|
תענית בה"ב תענית בה"ב, תענית שני וחמישי ושני, הוא מנהג של יהדות אשכנז לצום שלושה צומות, בימים שני וחמישי ושני בחודש חשוון ובחודש אייר, שני וחמישי בשבוע האחד, ויום שני בשבוע שאחריו. כיום רק בודדים צמים תעניות אלו בפועל,[1] אבל בחלק מבתי הכנסת המתפללים בנוסח אשכנז (וכן בקצת קהילות נוסח ספרד החסידי) נוהגים לומר את הסליחות המיועדות לתעניות אלו. מנהג אמירת הסליחות נפוץ במגזר החרדי ליטאי, ובקצת קהילות (על פי רוב בישיבות) השייכות לזרם הדתי לאומי. מקור וטעם המנהגבמסכת סופרים (פרק כא) מובא מנהג "התלמידים" להתענות שני וחמישי בחודש ניסן "מפני חילול השם ומפני כבוד ההיכל שנשרף", אך הודגש שם שהתענית מותרת רק בצנעה, אבל להזכיר בציבור – אסור עד שיעבור ניסן. בארבעה טורים, אורח חיים, סימן תצ"ב מופיע המנהג זוהה כמנהג אשכנז וצרפת. בדורות מאוחרים יותר אומץ המנהג גם בקרב קהילות ספרדיות שונות.[2] באשר לטעם המנהג, יש אומרים שכיוון שהמועדים פסח וסוכות עלולים לגרום לאנשים לבוא לידי עבירה, תיקנו להתענות אחריהם כדי לכפר על עבירות אלו.[3] אך מכיוון שלא נהוג לצום בחודש ניסן ותשרי, דוחים את הצום לחודש שאחריהם.[4]
אחרים הסבירו את טעם התעניות ככפרה לפני עונת הגשמים (בחשוון) והקציר (באייר).[6] כיוון שחג השבועות אינו אלא יום אחד (או יומיים בחוץ לארץ), לא חששו לעבירה, ולא תיקנו תעניות בה"ב לאחריו.[7] מכל מקום, היו יחידים שצמו בה"ב גם אחרי שבועות.[8] מדוע דווקא שני וחמישי"ומה שמתענים בימים ב' וה', ולא בימים אחרים בשבוע, זה מפני שהם ימי רצון. כי "כשעלה משה למרום בפעם השנייה לקבל לוחות שניים, עלה ביום ה' וירד ביום ב'" (טור או"ח קלד) ובתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ט"ו, עמוד ב' מבואר מדוע לא תקנו את התעניות בחמישי שני וחמישי "אין גוזרין תענית על הצבור בתחילה בחמישי שלא להפקיע השערים אלא שלש תעניות הראשונות שני וחמישי ושני" ומפרש רש"י שם שכשרואין בעלי חנויות שקונין למוצאי יום חמישי שתי סעודות גדולות אחת לליל חמישי ואחת לשבת סבורים שבא רעב לעולם ומייקרים ומפקיעים השער אבל משהתחילו להתענות יודעין שאינו אלא מפני התענית". מועד התעניתלדעת המשנה ברורה,[9] יש להתחיל להתענות ביום שני אחרי השבת הראשונה שאחרי ראש חודש אייר ומרחשוון. ויש נוהגים שבאייר עושים בתחילת החודש כמו שכתב המשנה ברורה, ואילו במרחשוון דוחים את התענית עד סוף החודש, או כדי להקל על הציבור כדי שהימים יהיו יותר קצרים,[10] או משום שרוצים להתחיל אחרי י"ז במרחשוון משום שהוא זמן רביעה.[11] בימים מיוחדיםבשנים שחל יום טוב ראשון של פסח ביום ראשון[12], חלה תענית שני בתרא בפסח שני. לפי המנהג הקדום שאומרים תחנון, בוודאי נהגו תענית בה"ב כרגיל. לאחר שהפסיקו לומר תחנון בהרבה קהילות, נוצרו חילוקי מנהגים אם לנהוג בה"ב ביום זה או לדחותו (או לגמרי או לשבוע אחר). בשנים שיום טוב ראשון של פסח חל ביום שלישי תענית שני קמא חלה בה' באייר, יום העצמאות (כיום, בשנים אלו יום העצמאות נדחה ליום שלישי, ו' באייר). בציבור החרדי, שאינו מציין את יום העצמאות, נוהגת תענית שני קמא כרגיל ונהוג לומר סליחות. בציבור הדתי-לאומי, הרואה ביום העצמאות יום שמחה, האומרים סליחות נחלקו כיצד ראוי לנהוג. הרב צבי יהודה הכהן קוק הורה להגיד ביום זה סליחות, אפילו כאשר הסליחות נאמרות ביום העצמאות. הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הסביר בשיטת הרצי"ה שהוא למד זאת מפורים, שלמרות שהוא יום חג הגאונים הורו לומר בו סליחות[13]. לעומת זאת, הרב שפירא עצמו הורה שלא לומר סליחות. הרב יעקב אריאל סובר שבשנה כזו כל ימי בה"ב נדחים בשבוע ומתחילים רק לאחר יום העצמאות[14]. בשנת ה'תשס"ד, תוקן חוק יום העצמאות והוחלט שבשנים כאלה ידחה יום העצמאות ליום שלישי ו' באייר, ואילו יום שני הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. למרות השינוי, הרב שפירא המשיך להורות שלא לומר סליחות ביום שני משום שמדובר בה' באייר, והיו שהורו לדחות אותן לשבוע הבא. סליחותבבתי כנסת רבים נהוג לומר סליחות המיועדות לתעניות אלו אף כשאין בקהל עשרה אנשים שמתענים.[15] סליחות אלו כוללות התייחסות מפורשת לצום, ולפיכך האחרונים הציעו תיקונים שונים לסליחות כאשר אין עשרה מתענים. למשל, יש שהציעו לדלג לחלוטין על הסליחה "תענית ציבור קבעו",[15] ואחרים הציעו לדלג רק על המילה "ציבור" ולומר: "תענית קבעו",[16] או לומר "תפילת ציבור". לפי מנהג אשכנז הישן, אומרים סליחות לכל תענית ציבור באמצע חזרת הש"ץ בברכת סלח לנו.[17] האחרונים דנו בשאלה האם יש צורך במניין מתענים כדי להתיר לומר סליחות באמצע חזרת הש"ץ, ויש שהתירו זאת,[15][18] ויש שאמרו לומר אחרי התפילה.[19] גם היום, בקהילות המועטות שממשיכות במנהג זה, יש חילוקי מנהגים בשאלה זו.[20] מי שברךבשבת שלפני התענית נהוג שהחזן מכריז בתפילה על התעניות על ידי ברכה של אלו שיתענו. במנהג אשכנז המזרחי, נוהגים לומר מי שברך מיוחד לפני החזרת ספר התורה לארון הקודש,[21] ואילו במנהג אשכנז המערבי, נוהגים להוסיף את הברכה לנוסח המי שבירך שאחר יקום פורקן.[22] לשון הברכה במנהג המזרחי:
האחרונים כתבו שמי שעונה אמן אחרי ברכה זו, אינו צריך לקבל על עצמו את התענית בתפילת המנחה ביום שלפני התענית כדין תענית יחיד, אך הדגישו שאין עניית אמן על ברכה זו מחייבת את העונה להתענות אם לא התכוון לכך.[23] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית. |