|
תעמולה.jpg) תַּעֲמוּלָה (בלועזית: פְּרוֹפָּגַנְדָּה) היא הפצת מידע – עובדות, טיעונים, שמועות, חצאי אמיתות או שקרים – כדי להשפיע על דעת הקהל[1]. התעמולה כוללת מאמץ עקבי לבצע מניפולציות על אמונות, גישות, מחשבות, רגשות, הרגלים או פעולות של אנשים באמצעות של סמלים שונים (מילים, מחוות, כרזות, אנדרטאות, מוזיקה, בגדים, סמלים, תסרוקות, עיצובים על מטבעות ובולי דואר, וכן הלאה)[1]. תעמולה יכולה לכלול הצגת עובדות באופן סלקטיבי כדי לעודד תפיסה מסוימת, או שימוש בגרפיקה או שפה עמוסה כדי לייצר תגובה רגשית ולא רציונלית למידע שמוצג. לעיתים קרובות התעמולה משפיע על החלק הלא-מודע של החשיבה והתפיסה. ניתן למצוא תעמולה במגוון רחב של הקשרים שונים. אמצעים לתעמולה כוללים את כל סוגי התקשורת והאומנות כולל כרזות, עלונים, רדיו, שירים, פרסומות, ספרים, עיתונים, קולנוע, וידאו, טלווזייה, מודעות וכתבות בכלי תקשורת, פסלים, שימוש ברשתות חברתיות ועוד. במאה העשרים הפכה התעמולה לנשק רב חשיבות בהתמודדותם של אישים פוליטיים ומפלגות, כמו גם תעמולה מטעם תאגידים גודלים על דעת קהל. לכל תעמולה קיים גורם פוליטי או כלכלי כלשהו (מפלגה, תנועה חברתית, תנועה פוליטית, חברה פרטית או ציבורית, מוסד ציבורי, התארגנות אזרחית וכדומה), אשר מעוניין בקידום רעיון מסוים הקשור להתרחשות החברתית (העלאת קרנה של דמות פוליטית, דעה מסוימת כלפי תוכנית מדינית או כלכלית, זכויות אדם, וכו'). לכל תעמולה קיים ציבור יעד או קהל יעד מסוים (ציבור זה עשוי להיות החברה כולה). להתאמת התעמולה לאופיו של קהל היעד חשיבות רבה להצלחתה של התעמולה. עיקרון זה מתייחס הן למבנה ציבור זה (צורת הארגון החברתי שלו) והן לייחודו התרבותי (ערכים, מצב כלכלי, שפה, הבנה פוליטית וכו'). בשל האופי קצר הטווח של התעמולה, פעמים רבות נעשה בה שימוש על מנת לקדם נושאים מיידיים ושטחיים, כגון תמיכה במועמד מסוים בבחירות וקבלת החלטה מסוימת העומדת על סדר היום הציבורי. מטרה נוספת של התעמולה היא החדרה ארוכת-טווח של רעיון לתודעה הציבורית. לרוב מדובר בפן רגשי של אותו הרעיון: אהדה/סלידה מגורם פוליטי, החדרת דפוסי חשיבה בסיסיים (לדוגמה: החדרת התייחסות אלימה בהתייחס למדיניות-חוץ), ויצירת הנחות חברתיות רחבות (לדוגמה: הנחה כי יש להימנע מגירעון ממשלתי). השימוש בתעמולה מתקיים גם בחברות דמוקרטיות אבל הוא סימן היכר של תנועות גזעניות, תנועות דכאניות ומשטרים דכאניים כמו קומוניזם, פאשיזם. דוגמאות ידועות בהקשר זה הן הפצת תאוריית קונספירציה כמו הפרוטוקולים של זקני ציון או סכין בגב האומה, הספר מיין קאמפף או השימוש בקולנוע לשם תמיכה בתנועה הנאצית. בחברות דכאניות יש גם דיכוי של חופש הדיבור וחופש העיתונות על ידי הטלת צנזורה במטרה למנוע הפצת מידע שיכול להפחית את כוחה של התעמולה. מערכות הגבלת תוכן מאפשרות סינון תוכני תעמולה על ידי כך שהן מעניקות למשתמשים יכולת לנטר חומרים פוגעניים, להסיר, לערוך, לחסום את המפרים את כללי הקהילה וכך למנוע את פרסומם. ההיסטוריה של התעמולהאפשר להניח שמאז החלו לחיות בחברות גדולות נעשה שימוש בתעמולה. אחד התיעודים הראשונים