הראשון לבנו ויורשו. זו הפכה להיות היצירה הראשונה של הספרות המצרית העתיקה שנקראה, אם כי שמפוליון לא הצליח לקרוא אותה מספיק טוב כדי להבין מה היא הייתה.[125] בשנים 1828 ו-1829 נסעה המשלחת לאורך המסלול המצרי של הנילוס, ואספה והעתיקה עתיקות.[126] לאחר שלמד אינספור טקסטים הרגיש שמפוליון בטוח שהשיטה שלו מתאימה לטקסטים הירוגליפים מכל תקופה בהיסטוריה המצרית, וככל הנראה הוא טבע את המונח "קובע" כשהיה שם.[127]

לאחר שחזר ממצרים, בילה שמפוליון חלק ניכר מזמנו בעבודה על תיאור מלא של השפה המצרית, אך היה לו מעט זמן להשלים אותה. החל מסוף 1831 הוא סבל מסדרה של שבץ מוחי והוא מת במרץ 1832.[128]

אמצע המאה ה-19

ספר Grammaire égyptienne (אנ') של שמפוליון.
דיוקנו של קארל ריכרד לפסיוס בסביבות 1850.

בין השנים 1836–1843, פרסם שמפוליון-פיג'אק בשלבים את דקדוק מצרי (Grammaire égyptienne) ומילון נלווה של אחיו. שניהם לא היו שלמים, במיוחד המילון, שהיה מאורגן בצורה מבלבלת והכיל תרגומים משוערים רבים.[129] החסרונות של יצירות אלה שיקפו את מצב ההבנה הלא שלם של מצרית עם מותו של שמפוליון.[130] שמפוליון תעה לעיתים קרובות על ידי הערכת יתר של הדמיון בין מצרי קלאסי לקופטי. כפי שניסח זאת גריפית' ב-1922, "במציאות, הקופטית היא נגזרת שולית מהמצרית העתיקה, כמו צרפתית מלטינית; לפיכך, במקרים מסוימים, התמלילים הזמניים של שמפוליון יצרו מילים קופטיות טובות, בעוד לרוב הן היו פחות או יותר חסרות משמעות או בלתי אפשריות, ובתמלול ביטויים או התחביר הקופטי הופר ללא תקנה או שהיה צריך להפוך את סדר המילים ההירוגליפיות. כל זה היה מאוד מביך ומטעה."[131] שמפוליון גם לא היה מודע לכך שסימנים יכולים לאיית שניים או שלושה עיצורים כמו גם אחד. במקום זאת הוא חשב שכל סימן פונטי מייצג צליל אחד ולכל צליל יש הרבה מאוד הומפונים. לפיכך הסימן האמצעי בכרטושים של רעמסס ותחותמס היה דו-ליטרלי, המייצג את רצף העיצורים ms, אך שמפוליון קרא אותו כ-m. הוא גם לא הבחין במושג הידוע כיום כ"השלמה פונטית": סימן חד מילולי שנוסף בסוף מילה, מאיית מחדש צליל שכבר נכתב בצורה אחרת.[132]

רוב שותפיו של שמפוליון היו חסרים את היכולות הלשוניות הדרושות לקידום תהליך הפענוח, ורבים מהם מתו מוות מוקדם.[133] אדוארד הינקס (אנ'), איש דת אירי שהעניין העיקרי שלו היה פענוח כתב יתדות, תרם תרומות חשובות בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19. בעוד שתרגומי הטקסטים של שמפוליון השלימו פערים בידע שלו בניחושים מושכלים, ניסה הינקס להמשיך בצורה שיטתית יותר.[134] הוא זיהה יסודות דקדוקיים במצרים, כגון מיליות ופועלי עזר, שלא היו קיימים בקופטית,[134] וטען שצלילי השפה המצרית דומים לאלו של השפות השמיות.[135] הינקס גם שיפר את ההבנה של ההיראטית, שהוזנחה במחקרים האגיפטולוגיים עד אז.[134]

