|
גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק
גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק (בהינדית: गायत्री चक्रवर्ती स्पीवाक; באנגלית: Gayatri Chakravorty Spivak; נולדה ב-24 בפברואר 1942) היא תאורטיקנית ופילוסופית הודית. היא מרצה באוניברסיטת קולומביה, במכון לספרות השוואתית, אשר הוקם על ידה. מהמפורסמים במאמריה הוא "האם המוכפפים יכולים לדבר?" שנחשב לטקסט מכונן של פוסט קולוניאליזם. כמו כן, היא ידועה בזכות תרגום וכתיבת המבוא לספרו של ז'אק דרידה "על הגרמטולוגיה" ("De La Grammatologie") בו ניתוח תורת שיטות הכתב, שהיווה את הבסיס לזרם הדקונסטרוקציה. ספיבק כתבה תאוריות בנושאי תרבות וביקרה את "המורשת של הקולוניאליזם". היא הביאה לשינוי בשיטת הניתוח של כתבים בספרות בנושא הקולוניאליזם. לרוב היא מתמקדת בטקסטים תרבותיים של אנשי השוליים בחברה המערבית כמו מהגרים, מעמד הפועלים, נשים ועוד. קורות חייהנולדה בשם גיאטרי צ'קרוורטי ב-24 בפברואר 1942 בכלכותה, בהודו. בשנת 1959 סיימה בהצטיינות את התואר הראשון באנגלית במכללת פרסידנסי בכלכותה, שלוחה של אוניברסיטת כלכותה וקיבלה מדליות זהב לספרות אנגלית ובנגלית. בהמשך היא למדה באוניברסיטת קורנל שם היא סיימה תואר שני באנגלית ושקדה על הדוקטורט שלה בספרות השוואתית תוך כדי הוראה באוניברסיטת איווה. מחקרה, אשר כותרתו היא "את עצמי אני חייב להמציא מחדש: חייו ושירתו של וו. ב. ייטס",[1] דן בוו. ב. ייטס והונחה על ידי פול דה מאן, היא הייתה האישה השנייה שנבחרה באוניברסיטת קורנל לאגודת טליורייד. ספיבק הייתה נשואה למשך זמן קצר לטלבוט ספיבק בשנות ה-60 של המאה ה-20. ספר אוטוביוגרפי של טלבוט ספיבק "הכלה ענדה זהב מסורתי" עסק בשנים המוקדמות של נישואיהם. ספיבק לימדה במספר אוניברסיטאות טרם בואה לאוניברסיטת קולומביה בשנת 1991. היא הייתה עמיתת מחקר של קרן גוגנהיים, זכתה במספר כיבודים אקדמיים כולל תואר דוקטור של כבוד במכללת אוברלין, ושימשה כעורכת של מספר כתבי עת אקדמיים. במרץ 2007 ספיבק קיבלה תואר "פרופסור האוניברסיטה" באוניברסיטת קולומביה, והייתה לאישה הלא-לבנה היחידה שקיבלה את התואר הנכבד ביותר של האוניברסיטה במשך 264 שנות קיומה. בכתב המינוי נכתב[2]:
ביוני 2012 היא זכתה בפרס קיוטו של אומנויות ופילוסופיה. עבודותיהדקונסטרוקציה של הייצוגהתרגום של ספיבק לספרו של דרידה "על הגרמטולוגיה"[3] ("De La Grammatologie") כלל מבוא פרי עטה אשר תואר כמציב סטנדרט חדש התבוננות עצמית. תרגום זה הביא אותה לגדולה ולתודעת רבים. ספיבק ערכה מספר מחקרים, אשר בחנו בצורה ביקורתית את אופן כתיבת ההיסטוריה ההודית, במסגרת זיקתה לקבוצת חוקרים הודים, רובם היסטוריונים, שחברו יחדיו במרוצת שנות ה-70 של המאה ה-20 לרנג'יט גוהא). תחום המחקר של קבוצת ההיסטוריונים הללו כונה "לימודי מוכפפות" ("subaltern studies") והעמיד