לתעמולה הוא כתובת ביסותון מ-515 לפנה"ס המפרטת את עליית דריווש הראשון על כס המלוכה הפרסית[2]. נקודת מפנה בהיסטוריה של התעמולה היא המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15. הדפוס התפשט במהרה ברחבי אירופה, וגרם להתפשטות רחבה של רעיונות ומחשבות שלא נראו לפני המאה ה-16[3]. הדפוס עזר בהשגת מטרת התעמולה בזכות הגעה לקהל יעד גדול ובסופו של דבר למימושה. דוגמה לכך רואים בתקופת המהפכה האמריקנית, במושבות האמריקניות הייתה רשת משגשגת של עיתונים ומדפסות שהתמחו בנושאים פטריוטים. הפרסום המפורסם ביותר היה "שכל ישר", שחובר ב-1776 על ידי תומאס פיין שלקח תפקיד משמעותי בדרישה לעצמאות[4]. ההפצה הראשונה בקנה מידה גדול ומאורגן של תעמולה ממשלתית נגרם כתוצאת פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914. בשלבים הראשונים של המלחמה, כמות התעמולה גדלה במידה ניכרת על ידי ממשלות בריטניה וגרמניה, בניסיון לשכנע את האוכלוסייה בצדקת דרכם, על מנת לעודד גיוס מרצון, ומעל הכל כדי ליצור דמוניזציה של האויב[5]. אמצעי התעמולההגורם הפוליטי אשר מפעיל את התעמולה משתמש בשיטות המוניות, כלומר – פונה בנפרד לכל פרט בקרב הציבור, בלא לאפשר לו לקחת חלק פעיל בעיצוב תוכנה של התעמולה או ברעיון המופץ. מסיבה זו, חלק גדול ברוב התעמולות מבוסס על שימוש בתקשורת המונים (טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה וכו'). מלבד תקשורת זו, נעשה שימוש בפריסה פיזית של אמצעי פרסום: שלטי חוצות, הפגנות, תהלוכות, חלוקת מדבקות ועלונים, שיחות אישיות וכו'. במסגרת השימוש השני נעשה שימוש בכוח אדם פעיל, מתנדב או שכיר. שימוש זה מבוסס על אלמנטים של שטיפת מוח – ריבוי וחזרה של המסרים המועברים, על מנת להגדיל למקסימום את חשיפת הפרט אליהם ופעולה המרוכזת בעיקר בחשיבה לא-מודעת של הפרט. לשם כך קיימים תעמולנים: מומחים בענייני תעמולה שאחראים על ניהול תעמולה המונית. תועמלנים אלו עשויים להיות דמויות המופיעות בעצמן באמצעי התקשורת, או האחראים על עיצוב התעמולה. כיום קיימים ארגונים רבים (הכוללים תת-יחידות של ארגונים פוליטיים) המתמחים באספקת שירותי תעמולה. כל האמצעים הנ"ל מתבססים על משיכת תשומת לב רבה ככל הניתן לאמצעי התעמולה. גורם זה הוא רב חשיבות בבחירת אמצעי התעמולה ותוכנה, והוא מותאם לרוב לנטיות ציבור-היעד. גורם אחר שנעשה בו שימוש לעיתים הוא הפגנת כוח: ניצול תכונתו של ההמון להתקבץ סביב כוח חברתי גדול, על ידי יצירת תחושת עוצמה ביחס לרעיון המקודם. במובן זה עשויה לשמש תהלוכה רחבה כהפגנת כוח מובהקת אשר מטרתה להביא לקידום רעיון על ידי חשיפת כמות תומכים גדולה באותו רעיון. במסגרת הפגנת הכוח בתעמולת בחירות משתמשים לעיתים בסקרי דעת קהל שונים בפרסומם ובהתייחסות אליהם באופן התואם את מטרות התעמולה. היכולת של התעמולה לחשוף את עוצמתו היחסית של הרעיון המקודם על-ידה, קובעת לרוב את יעילותה של התעמולה, להצלחה או לכישלון. אמצעי ידוע נוסף, אך קשה יותר לזיהוי, הוא השימוש בגופים שאינם מזוהים על ידי הציבור עם הגורם אשר מפעיל את התעמולה. שיטה זו מועילה כאשר הדימוי של הגורם המקורי בעייתי, או כאשר יש בעייתיות עם זיהוי המסר עם הגורם המקורי. ניתן להבחין בהבדלים באופני התעמולה על-פי אמצעי התקשורת שבו נעשה שימוש:
בעידן הרשתות החברתיות, מופצת בהן תעמולת בחירות כשם שמופצות פרסומות מסחריות. דיון ער מתנהל בנושא שקיפותם של העומדים מאחורי תעמולה זו[6]. תוכני התעמולה  לרוב, מכוונת התעמולה באופן צר לקידום רעיון מוגדר אחד בלבד. מסיבה זו, כל תכונותיה האחרות של התעמולה הן פונקציונליות לרעיון. עיקרון זה מביא לאופיה המניפולטיבי של התעמולה: ניסיון לעשות שימוש לא ענייני בצורה של התקשורת על-מנת לשפר את קליטת הרעיון בציבור היעד. רוב המניפולציות הן רגשיות בטבען. השילוב בין תכונה זו של התעמולה לאופיו ההמוני של ציבור היעד, הביא לשימוש בכלים הבאים:
השפעת התעמולהבדיקת השפעת התעמולה חשובה בשני מישורים: במישור של חקר התעמולה על ידי גורמים שאינם קשורים ישירות לתעמולה, ובמישור של התועמלנים והגורמים הנעזרים בתעמולה. מחקר התעמולה לרוב מתייחס למכלול המאפיינים של התעמולה, בעוד שבמישור השני נבדקת בעיקר יעילותה עבור התועמלן. במישור השני כלי עזר עיקרי הוא סקרי דעת קהל, בייחוד בתקופות בחירות. קיימות דרכים רבות לתיאור השפעתה של התעמולה על הציבור. במהלך ההיסטוריה של חקר התעמולה, נוסחו כמה גישות מרכזיות לתיאור השפעה זו: גישת המזרק
גישה זו מתארת את השפעת התעמולה כתהליך פשוט של גירוי ותגובה, בו קובע התועמלן את תוכנו ומינונו של השינוי התודעתי בקרב הפרט על ידי שינוי תואם בתעמולה. שמה של שיטה זו נובע מדמיונה להזרקת חומר לגוף על ידי מזרק. גישה זו היא הגישה הראשונה לתיאור התעמולה, והיא מספקת את התיאור הראשוני של השפעת התעמולה. חוקר אשר תמך בגישה זו היה הרולד לאסוול, שחקר את התעמולה במלחמות העולם. לאסוול הגיע למסקנה כי התעמולה משרתת גורמים אינטרסנטיים השולטים בתקשורת למטרת שימור כוחם. לאסוול גם פיתח את גישת המזרק ובנה את מודל לאסוול, פיתוח ושיכלול לגישת המזרק. חוקר אחר אשר התבסס על גישה זו היה אדוארד ברנייז, אשר כתב את אחד הספרים הראשונים בארצות הברית בנוגע לתעמולה. בספר זה, השם דגש על שליטת תועמלנים אלמונים על מערכת תקשורת ההמונים, מגיע ברנייז למסקה כי השימוש העיקרי בתעמולה הוא בהפצת רעיונות שקריים בקרב הציבור. במאמר שכתב מתאר ברנייז כי ההתייחסות לתעמולה היא בחמישה מישורים, על פי סדר עולה: מיהו השולט באמצעי התקשורת, מהו תוכן התקשורת, באיזה אופן היא נעשית, מהו קהל היעד שלה ומה השפעתה עליו. שני מחקרים שערך פול לזרספלד על התנהגות בוחרים בשנים 1940–1944, הראו כי מעטים בלבד שינו את דפוסי הצבעתם בעקבות השפעת תעמולה, וכי רוב ההשפעה מיוחסת למעגלים חברתיים מצומצמים. מחקרים רבים מאוחרים יותר, מצאו כי פרטים בציבור נוטים להיחשף לתעמולה התואמת את עמדותיהם המוקדמות, וכי רק המתעניינים בנושא מסוים נחשפים לתעמולה בנוגע אליו. גישת ספירלת השתיקהמחקרים אלו הצביעו על מערך מורכב יותר של השפעת התעמולה. בהתאם לכך גובשה גישה אחרת בידי החוקרת הגרמנייה אליזבט נואלה-נוימן במאמר משנת 1974, שתיאר את ספירלת השתיקה. על פי תיאור זה קיים פרסום קבוע