המלומד שתיקן את הכשלים הבסיסיים ביותר ביצירתו של שמפוליון היה קארל ריכרד לפסיוס, פילולוג פרוסי שהחל ללמוד את השפה המצרית באמצעות הדקדוק של שמפוליון. הוא יצר קשר ידידותי עם רוסליני והחל להתכתב עמו על השפה.[136] ספרו של לפסיוס, "מכתב לפרופסור ה. רוסליני על האלפבית ההירוגליפי" ("Lettre à M. le Professeur H. Rosellini sur l'Alphabet hiéroglyphique"), שפרסם ב-1837, הסביר את הפונקציות של סימנים דו-ליטרליים, סימנים תלת-ליטרליים והשלמות פונטיות, אם כי מונחים אלה טרם נטבעו. הוא מנה 30 סימנים חד מיליוניים, לעומת יותר מ-200 במערכת של שמפוליון ו-24 בהבנה המודרנית של כתב הירוגליפים.[137] מכתבו של לפסיוס חיזק מאוד את הטענה לגישתו הכללית של שמפוליון להירוגליפים תוך תיקון חסרונותיה, והוא העביר באופן סופי את מוקד האגיפטולוגיה מפענוח לתרגום.[138] שמפוליון, רוסליני ולפסיוס נחשבים לעיתים קרובות למייסדי האגיפטולוגיה; לעיתים גם יאנג נכלל.[132]

לפסיוס היה אחד מהדור החדש של האגיפטולוגים שצמחו באמצע המאה התשע-עשרה.[139] עמנואל דה רוז' (אנ'), שהחל ללמוד מצרית ב-1839, היה האדם הראשון שתרגם טקסט מצרי עתיק באורך מלא; הוא פרסם את התרגומים הראשונים של כתבים ספרותיים מצריים בשנת 1856. במילותיו של אחד מתלמידיו של דה רוז', גסטון מספרו, "דה רוז' נתן לנו את השיטה שאפשרה לנו להשתמש בשיטת שמפוליון ולהביאה לשלמות".[140] חוקרים אחרים התרכזו בסימנים הפחות מוכרים. היינריך ברוגש (אנ') היה הראשון מאז מותו של יאנג שקידם את חקר הכתב הדמוטי, ופרסם דקדוק שלו ב-1855.[141] חיבורו של צ'ארלס וויקליף גודווין (אנ') "פפירוסים היראטיים" ("Hieratic Papyri"), שפורסם ב-1858,[142] היה התרומה הגדולה הראשונה לנושא זה.[143] הוא הדגיש שטקסטים היראטיים, לא כתובות הירוגליפיים מונומנטליות, היו המקור העשיר ביותר להבנת השפה המצרית. גודווין ובן זמנו פרנסואה שאבאס (אנ') קידמו מאוד את חקר הכתב ההיראטי.[144]

בשנת 1866 גילה לפסיוס את צו קנופוס, טקסט מקביל כמו אבן רוזטה שכל הכתובות שלה היו שלמות ברובן. כעת ניתן היה להשוות את ההירוגליפים ישירות לתרגומם ליוונית, והתוצאות הוכיחו את תקפות גישתו של שמפוליון מעבר לכל ספק סביר.[145] סמואל בירץ' (אנ'), הדמות הבכירה באגיפטולוגיה הבריטית במהלך אמצע המאה התשע-עשרה, פרסם את המילון המקיף הראשון של מצרית ב-1867, ובאותה שנה פרסם ברוגש את הכרך הראשון של המילון שלו, הן בהירוגליפים והן בדומטי.[146] המילון של ברוגש ביסס את ההבנה המודרנית של צלילי השפה המצרית, הנשענת על הפונולוגיה של השפות השמיות כפי שהציע הינקס.[147] אגיפטולוגים המשיכו לחדד את הבנתם את השפה,[148][149] אך בשלב זה היא כבר נסמכה על יסודות יציבים.[150] יחד עם פענוח כתב היתדות באותה מאה, פענוח הכתבים המצריים הקדומים פתח את הדרך לחקר השלבים המוקדמים ביותר של ההיסטוריה האנושית.[13]

