"שיר הכבוד", מכונה גם "אנעים זמירות" על פי מילות פתיחתו, הוא פיוט מבית מדרשם של חסידי אשכנז, שנכתב במאה ה-11 או ה-12 על ידי פייטן אנונימי.
שם
שתי סיבות יש לשם השיר. הראשונה שבעבר נהגו לומר לפניו את הפסוק”שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם...וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד” (תהילים כ"ד, ט), והשנייה משום שהוא עוסק בכבוד הבורא.
המהרש"ל והמהרל התנגדו לאמירתו בשל הטעם שלא משבחים יותר מידי.[דרוש מקור]
הפיוט נאמר בשבתות וימים טובים לאחר סיום תפילת מוסף (בקצת קהילות לאחר תפילת שחרית[דרוש מקור]).בחלק מהקהילות בימים הנוראים הפיוט נאמר לפני התפילה.
לפי המנהג המקורי, החזן קורא שורה והקהל קורא אחריו את השורה הבאה בפיוט וכך הלאה עד סופו.[15] בתקופה המאוחרת, יש שהנהיגו שכל הקהל קורא ביחד את כל הטקסט. בחלק מבתי כנסת הנוהגים שהחזן קורא שורה והקהל קוראים שורה, נוהגים לתת את החזנות לילד קטן (מתחת לגיל בר מצווה). יש הטוענים כי הסיבה לכך היא שרק ילד קטן ותמים יכול לדבר אל הקב"ה בצורה כה ישירה[דרוש מקור]. אדם ברוך סיפר על חוויה זו: "בן שבע שרתי אותו כחזן קטן בבית הכנסת אוהל שרה שבשכונת מאה שערים. פחד ותענוג כאלה לא אראה עוד. כל אותו לילה שרתי אותו במיטה".[16] בקהילות היקים, מקפידים שלא לתת את החזנות לילד קטן, שזה נחשב כבזיון לשיר הקדוש הזה.
תוכני השיר
הפיוט עוסק בתיאורים של הבורא על ידי דימויים וכינויים שונים שהופיעו בתנ"ך ובספרות חז"ל, ומדגיש כי דימויים אלו אף שיש בהם תיאור כביכול של הבורא, הם רק תיאור של האופן בו הוא מתגלה בעולם, אבל אינם תיאור של אלוהים עצמו, דבר שאינו בר השגה לבן אנוש. הדרך היחידה לאדם להכיר את האלוהים הוא באמצעות פעולותיו בעולם: ”דִּמּוּ אוֹתְךָ וְלֹא כְּפִי יֶשְׁךָ וַיְשַׁוּוּךָ לְפִי מַעֲשֶׂיךָ”. המחבר פונה לאלוהים כביכול, ומציין שהוא נגלה לנביאים בחזיונות שונים ואף סותרים לעיתים: ” וַיֶּחֱזוּ בְךָ זִקְנָה וּבַחֲרוּת, וּשְׂעַר רֹאשְׁךָ בְּשֵׂיבָה וְשַׁחֲרוּת” - לעיתים הנביאים תיארו אותו כזקן בעל שיער שיבה, ולעיתים כבחור בעל שיער שחרות. את הסתירה לכאורה המחבר פותר בשורה הבאה: הדימויים השונים, הם צורות התגלות שונות של אלוהים לפי העניין הנידון, למשל: ”זִקְנָה בְּיוֹם דִּין וּבַחֲרוּת בְּיוֹם קְרָב”, כלומר: כשהוא נראה לנביאים בהקשר של משפט, הוא נראה כזקן, שאין ראוי ממנו לשבת ולדון, וכשהוא נראה "ביום קרב" הוא נראה כבחור, שאין ראוי ממנו להיות איש מלחמה.
האל מתגלה לנביאים בדמויות שונות, כדי לתאר הנהגות שונות (בדומה לדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, פרק א הלכה ט).
אף על פי שהדימויים נראים שונים (ואף סותרים לעיתים), מדגיש המחבר ש ”הִנְּךָ אֶחָד בְּכָל דִּמְיוֹנוֹת ”, הבורא הוא אחד, ומתגלה בצורות שונות לפי העניין.
בשיר קיים מתח מובנה סביב הניסיון לגעת באל, למרות אינסופיותו. למשל, המשפט: "ויְשַווך לפי מעשיך", הוא משפט המתאר את הקושי לגעת באל
ועל הדבר שהאדם נאלץ להסתפק במקומו: להכיר את האל על פי מעשיו ודימוייו הנגלים לו בלבד.
נושא עיקרי בשיר הוא הבקשה כי תפילתנו תעלה להיות עטרה לראשו של מלך מלכי המלכים. המילה ראש מופיעה בשיר הזה י"ג פעמים, ובסופו של השיר מפורשת הבקשה "תהילתי תהי נא לראשך עטרת".
מבנה השיר
הפיוט בנוי שורות שורות, ללא בתים או פזמון. בכל שורה חריזה פנימית, אך אין חריזה משורה לשורה. בגוף הפיוט יש אקרוסטיכוןאלפביתי.
ארבע השורות הראשונות הן התנצלות על התעוזה לשיר שיר שכזה, ושש השורות האחרונות (מהשורה ”שִׁית הֲמוֹן שִׁירַי נָא עָלֶיךָ, וְרִנָּתִי תִקְרַב אֵלֶיךָ” ואילך) תוכנן הוא בקשה שתתקבל שירתו ברצון.
פירושים לשיר
על השיר נכתב פירוש בשם "אוצר נחמד" מאת בנימין מילר.
הרב צבי יהודה קוק נתן סדרת שיעורים על השיר, וראה בו שיר נעלה מכל השירים ממינו.[17] סדרת השיעורים נערכה על ידי הרב חיים אביהוא שוורץ בספר מתוך התורה הגואלת חלק ד. לדבריו, המילים "עם דורשך דרוש" הם שיאו של השיר בה חותם המשורר "בתפלה לקב"ה שיסדר את ענייניו של עם ישראל, את סדרי גאולת ישראל".[18]
לחנים
לשיר מנגינה קלאסית[19] ומנגינה אחרת, שמושרת גם היא בקהילות רבות.[20] קיימים לחנים נוספים לחגים ולשמחות, בהם לשמחת תורה ולימים נוראים. בשמחת תורה תשכ"ב לימד הרבי מלובביץ' את הניגון על שני המשפטים הראשונים של השיר.
^הרמז ללשון הכתוב בספר תהלים, פרק קל"ז, פסוק ו' "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי", וכאן מובא כבקשה מהבורא, שיעלה אף הוא את נוה הצדק, ירושלים, על ראש שמחתו.