פחות-או-יותר של דעה מסוימת באמצעי תקשורת ההמונים. תקשורת ההמונים מציגה דעת קהל, אשר בפועל היא לא בהכרח דעת הקהל האמיתית והנכונה. בעקבות פעולה זו היא משפיעה על התקשורת הבין-אישית, בכך שהיא מצמצמת את הנכונות לבטא דעות מנוגדות לקונצנזוס התקשורתי (או לדעת הקהל המוצגת). תהליך זה מביא להשתקת דעות חורגות מהקונצנזוס במסגרת התקשורת הבין-אישית במעגלי שיחה מצומצמים. ייתכן ודעתו של הפרט היא בפועל כן דעת הרוב, אך כאמור הפרט תופס את דעת הרוב, דעת הקהל, על פי מה שמשתקף לו מתקשורת ההמונים, ומספיק שהתקשורת תציג בפניו דעה אשר נוגדת את דעתו שלו הוא יאמין כי הוא במיעוט. דבר זה משפיע על אורח מחשבתו של הפרט, הוא יפחד להביע את דעתו בקול מחשש לנידוי חברתי, ולעיתים אף ישנה את דעתו על פי תפיסתו את דעת הרוב. תהליך זה מכונה 'ספירלי', משום שהוא מתגבר עם הזמן בלא להגדיל את מידת התעמולה המופעלת. גישת הנצחת הסטטוס-קווגישה זו, המיוצגת על ידי החוקרים פול לזרספלד ורוברט מרטון[דרוש מקור], מתארת את התעמולה כמחליפה אמצעי שליטה לא-המוניים בציבור. הקבוצות הנעזרות בתעמולה הן, לדעתם, הקבוצות השליטות בחברה ובעיקר ראשי עולם העסקים המאורגן. לטענתם, מטרת התעמולה היא לשמר בצורה משופרת את המצב הקיים, ולהעצים נטיות קונפורמיות של הציבור. בכך מביאה התעמולה את הציבור לקבלה של הסטטוס קוו. חיזוק נטיות קיימותכיום הדעה הרווחת בעולם התעמולה היא שאין התעמולה מסוגלת לייצר רעיון שלא היה קיים לפני כן בתודעה הציבורית. בהתאם לכך, מנסה התעמולה למצוא דעות מקובלות בקרב הציבור אשר יועילו לתעמולה, ולחזקן. גישה זו יישם לראשונה היועץ האסטרטגי לענייני תעמולה של נשיא ארצות הברית המכהן לינדון ג'ונסון בבחירות של 1964, טוני שוורץ. שוורץ מצא באמצעות סקרים את הדימוי של המועמד המתחרה, בארי גולדווטר. הוא מצא כי מיוחסת לו פזיזות ובהתאם לכך יצר את תשדיר החרציות, שלו יוחסה חשיבות רבה בניצחונו המוחץ של ג'ונסון. תעמולה במדינות טוטליטריותתעמולה בעידן המודרני משמשת רבות משטרים טוטליטריים רבים, בכל רחבי העולם. השימוש בתעמולה משמש ככלי שליטה עוצמתי ביותר, שכן הוא מסוגל להגביר את הציות של האזרחים השונים בלא הפעלת כוח ישיר. מכיוון שבמדינות כאלו אמצעי התקשורת נתונים בידי הממשל, השימוש בתעמולה הופך לנגיש ונוח. עם צמיחתם של המדינות הטוטליטאריות הגדולות של המאה ה-20: ברית המועצות וגרמניה הנאצית, התפתח במיוחד השימוש בתעמולה ברשות משטרים כאלו. בגרמניה הנאצית אף היה שר תעמולה מיוחד – יוזף גבלס. בשתי מדינות אלו נעשה שימוש קיצוני במיוחד ביצירת פולחן אישיות של מנהיגיהן, ובעיקר אדולף היטלר ויוסיף סטלין, פולחן אשר הפך את האישיות המנהיגה למזוהה עם מטרות הציבור כולו. לתעמולה זו היה מניע אידאולוגי חזק ביותר – הצורך ביצירת תחושת קולקטיב המוני אשר עומדת מעל לאדם הפשוט. תעמולה במדינות דמוקרטיותבמהלך התפתחות הדמוקרטיה, נוצרו מערכות בחירות רבות על רקע של קהל בוחרים המוני, כלומר – קהל בוחרים רחב במיוחד אשר אינו רואה עצמו אחראי באופן מלא על ההתנהלות הפוליטית של המדינה. תכונה זו של קהל הבוחרים הביאה את הפרט