ביאורים

  1. ^ החוקרים שפענחו את המצרית היו חלוקים ביניהם בשאלה איך לקרוא לכתב זה. תומאס יאנג כינה אותו "עממי", בהתבסס על הביטוי המתייחס לביטוי בטקסט היווני של אבן רוזטה: ενχωριοις, שפירושו "של המדינה", "שפת המקום",[1] או "יליד".[2] ז'אן פרנסואה שמפוליון השתמש במונח מיצירותיו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס: δημοτική או "פופולרי",[3] מילה יוונית שמשמעותה "בשימוש נפוץ".[4] המונח של שמפוליון הפך בסופו של דבר לשם המקובל.[4]
  2. ^ כתיבה קופטית לא שימשה לחיבור טקסטים חדשים לאחר המאה הארבע-עשרה, בעוד שהעתקת טקסטים על ידי נזירים נמשכה עד המאה התשע-עשרה.[27] ייתכן שהשימוש בכתב הקופטי מחוץ לכנסייה נמשך במספר קהילות מצרים העליונה עד המאה העשרים.[28]
  3. ^ יאנג וחוקרים אחרים הכירו שהכתב ההיראטי מייצג שלב ביניים בין ההירוגליפים לכתב הדמוטי, אך אופיו המדויק, והאם יש לראות בו כתב נבדל מהכתב הדמוטי, נותרו שנויים במחלוקת לאורך כל תקופת עבודתם של יאנג ושמפוליון.[68]
  4. ^ הגרסה המוקדמת ביותר לסיפור הצהלה והעילפון של שמפוליון מקורה בתיאור שכתב מחבר בשם אדולף רוצ'ס (Adolphe Rochas) ב-1856, לפיו שמפוליון עבד על טיוטות לספרו כשאירע. בנו של ז'אק ז'וזף שמפוליון-פיג'אק, אמה (Aimé), חזר על תיאורו של רוצ'ס מספר שנים מאוחר יותר, וייתכן שז'אק ז'וזף היה המקור לשניהם. תיאורה של הרטלבן הוא המוקדם ביותר שקשר את האירוע להעתקי הכתובות של איו.[95]
  5. ^ הרטלבן אמרה כי על פי "מסורת" מבוססת שמפוליון הגיע להכרה זו ביום הולדתו, 23 בדצמבר 1821. ויליאם אנדרו רובינסון (אנ'), מחבר ביוגרפיה עדכנית יותר, טוען שתאריך זה מוקדם מדי, בהתחשב בכך שה"מכתב למר דסייה", שנכתב בספטמבר שלאחר מכן, לא נותן אינדיקציה לכך שהירוגליפים שימשו באופן פונטי מחוץ לכרטושים. רובינסון מציע ששמפוליון אולי במקום זאת הבין את היקף הפונטיות בדצמבר 1822, כאשר עבודתו הייתה מתקדמת יותר.[97] ג'ד בוכוואלד (אנ') ודיאנס גרקו יוזפוביץ' טוענים כי במסמכים הראשיים אין שום סימן לכך שפריצת הדרך הגיעה מוקדם יותר ממרץ 1823.[99]