בסימן שאלה את יומרתם של היסטוריונים מערביים לכתוב את סיפורם של המוכפפים. ספיבק נחשבת לפילוסופית המייצגת את השילוב בין מרקס, פמיניזם והיסטוריה מעשית. במיוחד העסיקה אותה התנהלות של קבוצות נשים מוכפפות מול ארגונים בירוקרטים, כאשר בסיס הכוח אינו שווה. אדוארד סעיד ראה בה חלוצה בחקר התאוריה הספרותית של נשים לא מערביות וטען שהיא כתבה את "אחת המסות הכי מדויקת של מעמד זה". בספרה "ביקורת של היגיון פוסט-קולוניאלי"[4] שראה אור בשנת 1999 היא בחנה כיצד עבודות מרכזיות במחשבה מטאפיזית אירופאית (למשל קאנט והגל) לא רק נוטים להדיר מוכפפים מהדיונים שלהם אלא מונעים מלא-אירופאים למלא תפקידים כסובייקטים אנושיים לגמרי. ביקורת על כתיבתהמבקריה טוענים כי כתיבתה של ספיבק עמומה ומציבה סגנון לפני תוכן. טרי איגלטון, מבקר ספרות מרקסיסטי קרא לכתיבתה בלתי נגישה אך עם זאת, טען כי ישנם מעט מבקרים יותר חשובים מספיבק בימינו, וכי היא תרמה הרבה יותר בסלילת דרך בפמיניזם ופוסט קולוניאליזם באקדמיה הגלובלית יותר משותפיה התאורטיקנים.[5] מוכפפות ודיכוי נשים
ספיבק נגעה בדיכוי הנשים מזווית של השלטון האירופאי המרכזי הקולוניאלי. בספרה "ביקורת על פוסט קולוניאליזם"[6] מציעה ספיבק לבחון מחדש את "הבדיה הפרודיאנית", לפיה זהותן של נשים שחיו במציאות של שלטון קולוניאליסטי, נבנתה מתוך הסיפור האדיפלי עליו נשענו מחנכיהן האירופיים. לנשים פוסט קולוניאליסטיות, לדעתה, אין בהכרח סיפור אירופאי או מסורתי, מזוקק. היא גם טוענת שנשים אשר שייכות לשוליים של החברה האירופאית נופלות במלכודת, עקב היותן כלואות בין שני עולמות, אך לא ממש שייכות לאף אחד מהם. החינוך אותו הן מקבלות הוא אירופאי אך המסורת שאליה הן שייכות שונה ביסודה מהחברה בה הן חיות.[7] במאמרה "האם המוכפפים יכולים לדבר?"[8] ספיבק דנה בנושא הגזע וביחסי הכוחות המעורבים בהוצאת מסורת הסאטי מהחוק. ספיבק טוענת, כי את כל העדויות הקשורות במסורת הסאטי אנו שומעים ממתיישבים בריטים וממנהגים הינדים ועל הדרך שבה הצתה עצמית שיעבדה נשים, אך אף פעם לא נשמעו מהנשים המבצעות את פעולת הסאטי. חוסר תיעוד זה הוביל את ספיבק לחשוב האומנם המוכפפים באמת יכולים להשמיע את קולם. ספיבק מתארת כיצד מסורת הסאטי מופיעה בארכיונים קולוניאליים. היא מדגימה כיצד האקדמיה המערבית עיוותה חוויות של מוכפפים על ידי הנחת היסוד שבה, שמבוססת על השקפת עולמם של אנשי האקדמיה. לטענתה, המקורות הארכיוניים (במקרה ההודי מדובר על הארכיוניים הבריטיים) משמיעים אך ורק את קולם של גברים לבנים, ודרך תיווכם אין הכפיפים יכולים לדבר. אינטלקטואליים, כמו פוקו ודלז, התייחסו לסובייקט המערבי האירופאי תוך כדי שהם מתנערים מהבעיה של תפיסת הייצוג. האינטלקטואלים מתארים את זהות המוכפף של אירופה כאנונימי ואילם. ספיבק מבצעת גם דקונסטרוקציה של הייצוג המתואר על ידי פוקו, דלז