להבנה חלקית של המערכות המדיניות, הבנה שאינה מבוססת על מידע שלם, אמין ורציונלי, ולמצב בו מידת האחריות שהפרט מוכן לקחת על מנת לקדם את עיצוב המדינה בהתאם לערכיו ועמדותיו מובנת מאליה ומושפעת בקלות על ידי גורמים שונים. סיטואציה זו מהווה כר התפתחות לתופעת התעמולה, אשר נמצאה כדרך יעילה במיוחד לקידום מטרות פוליטיות, ובמיוחד תעמולת הבחירות. מכיוון שמעורבות והתעניינות הבוחרים בהתרחשות המדינית עלתה באופן משמעותי בתקופות בחירות, התמקדה התעמולה ביצירת שינויים קצרי-טווח ומוגבלים למערכת בחירות מסוימת. כך נוצרו תקופות קצרות של תעמולה אינטנסיבית מצד כל המפלגות סמוך לבחירות, המגיעה לשיאה ביום הבחירות עצמו ונעלמת כמעט לחלוטין עם סיומן. לרוב דימוי תעמולת הבחירות ירוד למדי, והיא נחשבת למכילה שקרים ורמאויות לרוב. מקובל להאמין כי תעמולת הבחירות מבוססת על זיכרון קצר של הציבור ביחס להתרחשות המדינית, המביא אותו לחוסר יכולת לבקר את התכנים המופצים וכן לחוסר יכולת להפעיל סנקציות כנגד שקרים שהתגלו בדיעבד בתעמולת בחירות. התעמולה במדינות בהן נהוגות בחירות באה להשיג שתי מטרות עיקריות: חיזוק ההזדהות של תומכי המפלגה הקיימים, ושכנוע ציבור בוחרים מצומצם המתלבט ביחס לבחירות עד למועד סמוך להן, המכונה קולות צפים. לתעמולה השפעה רבה על ההתנהלות הדמוקרטית במדינות דמוקרטיות. עיקר השפעה זו מתבטא בחיזוק המגמות ההמוניות של הציבור, ובהרחקתו מההתרחשות המדינית, ובכך מחזקים התעמולה וההמוניות זו את זו. תהליך זה מתרחש הודות לשימוש במדיה לא מעמיקה, ההופכת את השיח הפוליטי העממי לשטחי בהתאם, הודות לזילזול אשר בו מגיבים פרטים רבים לתופעת התעמולה, זלזול המושלך על המערכת הפוליטית כולה, והודות לחיזוק תחושת חוסר האחריות של הפרט על ההמון, אותו מדגישה מדית התעמולה. מלבד התעמולה המשרתת מפלגות מסוימות, גם מדינות דמוקרטיות משתמשות בתעמולה על-מנת לקדם את הציות של האזרחים לחוקים ולערכי הקונצנזוס. תעמולה כזו היא לרוב תעמולה ממלכתית (אך לאו דווקא בידי הממשלה), המשתמשת בשיטות המוניות על מנת לחזק את הנאמנות לשיטה הקיימת. תעמולה שכזו נמצאת למשל במערכת החינוך הממלכתי בשיעורי האזרחות, בה התלמידים נקראים לציית לחוקי המדינה אשר מחליטה על תוכני השיעורים, ולמדים על יתרונות שיטת הממשל בה היא פועלת וחסרונות השיטות האחרות. כדוגמה לכך ניתן להביא את התעמולה הממלכתית הקוראת לחיזוק האחדות הלאומית בקרב האזרחים. תעמולה במלחמה מטרת השימוש בתעמולה בזמן מלחמה היא להשפיע על דעת האזרחים ורגשותיהם. על ידי התעמולה מנסה המדינה הנלחמת להשיג יתרון מורלי ולהיראות, בעיני אזרחיה, בעיני האויב ובעיני מדינות אחרות שלוקחות חלק במלחמה, כחזקה יותר מהמדינה השנייה. כאשר מדינה עושה שימוש בתעמולה שמשדרת לאזרחיה ביטחון וחוזק, עלול המידע להגיע אל האויב ולגרום לבהלה בארצו.  הפצת תעמולה תבוסנית בזמן מלחמה היא, לפי חוק העונשין בישראל, פשע שעונשו עד 10 שנות מאסר. קהל היעד של התעמולה
התפתחות היסטורית של התעמולההתעמולה התפתחה בעיקר במאה ה-20, עקב הגורמים הבאים:
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