הערות שוליים

  1. ^ Buchwald & Josefowicz 2020, p. 6.
  2. ^ Parkinson 1999, p. 30.
  3. ^ Buchwald & Josefowicz 2020, p. 120.
  4. ^ 1 2 Robinson 2006, p. 151.
  5. ^ Allen 2014, pp. 1, 6–8.
  6. ^ Loprieno 1995, pp. 12–13.
  7. ^ Pope 1999, pp. 17–18.
  8. ^ Iversen 1993, pp. 45–46.
  9. ^ Pope 1999, p. 19.
  10. ^ Iversen 1993, pp. 47–49.
  11. ^ Loprieno 1995, p. 26.
  12. ^ Iversen 1993, pp. 26, 30–31.
  13. ^ 1 2 Griffith 1951, pp. 38–39.
  14. ^ Thompson 2015a, pp. 22–23.
  15. ^ Hamilton 2006, pp. 27–29, 195.
  16. ^ El-Daly 2005, p. 66.
  17. ^ El-Daly 2005, pp. 66–67.
  18. ^ Thompson 2015a, pp. 51–52.
  19. ^ El-Daly 2005, pp. 67–69.
  20. ^ 1 2 El-Daly 2005, p. 72.
  21. ^ Stephan 2017, pp. 264–264.
  22. ^ Thompson 2015a, pp. 52, 59.
  23. ^ 1 2 Curran 2003, pp. 106–108.
  24. ^ Iversen 1993, pp. 64–65.
  25. ^ Iversen 1993, pp. 67–69.
  26. ^ Hamilton 2006, pp. 195–196.
  27. ^ Hamilton 2006, pp. 27–29.
  28. ^ Iversen 1993, p. 90.
  29. ^ Hamilton 2006, pp. 199, 218–219.
  30. ^ Iversen 1993, p. 93.
  31. ^ Hamilton 2006, pp. 201, 205–210.
  32. ^ Bierbrier 2012, p. 296.
  33. ^ Hamilton 2006, pp. 226–227.
  34. ^ Stolzenberg 2013, pp. 198–199, 224–225.
  35. ^ Iversen 1993, pp. 95–96, 98.
  36. ^ 1 2 Stolzenberg 2013, p. 203.
  37. ^ El-Daly 2005, p. 58.
  38. ^ Iversen 1993, pp. 96–97.
  39. ^ Stolzenberg 2013, pp. 227–230.
  40. ^ 1 2 Iversen 1993, pp. 98–99.
  41. ^ Pope 1999, pp. 48–49.
  42. ^ Iversen 1993, p. 105.
  43. ^ Pope 1999, p. 53.
  44. ^ Thompson 2015a, p. 75
  45. ^ Pope 1999, p. 43.
  46. ^ Pope 1999, pp. 43–45.
  47. ^ Pope 1999, pp. 53–54.
  48. ^ Iversen 1993, pp. 106–107.
  49. ^ Pope 1999, pp. 57–59.
  50. ^ Thompson 2015a, pp. 98–99.
  51. ^ Solé & Valbelle 2002, pp. 2–3.
  52. ^ 1 2 Parkinson 1999, p. 20.
  53. ^ Parkinson 1999, pp. 29–30.
  54. ^ Solé & Valbelle 2002, pp. 4–5.
  55. ^ Solé & Valbelle 2002, pp. 27–28.
  56. ^ Solé & Valbelle 2002, pp. 9, 24–26.
  57. ^ Parkinson 1999, pp. 20–22.
  58. ^ Thompson 2015a, pp. 108, 132–134.
  59. ^ Robinson 2012, p. 11.
  60. ^ Thompson 2015a, pp. 119, 124.
  61. ^ Pope 1999, pp. 62–63.
  62. ^ 1 2 3 Solé & Valbelle 2002, pp. 47–51.
  63. ^ 1 2 Thompson 2015a, p. 110.
  64. ^ 1 2 Thompson 2015a, p. 111.
  65. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 121–122.
  66. ^ 1 2 3 Pope 1999, p. 67.
  67. ^ Robinson 2006, pp. 155–156.
  68. ^ Buchwald & Josefowicz 2020, pp. 137, 237.
  69. ^ Iversen 1993, pp. 135, 141.
  70. ^ Pope 1999, p. 66.
  71. ^ Robinson 2006, pp. 153–154.
  72. ^ 1 2 3 Robinson 2006, pp. 159–161.
  73. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 153–154.
  74. ^ Robinson 2006, pp. 161–162.
  75. ^ Griffith 1951, p. 41.
  76. ^ Ray 2007, pp. 49–51.
  77. ^ Robinson 2012, pp. 53–54, 61.
  78. ^ Robinson 2012, pp. 113, 127.
  79. ^ Thompson 2015a, pp. 113–116.
  80. ^ Robinson 2012, pp. 122–123, 132–133.