ומרקס. היא יוצאת תיגר מול דלז ופוקו על כך שהם הפכו את הדיון על המוכפפים לבלתי אפשרי בחשיבה ההגיונית, והיא מציעה את האפשרויות שז'אק דרידה מציע, לחשוב על המוכפפים כמושפעים מצורות של כוח סמוי במערכות השלטון והידע המודרניות, שהוא לא פחות חודרני מכוח גלוי. היא מתארת את השימוש של מרקס בשני מושגים בגרמנית מקורית לייצוג: אחד במובן של ייפוי כוח פוליטי ואחר במובן של סמליות. כלומר, היכולת הלשונית כשלעצמה לא מספיקה לקבוצות חברתיות חלשות בניסיונן לייצג את עצמן מול השליטים. מסתבר כי "ייצוג" במובן החברתי –פוליטי דורש הרבה יותר מהיכולת לדבר.[9] מהותנות אסטרטגיתספיבק טבעה את המונח "מהותנות אסטרטגית" אשר קשור לסולידריות זמנית למטרות פעולה חברתית. לדוגמה, יש הטוענים שסדרי היום המרובים של קבוצות נשים מקשים על פמיניסטיות לעבוד למען מטרה משותפת. "מהותנות אסטרטגית" מציעה דרך אל מחוץ לסבך זה ומבטא את הצורך מעמד בנקיטת עמדה מהותנות כדי שניתן יהיה לפעול. מחקר על הטרורבנאומיה מאז 2002, ספיבק התייחסה גם לעניין הטרור. היא חקרה את פיגועי ההתאבדות ובחנה את המסר שמעביר מעשה של התאבדות. לדבריה "התנגדות אובדנית היא מסר הנחרט בגוף כאשר שום דבר אחר לא יועיל". כמו כן, היא ציינה ש"בטקסט של נאום התאבדות טרוריסטית, כפויה אבל מוסכמת, מעבר להרס של מקדשים ולהתעללות בנשים משמשת לא רק את הבנאליות של הרוע, אלא גם מעוותת את האמונה שנלקחה לקיצוניות".[10] השפעתה של ספיבק על נושאים שקשורים לתרבות הישראליתמאמרה של ספיבק ה"אם המוכפפים יכולים לדבר?" השפיע ועדיין משפיע על מספר רב של סוגיות שעולות בהוויה הישראלית, כגון: יחסי יהודים –ערבים, דיכוי הנשים המזרחיות, ייצוג הנשים בארץ, זהות מינית (קהילה הומו-לסבית),יחסי הורים ילדים ונושאי כלכלה וקולנוע. לדוגמה, הסרט "ביקור התזמורת" (2007) ו"נורית" (1972). בכל הדוגמאות המובאות תמיד נשאלה שאלת המוכפפים מול הכוח השולט והועלתה סוגיית ייצוגם. פילנתרופיהספיבק ייסדה את פרויקט אוריין (1997) כדי לספק השכלה יסודית איכותית לילדים באזורים הכי נחשלים בעולם. הפרויקט מפעיל בתי ספר באזורים קשי יום בבנגל המערבית, בהודו. הפרויקט מאמן מורות מקומיות כדי שינהלו את בתי ספר הללו עם סיוע של מפקחים מקומיים. הפרויקט מציע לילדים באזורים אלו את המשאבים הנדרשים לכניסה למערכת החינוך הממלכתית לתיכון ומעלה. הפרויקט התחייב להשתמש בתוכנית לימודים ובספרי הלימוד הקיימים כדי להכשיר מורות מתוך האמונה שהשימוש בחומרים האלה יאפשר לתלמידים להיכנס למערכת החינוך הכללית עם תנאים שווים לתלמידים אחרים." חשוב ללמד אותם. מכיוון שהודו תמיד מתרברבת על כך שהיא הדמוקרטיה הגדולה ביותר ומכיוון שהם מהווים כוח אלקטוראלי נרחב, אני מנסה לפתח הליך פורמלי של הרגלים דמוקרטיים",[11] היא אמרה על הפרויקט. פרסומיה
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||
