|
שליה
השִׁלְיָה (בלטינית: פְּלָצֶנְטָה, Placenta) היא איבר המתפתח לצד העובר במהלך ההיריון אצל נקבות יונקים שאינם חיות כיס או יונקי הביב (אינפרא-מחלקה הנקראת יונקי שליה או שִלייניים). תפקידה העיקרי לאפשר חילוף חומרים בין האם לעובר. תפקידים נוספים הם ייצור והפרשת הורמונים, והגנה על העובר מפני חבלות ומפני חדירת מיקרו-אורגניזמים. שליה אנושיתהשליה נושאת את החומר התורשתי של העובר, אולם היא אינה חלק מהעובר ואינה חלק מהאם. היא ממוקמת בדופן הרחם, וממנה יוצא חבל הטבור. כלי הדם של האם מעבירים חמצן ומזון לשליה, ובה מתבצע חילוף חומרים בין דם האם לדם העובר בלי מגע ישיר ביניהם. העובר קולט את החומרים דרך חבל הטבור, והפסולת שנאגרת בדמו עוברת בכיוון ההפוך כדי שהאם תפריש אותה. השליה מפרישה בעצמה פרוגסטרון לאחר כשלושה חודשים של היריון. השליה יכולה להיות בכל דופן ברחם. למעט שליית פתח, כל המיקומים האפשריים של השליה תקינים לגמרי. שליה קדמית ממסכת את תנועות העובר. במצב כזה נשים ירגישו תנועות באיחור, וגם פחות תנועות, מנשים שהשליה שלהן במקום אחר[1]. מיקום השליה עשוי להשפיע על נקודת החדרת מחט לרחם (למשל בביצוע דיקור מי שפיר או עירוי תוך-רחמי). במהלך הלידה, זמן קצר לאחר יציאת הוולד (כ-15 דקות בבני אדם), הרחם מתכווץ ופולט החוצה את השליה ואת חבל הטבור. אם השליה לא יוצאת, ישנו סיכון מוגבר לדמם לאחר לידה, ולכן יש לנקוט פעולה כירורגית כדי להוציא את השליה בשלמותה. ישנו מנהג סיני שהיולדת אוכלת את השליה לאחר הלידה[2], מתוך אמונה שאכילת השליה תורמת לבריאות, משפרת את מצב הרוח ומעלה את רמת האנרגיה בגוף[3] אולם במחקר הרפואי לא נמצאו לכך ראיות. ביהדותבספרות הפוסקים דנו בכמה היבטים השייכם לשליה:
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||