  81. ^ Parkinson 1999, pp. 33–34.
  82. ^ Robinson 2012, pp. 133–136.
  83. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 173–175.
  84. ^ Adkins & Adkins 2000, p. 173.
  85. ^ Robinson 2012, pp. 136–137, 144.
  86. ^ Allen 2014, p. 10.
  87. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 176–177.
  88. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 182, 187.
  89. ^ Thompson 2015a, pp. 118–119.
  90. ^ Buchwald & Josefowicz 2020, p. 388.
  91. ^ Buchwald & Josefowicz 2020, pp. 384–386.
  92. ^ 1 2 3 Adkins & Adkins 2000, pp. 180–181.
  93. ^ Buchwald & Josefowicz 2020, p. 385.
  94. ^ Robinson 2012, pp. 140–142.
  95. ^ Buchwald & Josefowicz 2020, pp. 372, 385, 509.
  96. ^ Pope 1999, pp. 72–74, 100–101.
  97. ^ 1 2 Robinson 2012, pp. 148–149.
  98. ^ Pope 1999, pp. 75–78.
  99. ^ Buchwald & Josefowicz 2020, p. 422.
  100. ^ Robinson 2012, pp. 129–130.
  101. ^ Pope 1999, pp. 78–79.
  102. ^ Thompson 2015a, p. 120.
  103. ^ Adkins & Adkins 2000, p. 208.
  104. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 190–192.
  105. ^ 1 2 Robinson 2006, pp. 217–219.
  106. ^ Ray 2007, pp. 67–69.
  107. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 188–189.
  108. ^ Robinson 2012, pp. 130–133.
  109. ^ Ray 2007, pp. 69–71.
  110. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 240–241.
  111. ^ Robinson 2012, pp. 217–218.
  112. ^ Thompson 2015a, p. 121.
  113. ^ 1 2 Thompson 2015b, p. 202.
  114. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 232–234.
  115. ^ Thompson 2015a, pp. 121–123.
  116. ^ Parkinson 1999, p. 40.
  117. ^ Buchwald & Josefowicz 2020, pp. 407–408.
  118. ^ Robinson 2006, pp. 229–230.
  119. ^ Ray 2007, p. 46.
  120. ^ Adkins & Adkins 2000, pp. 213–214.
  121. ^ Thompson 2015a, pp. 168–171.
  122. ^ Robinson 2012, pp. 155–159, 165.
  123. ^ Thompson 2015a, pp. 123, 127, 212–213.
  124. ^ Thompson 2015a, pp. 149–151, 166.
  125. ^ Robinson 2012, pp. 181–182.
  126. ^ Thompson 2015a, pp. 166–170.
  127. ^ Robinson 2012, pp. 200, 213.
  128. ^ Robinson 2012, pp. 226, 235.
  129. ^ Robinson 2012, pp. 239–242.
  130. ^ Thompson 2015a, p. 175.
  131. ^ Griffith 1951, p. 45.
  132. ^ 1 2 Robinson 2012, p. 243.
  133. ^ Thompson 2015a, pp. 173–174, 177–178.
  134. ^ 1 2 3 Thompson 2015a, pp. 178–181.
  135. ^ Robinson 2012, pp. 242–243.
  136. ^ Thompson 2015a, pp. 198–199.
  137. ^ Robinson 2012, pp. 244–245.
  138. ^ Thompson 2015a, p. 199.
  139. ^ Thompson 2015a, p. 198.
  140. ^ Bierbrier 2012, p. 476.
  141. ^ Thompson 2015a, pp. 272–273.
  142. ^ Bierbrier 2012, p. 217.
  143. ^ Thompson 2015a, p. 268.
  144. ^ Thompson 2015a, pp. 268–269.
  145. ^ Parkinson 1999, pp. 41–42.
  146. ^ Thompson 2015a, pp. 211, 273.
  147. ^ Robinson 2012, p. 245.
  148. ^ Loprieno 1995, pp. 8–9.
  149. ^ Allen 2014, p. 11.
  150. ^ Thompson 2015a, p. 273.

מראי מקום

מקורות שצוטטו

  • Adkins, Lesley; Adkins, Roy (2000). The Keys of Egypt: The Obsession to Decipher Egyptian Hieroglyphs. HarperCollins. ISBN 978-0-06-019439-0.
  • Allen, James P. (2014). Middle Egyptian: An Introduction to the Language and Culture of Hieroglyphs, Third Edition. Cambridge University Press. ISBN 978-1-107-05364-9.
  • Bierbrier, Morris L., ed. (2012). Who Was Who in Egyptology, 4th Revised Edition. Egypt Exploration Society. ISBN 978-0-85698-207-1.
  • Buchwald, Jed Z.; Josefowicz, Diane Greco (2020). The Riddle of the Rosetta: How an English Polymath and a French Polyglot Discovered the Meaning of Egyptian Hieroglyphs. Princeton University Press. ISBN 978-0-691-20091-0.
  • Curran, Brian A. (2003). "The Renaissance Afterlife of Ancient Egypt (1400–1650)". In Ucko, Peter; Champion, Timothy (eds.). The Wisdom of Egypt: Changing Visions Through the Ages. UCL Press. ISBN 978-1-84472-005-7.
  • El-Daly, Okasha (2005). Egyptology: The Missing Millennium. UCL Press. ISBN 978-1-84472-062-0.
  • Griffith, Francis Llewellyn (1951) [Reprint of "The Centenary of Egyptology" in The Times Literary Supplement, 1922]. "The Decipherment of the Hieroglyphs". The Journal of Egyptian Archaeology. 37: 38–46. doi:10.2307/3855155. JSTOR 3855155.
  • Hamilton, Alastair (2006). The Copts and the West, 1439–1822: The European Discovery of the Egyptian Church. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-928877-9.
  • Iversen, Erik (1993) [First edition 1961]. The Myth of Egypt and Its Hieroglyphs in European Tradition. Princeton University Press. ISBN 978-0-691-02124-9.
  • Loprieno, Antonio (1995). Ancient Egyptian: A Linguistic Introduction. Cambridge University Press. ISBN 978-0-521-44384-5.
  • Parkinson, Richard (1999). Cracking Codes: The Rosetta Stone and Decipherment. Contributions by Whitfield Diffie, Mary Fischer, and R. S. Simpson. British Museum Press. ISBN 978-0-7141-1916-8.
  • Pope, Maurice (1999) [First edition 1975]. The Story of Decipherment, from Egyptian Hieroglyphs to Maya Script, Revised Edition. Thames & Hudson. ISBN 978-0-500-28105-5.
  • Ray, John D. (2007). The Rosetta Stone and the Rebirth of Ancient Egypt. Harvard University Press. ISBN 978-0-674-02493-9.
  • Robinson, Andrew (2006). The Last Man Who Knew Everything: Thomas Young, the Anonymous Polymath Who Proved Newton Wrong, Explained How We See, Cured the Sick, and Deciphered the Rosetta Stone, among Other Feats of Genius. Pi Press. ISBN 978-0-13-134304-7.
  • Robinson, Andrew (2012). Cracking the Egyptian Code: The Revolutionary Life of Jean-François Champollion. Oxford University Press. ISBN 978-0-19-991499-9.
  • Solé, Robert; Valbelle, Dominique (2002) [French edition 1999]. The Rosetta Stone: The Story of the Decoding of Hieroglyphics. Translated by Steven Rendall. Four Walls Eight Windows. ISBN 978-1-56858-226-9.
  • Stephan, Tara (2017). "Writing the Past: Ancient Egypt through the Lens of Medieval Islamic Thought". In Lowry, Joseph E.; Toorawa, Shawkat M. (eds.). Arabic Humanities, Islamic Thought: Essays in Honor of Everett K. Rowson. Brill. ISBN 978-90-04-34329-0.
  • Stolzenberg, Daniel (2013). Egyptian Oedipus: Athanasius Kircher and the Secrets of Antiquity. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-92415-1.
  • Thompson, Jason (2015a). Wonderful Things: A History of Egyptology, 1. From Antiquity to 1881. American University in Cairo Press. ISBN 978-977-416-599-3.
  • Thompson, Jason (2015b). Wonderful Things: A History of Egyptology, 2. The Golden Age: 1881–1914. American University in Cairo Press. ISBN 978-977-416-692-1.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים
Index: pl ar de en es fr it arz nl ja pt ceb sv uk vi war zh ru af ast az bg zh-min-nan bn be ca cs cy da et el eo eu fa gl ko hi hr id he ka la lv lt hu mk ms min no nn ce uz kk ro simple sk sl sr sh fi ta tt th tg azb tr ur zh-yue hy my ace als am an hyw ban bjn map-bms ba be-tarask bcl bpy bar bs br cv nv eml hif fo fy ga gd gu hak ha hsb io ig ilo ia ie os is jv kn ht ku ckb ky mrj lb lij li lmo mai mg ml zh-classical mr xmf mzn cdo mn nap new ne frr oc mhr or as pa pnb ps pms nds crh qu sa sah sco sq scn si sd szl su sw tl shn te bug vec vo wa wuu yi yo diq bat-smg zu lad kbd ang smn ab roa-rup frp arc gn av ay bh bi bo bxr cbk-zam co za dag ary se pdc dv dsb myv ext fur gv gag inh ki glk gan guw xal haw rw kbp pam csb kw km kv koi kg gom ks gcr lo lbe ltg lez nia ln jbo lg mt mi tw mwl mdf mnw nqo fj nah na nds-nl nrm nov om pi pag pap pfl pcd krc kaa ksh rm rue sm sat sc trv stq nso sn cu so srn kab roa-tara tet tpi to chr tum tk tyv udm ug vep fiu-vro vls wo xh zea ty ak bm ch ny ee ff got iu ik kl mad cr pih ami pwn pnt dz rmy rn sg st tn ss ti din chy ts kcg ve
Prefix: a b c d e f g h i j k l m n o p q r s t u v w x y z 0 1 2 3 4 5 6 7 8 9

Portal di Ensiklopedia Dunia

Portal : Agama
Agama
Portal : Bahasa
Bahasa
Portal : Biografi
Biografi
Portal : Budaya
Budaya
Portal : Ekonomi
Ekonomi
Portal : Elektronika
Elektronika
Portal : Film
Film
Portal : Filsafat
Filsafat
Portal : Geografi
Geografi
Portal : Indonesia
Indonesia
Portal : Ilmu
Ilmu
Portal : Lingkungan
Lingkungan
Portal : Masyarakat
Masyarakat
Portal : Matematika
Matematika
Portal : Militer
Militer
Portal : Mitologi
Mitologi
Portal : Musik
Musik
Portal : Olahraga
Olahraga
Portal : Pendidikan
Pendidikan
Portal : Politik
Politik
Portal : Sastra
Sastra
Portal : Sejarah
Sejarah
Portal : Seni
Seni
Portal : Teknologi
Teknologi
Kembali kehalaman sebelumnya